שלומי ברטונוב: "התיאטרון הישראלי הפך לאירוע שירה בציבור"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלומי ברטונוב: "התיאטרון הישראלי הפך לאירוע שירה בציבור"

לכתבה
שלומי ברטונוב. "אמא שלי אמרה: 'יש לך עוד שנה לשאת את הסבל ואז משהו יקרה'" תומר אפלבאום

עם תפקיד ראשי בהצגה "השחף", שלושה מחזות נוספים בקנה וסרט שהתקבל לפסטיבל ברלין — השחקן שלומי ברטונוב נמצא בנקודה בחייו שכבר היה בטוח שלא תגיע. בראיון הוא מדבר על נטל השושלת המשפחתית המפוארת, עשר השנים הרעות שבהן התמודד עם דיכאון וסמים ולמה סירב להופיע בקריית ארבע

83תגובות

ביום הולדתו ה–33, אריאלה ברטונוב בישרה שמצפה לשלומי ברטונוב, בנה הבכור, עוד שנה אחת קשה ואחריה דברים יתחילו להסתדר. "אמא שלי, באחד השיגעונות שלה, החליטה שנומרולוגיה זה הדיבור", ברטונוב נזכר. "היא למדה את זה בזום והתחילה לעשות מפות לאנשים. היא אמרה לי: 'יש לך עוד שנה לשאת את הסבל ואז משהו יקרה'. זה היה בשיא הקורונה, היו לנו כמה שיחות קשות על כסף ועל החיים. היא חזתה שבגיל 34 משהו ייפתח".

אריאלה צדקה. חודשים ספורים לפני יום הולדתו ה–35, ברטונוב סוף סוף מרגיש שמשהו בחיים שלו נפתח. עם תפקיד ראשי באחת ההצגות המדוברות של השנים האחרונות — קוסטיה המיוסר ב"השחף" של תיאטרון "גשר" — שלושה מחזות נוספים בקנה וסרט שהתקבל לפסטיבל ברלין, הוא הגיע לנקודה בחייו שכבר היה בטוח שחלפה על פניו. "היה לי עשור קשה מאוד", הוא מספר. "שנים של חוסר מחויבות מול המציאות. שילמתי על זה מחיר ואני רוצה אחרת בשביל עצמי. איפשהו ב'גשר' אני לא מפחד להרוס את זה כי אני לא מרגיש שנעשה לי חסד, אלא פשוט שדברים התיישבו. לנה (קריינדלין, מנכ"לית התיאטרון, ח"ג) מדברת אלי. היא רואה אותי. אני לא כלי במשחק מבחינתה, אלא היא משחקת את המשחק יחד איתי".

שלומי ברטונוב ב"השחף" בתיאטרון "גשר". קווי דמיון בינו לבין הדמות של קוסטיה שהוא מגלם
דניאל קמינסקי

הסירוב להיות כלי במה שהוא מכנה "המשחק" היה אולי אחד הגורמים שהפכו את ברטונוב לעוף מעט מוזר בתיאטרון הישראלי. על פניו, הוא אוחז בכל הקריטריונים הדרושים כדי להיהפך לשחקן מצליח. למעשה, אם יזקקו את המטען הגנטי שלו במעבדה, התוצאה ככל הנראה תהיה מחזה של צ'כוב. סבא־רבא שלו, יהושע ברטונוב, היה מגדולי שחקני "הבימה" וממייסדי התיאטרון, חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנת 1959 ומי שעל שמו נקרא אולם ברטונוב בתיאטרון הבימה. ילדיו היו שלמה ברטונוב, סבו של שלומי, גם הוא שחקן תיאטרון ומחלוצי קרייני התנ"ך, ודבורה ברטונוב, רקדנית וכלת פרס ישראל למחול לשנת 1991. אביו של שלומי הוא השחקן והמדובב אייל ברטונוב. "הצד של אמא, משפחת אברמוביץ', הוא צד עם סיפור מאוד סבוך", הוא אומר. אמא שלי יצאה מהבית של ההורים שלה עמוסה בטראומות. היא עזבה בגיל 18 בידיעה שהיא תבנה את חייה אחרת. היום היא פנסיונרית של רשות השידור וזוכה לאיזה גל חדש של חיים, מסתובבת עם נרי ליבנה בתל אביב והפכה להיות אושיה".

לברטונוב יש גם אח קטן, אביתר, שהוא מכנה "הממתק של החיים האלה. הוא בן 30 והכי גו גטר שיש. עכשיו הוא לומד עיתונות".

"התחלתי לקחת ציפרלקס לפני חצי שנה וזה משנה חיים. אני וכימיה חברים מאוד טובים. עד אז לא הצלחתי לבסס איזושהי רצינות. הייתי נעלם לאנשים, שורף לעצמי גשרים. התנהלתי בצורה ילדותית, מטומטמת"

מפתיע שרק אתה פנית למשחק.

"כן, זה היה מאוד מתומלל בבית, היה לזה הרבה מאוד נפח. גם אם מודע, גם אם לא מודע. יש לאבא שלי איזו בריחה שהוא חי בתוכה ובלי ספק העביר אותה הלאה אלי. איזו סלידה מהפומפוזיות הברטונובית. אבל כמו שיוצרים את המגננה, זה גם יצר בדיוק את המקום שאליו אני הולך".

"השחף" בתיאטרון גשר". העבודה על המחזה החלה לאחר הקורונה

אתה מרגיש את נטל השושלת המשפחתית או שזו בכלל ברכה?

"אני לא מרגיש שאני מנהל קשר מספיק הדוק עם השושלת הזאת, אבל בלי ספק אני חי סימביוזה מפגרת עם ההורים שלי. זה לא כל כך קשור למציאות לדעתי. אני עדיין תלוי בהם מאוד, זקוק. בגלל זה אני עדיין חי לידם. כל חיי הם הקילומטרז' הזה. אני צריך לשמר את הדבר הזה, להיות איפשהו עדיין קצת ילד. רק לאחרונה אני מצליח להשתחרר מציפורני הילדות הרומנטית הזו שאני מדמיין".

"שיחקתי ב'אקסודוס', הייתי ביום צילום והתקשרתי למנהל ההצגה ואמרתי לו שאני לא מגיע. הוא לא מיד מצא לי מחליף אבל ככה התנהלתי. העישון בשנים האלה מנע ממני נוכחות. גם היום אני מעשן"

העשור הנשכח

הוא נולד וגדל בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, שבה הוא עדיין מתגורר היום יחד עם בן זוגו ב–14 השנים האחרונות, השחקן אריאל וולף. למד במגמת תיאטרון בעירוני א' ולמד גם לתופף ולנגן על פסנתר ולא פעם שקל לפנות לקריירה במוזיקה. בהמשך החל לשחק בתיאטרון באר שבע ואז נרשם ללימודים בניסן נתיב, שם גם הכיר את אריאל. "יצאתי לשוק ב–2010 ואז התחיל עשור שאני לא באמת זוכר".

אריאל וולף, בן הזוג של ברטונוב, בהצגה "פונדק הרוחות". 14 שנה ביחד
יעל אילן

תסביר.

"סמים, ריחוק חברתי שהתפתח להיות ממש חסם נפשי עמוק, נטייה חריפה לדיכאון — אז גם לא הייתי מטופל. התחלתי לקחת ציפרלקס לפני חצי שנה וזה משנה חיים. אני וכימיה חברים מאוד טובים. עד אז היו לי המון 'דרופים', כל היום. לא הצלחתי לבסס איזושהי רצינות. הייתי נעלם לאנשים, הייתי מדבר בלי חשבון, שורף לעצמי גשרים. הכל ישב על בסיס אמיתי שלא התחברתי לאנשים, לחומר, לכוונות. זו לא איזו רשעות, פשוט לא היה דיבור. אבל התנהלתי עם זה בצורה ילדותית, מטומטמת. העפתי מעצמי אנשים. לקח לי המון זמן להבין מה אני עושה".

בעשור הזה הוא דווקא הספיק לעשות לא מעט, כמו לגלם תפקיד בסדרת הנוער "השועלים" ששודרה ביס, לשחק בתיאטרון אורנה פורת לילדים, להעלות עם בן הזוג שלוש הפקות עצמאיות — "הליוגבלוס", "תיאורמה" ו"אדיפוס.טריפטיכון" — בתיאטרון תמונע וגם להצטרף לתיאטרון הבימה. "עבדתי שם תחת חוזה עברייני", הוא אומר. "אני לא מחדש פה כלום, כולם יודעים שהיו מעילות כספים וששחקנים בעלי ותק וקביעות איבדו מיליוני שקלים. עשיתי שם שתי הפקות, 'סיפור פשוט' ו'יהוא', שהיו הפקות נפלאות, אבל אז רצו להציג את 'סיפור פשוט' בפסטיבל התיאטרון היהודי בקריית ארבע. סירבתי לנסוע וכולם היו פשוט בהלם מזה. למה אני צריך לנסוע לפסטיבל התיאטרון היהודי להציג עם טליתות לחבר'ה של קריית ארבע? זה לא לגוף שלי. לא, לא, לא. בשביל שהאירוע הזה יתקיים צריך להיות עוצר 20 ק"מ מסביב. אחר כך הייתי אמור להיכנס לעוד הפקה וזה לא קרה. הסירוב שלי כנראה הבהיר להם שאני נלחם קצת והלוחמנות לא התאימה, כי זו היתה תקופה כזו של מאפיה בהבימה".

"בקורונה כולם עמדו עם הזין ביד והתחילו להפגין לטובת עצמם. זה מגעיל, בגלל שזה מנותק. גם אחרי הקורונה הם עדיין מספרים את הנרטיב הדביק של הכלל־ישראליות, עדיין הצגות סלון"

עד התפקיד הבא הוא לקח הפסקה מהתיאטרון והלך לעבוד בפיצרייה שכונתית. "היא לא קיימת כבר, בגלל הקורונה", הוא אומר. "היום יש שם פיצה אחרת, כנראה יותר טובה, אבל לא יצא לי לטעום".

הסבא-רבא יהושוע ברטונוב, מגדולי שחקני תיאטרון הבימה
פריץ כהן / לעמ

הדחף לשחק התנגש חזיתית כל הזמן בחוסר היכולת שלו לתפקד באופן מקצועי ופעם אחר פעם הוא שילם על כך מחיר. "שמוליק יפרח המתוק נכנס לנהל את תיאטרון הקאמרי ועירד רובינשטיין קרא לי לעשות אודישן ל'אותלו', אבל אז שמוליק עזב והגיע רן גואטה, שאיתו אני מסוכסך עוד מימי העשור הרע, כששיחקתי בתיאטרון אורנה פורת. זה לא נגמר טוב".

מה היה שם?

"התנהלתי בצורה לא מקצועית. שיחקתי ב'אקסודוס' באורנה פורת, הייתי באיזה יום צילום והתקשרתי למנהל ההצגה ופשוט אמרתי לו שאני לא מגיע. הופתעתי מזה שהוא לא מיד מצא לי מחליף ושיחרר אותי אבל ככה התנהלתי. זו תחושה של חוסר אחריות מול החיים. זה קשור לעישון, כי העישון בשנים האלה גם מנע ממני נוכחות. אבל גם היום אני מעשן.

"זה הגיע למצב שבו אף אחד לא דיבר איתי. לא היה לי שום מגע עם העולם. בסופו של דבר הייתי צריך לתת דין וחשבון על הדבר הזה. אני אומר לעצמי: יש באמת הרבה דברים שאני יודע לעשות, אז אם משהו לא קרה פה, זה רק בגלל שהתנהגתי כמו אסהול. התקיימתי לא כמו שאני מבקש לעצמי. רציתי לא להתעמת עם דברים. אני לא טוב כל כך בשינויים, אני עדיין גרוע בזה. אני לא טוב בלהחליט 'זה עושה לי רע, אני יודע מה כן יעשה לי טוב אז אלך לשם'. אין לי את היכולת הזאת".

"כששיחקתי בהבימה זו היתה בדיוק התקופה שבה מירי רגב קיבלה את משרד התרבות, אז הבנתי מה זה לגייס אותי כאמן, כדי לשרת. בגלל זה לא נסעתי לקריית ארבע. זה הכל היה חלק ממשחק — ואני לא כלי משחק"

מירי רגב בהפגנת הימין מול תיאטרון הבימה, נובמבר 2021. "מיישרים קו עם דף המסרים השלטוני"
אילן אסייג

אחיזת הציפורניים של העשור הרע החלה להרפות כשקיבל הצעה לשחק בתיאטרון "גשר". "במקרה אח של אריאל, אמיר וולף, שהוא במאי תיאטרון, התחיל איזשהו מגע עם 'גשר' והוא קרא לי לעשות תפקיד מרכזי ומוזיקה להפקה בשם 'הנודדים', מחזה מודרני של מחזאית ניו יורקרית יהודייה בשם אנה זיגלר, שכותבת על מפגש בין דורי של יהודים. זה היה ב–2019 וזה הכניס אותי ל'גשר' ואז למזלי, כשהתפרצה המגפה, הייתי על חל"ת של 'גשר'. הם שמרו אותי למרות שהם ידעו לדעתי שההצגה הזו לא תחזור".

יאיר שרמן, במאי "השחף", היה זה שזימן את ברטונוב להיבחן למחזה הקלאסי של צ'כוב, שזכה ב"גשר" לעיבוד מודרני אך נאמן מאוד למקור. שרמן הציע תחילה לברטונוב תפקיד אחר במחזה — את זה של טריגורין, הסופר המפורסם ובן הזוג של אמו של קוסטיה, שמגלם היום מיקי לאון. "ההגעה של שרמן הכניסה את הכל לפול גז. לא הכרתי את שרמן אז תיארתי לעצמי שהוא רואה בי משהו שאני לא רואה. התחלתי להסביר לעצמי למה טריגורין זאת הבחירה הנכונה עבורי ולמה אני כבר בשל ואני לא רוצה את קוסטיה, זו מבחינתי תהיה דלות אם אני לא אקבל את טריגורין. אבל אני הכי קוסטיה".

בהחלט אפשר לזהות את קווי הדמיון בין ברטונוב לדמות שהוא מגלם. קוסטיה הוא מחזאי מתחיל ומיוסר, שכורע תחת צלה של אמו ארקדינה, השחקנית (אפרת בן צור) ומאוהב בשחקנית הצעירה נינה (ג'וי ריגר), שבכלל מתאהבת בטריגורין. ייסוריו של קוסטיה הופכים אותו לסופר מצליח, אבל הכאב הוא הכוח המניע בחייו. "אני לא ישן אחרי 'השחף'", אומר ברטונוב. "יש לזה הדהוד בחיים שלי. אבל אני לא יודע מה זה 'לעשות דמות' במובן המתודי, אני לא חושב שהקראפט שלנו קשור לעשייה. זה חייב לעבור דרכי. זה קשה. זה מאוד אינטנסיבי".

תודה לקורונה

העבודה על "השחף" החלה בינואר 2021, פחות משנה לאחר התפרצות הקורונה. מאז ברטונוב נהפך לחלק מלהקת השחקנים של התיאטרון וקיבל תפקידים נוספים בהצגות שהועלו שם — "אונייגין. הערות שוליים", "קליעים מעל ברודוויי" שתעלה ביום רביעי השבוע ו"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" שתעלה בחודש הבא.

ההצגה "אונייגין. הערות שוליים". ברטונוב הפך לחלק מצוות השחקנים של "גשר"
דניאל קמינסקי

עושה רושם שהעשור הרע באמת נגמר.

"הקורונה העירה בי משהו. כשהמגפה קרתה, ביטלו את התיאטרון. זה לא היה כמו מקצועות אחרים, פשוט אמרו 'אין, זה לא קיים'. ואני כבר ידעתי שזה לא קיים, אבל שייכתי את זה ליהירות שלי. הרגשתי שזה לא קיים כי תיאטרון חייב לנהל קשר עם הסוגיות הבוערות של המקום שבו הוא נמצא, הוא חייב להגיד משהו. זה לא ייתכן שאנחנו חיים בישראל, מדינת השקר הגדול, ויש מוסד תרבות שלא מקיים את הדיאלוג הזה. יתרה מזו, כששיחקתי בהבימה זו היתה בדיוק התקופה שבה מירי רגב קיבלה את משרד התרבות, אז הבנתי מה זה לגייס אותי כאמן, כדי לשרת. בגלל זה לא נסעתי לקריית ארבע. זה הכל היה חלק ממשחק — ואני לא כלי משחק. אני אגיד לכם איזה משחק אני משחק ואתם תשחקו את המשחק שאני אגיד, אסהולס".

מה אתה חושב שתיאטרון צריך להיות?

"מנהלי התיאטראות, במקום להילחם את מלחמת הנרטיב, נכנעים לנרטיב השלטוני ומכפיפים את עצמם לתנאי סף בשביל תקציבים. שחקנים הם כבר מזמן לא אורגניזם לוחמני. וזה לגמרי מובן, כל אחד רוצה לעבוד, אבל העניין הוא שלאט לאט שחקן נאלץ להיפרד מעקרונות מוסריים או אפילו אמנותיים רק כדי להתיישר עם זרם כלשהו ולהבטיח לעצמו משכורת. כך למעשה נוצר לופ שלא יכול להיקטע, שכולו עשייה פשרנית ובינונית שכל תפקידה הוא ללחוץ על הכפתורים הברורים ביותר כדי לעורר את ההתרפקות הסנטימנטלית המתוקה שהקהל הישראלי אוהב כל כך.

"התיאטרון הופך להיות אירוע של שירה בציבור במקום התזת ראש פומבית, כמו שהוא יכול להיות. זה לא שונה גם בתיאטרון העצמאי. הגופים שמחלקים מלגות ליצירה עצמאית מורכבים מוועדה שמונה את אותן חמש נשים מבוגרות שבינן לבין תיאטרון בן ימינו אין ולו קשר פעוט. תיאטראות רפרטואריים הם אלה שלרוב משתלטים לחלוטין על פלטפורמות שנועדו להוציא תיאטרון פרינג' לאירופה מישראל ובכך למעשה סותמים את האפשרות הזו עבור הפקות עצמאיות. הכל פה חונטה. חונטה קטנה ומצומצמת של 'עושי דברי', מיישרי קו עם דף המסרים השלטוני, וכך אנחנו מקבלים דור שלם של אמנים אימפוטנטים שלעולם לא יגידו דבר החורג מהקו המקובל".

"אונייגין. הערות שוליים". "תיאטרון חייב לנהל קשר עם הסוגיות הבוערות של המקום שבו הוא נמצא"

זה מקום רגשי שמאוד קשה להיות בו כשחקן.

"אני מקיים היום קשר קצת מוזר עם המילה הזו. צריך להתעסק בתיאטרון, צריך להגיד משהו דרך התיאטרון, לכם הדיוטות, שתחטפו את הכאפה של החיים שלכם ותחזרו לחיים האפורים שלכם עם איזושהי הבנה של משהו. לא בקטע של 'אני גורו', אלא בקטע של ניתנו לי הכלים של לכפכף לכם את המוח. ואף אחד בישראל לא רוצה לכפכף לאף אחד את המוח. בגלל הרפיסה. אני לא אוהב את הרפיסה, היא מגעילה אותי, והיא פשוט נוכחת בכל מקום".

איך הקורונה שינתה את זה?

"הקורונה פשוט איפסה את זה וכולם עמדו עם הזין ביד ואמרו 'רגע, אז מה אנחנו עושים?' הם התחילו להפגין לטובת עצמם, הפגנת השחקנים ואנשי התרבות. זה מגעיל, בגלל שזה מנותק. וזה עדיין מנותק. גם אחרי הקורונה הם לא הצליחו לצאת מוארים מהסיפור הזה. הם עדיין מספרים את הנרטיב הדביק של הכלל־ישראליות, עדיין הצגות סלון. זה מגעיל וזה לא באמת ער. זה מבאס את התחת".

"סיפור פשוט". ברטונוב סירב להופיע עם ההצגה בקריית ארבע
ז'ראר אלון

אז אתה מרגיש שחווית הארה והיא איפשרה לך להתחיל לתפקד?

"ניצלתי בזכות זה, בגלל שאמרתי 'אה, אוקיי, אז לא חייבים לקחת את זה כל כך ברצינות, אז לחרדה שלי אין כל כך מקום'. אם אין את זה ואנחנו לא באמת חשובים אז איכשהו מצאתי מתוך המקום הזה את היכולת פשוט לגשת לזה בלי החרדות שלי. אם הייתי מגיע לתהליך של 'השחף' עם החרדות שלי, לא הייתי מצליח לעבוד. אני אגיד יותר מזה, ואני בטוח שזה קשור לחוכמה של רועי חן, שהוא הדרמרטורג של 'גשר'. הוא הולך איתי מאז שעשיתי הצגה לפסטיבל עכו ב–2010 והגענו להופיע בהאנגר 'גשר' והייתי ילד. הייתי לפני עשר השנים הרעות האלה ולא הייתי מוכן אבל רציתי נורא, כי 'גשר'. רועי ידע את זה, אז הוא הפגיש אותי עם יבגני אריה פעם אחת ועשיתי אודישן מחריד. לנה הכירה אותי. הכל היה מדובר כל הזמן אבל חיכו. חיכו וגרמו לי להבין שאני גם צריך לחכות. ובחוכמתם הם צדקו. אני לא הייתי יכול לשאת את זה, את ההתנהלות של להיות שחקן בישראל, לא הייתי יכול לעשות את זה. לא הייתי מוכן.

"ב'שחף' היה חיבור נורא משמעותי וחריג בין יאיר וג'וי לביני. המשולש הזה היה קריטי מבחינה אנרגטית, במסה של חדרי חזרות, שהיא מסה לא פשוטה. כולם משוגעים ב'גשר', זה הפאן של האנסמבל הזה. גם אני. זה אנשי השוליים, יצורים של הלייף. זה כמובן מגיע עם גינונים אבל זה משחק שכיף לשחק כי זה סוער".

לטעמך "גשר" כן ממלא את תפקידו כמוסד תרבות?

"זה תיאטרון שממלא את התפקיד שלו, אפילו ברמה מינורית, הוא לפחות מקיים איזשהו קשר מול המציאות. הם הוציאו הודעה — בסדר, גינוי פייסבוק זה באמת נשק קל מדי — אבל בכל זאת נכתב פוסט בפייסבוק כשפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה וכל הצגה מאז לנה נמצאת באולם ואומרת שאנחנו אמנם כאן אבל לרגע לא שוכחים את אחינו באוקראינה וברוסיה שנלחמים זה בזה. וגם ברמת התיאטרון הוא בודק משהו. לא נעשו שם הנחות, לא ברמת העבודה או הכנות המשחקית וגם לא ברמת העבודה שנדרשת מצד הקהל. זה שלוש שעות הצגה. יש לנו פרק זמן להעביר יחד וזו עבודה".

שלומי ברטונוב. "באופן כללי יש לי תחושה שיהיה טוב"
תומר אפלבאום

הקהל הישראלי יכול להכיל את זה?

"אני לא חושב שלקהל הישראלי יש סבלנות. אף אחד לא מדבר על סבלנות. זה לא קשור לתקופה, אתה רגיל לקבל הכל בחצי שנייה וכרגע ולכן הקהל משתנק בצחוק כשנאמר לו בתחילת ההצגה שהמערכה הראשונה היא שעה ו–40 דקות. הם מבינים שעכשיו הם חייבים להשתלט על היצר שלהם לעבור הלאה. אין הלאה, יש כאן ועכשיו. אנחנו לא באשליה שכולם יושבים מהופנטים כל הזמן — זה מהמם וזה גם חי".

בינואר האחרון התקבל הסרט "אזרח מודאג" של הבמאי עידן חגואל לפסטיבל ברלין. ברטונוב ובן הזוג וולף מגלמים בו את התפקידים הראשיים. "יש לי תחושה שיהיה טוב עם הסרט הזה", הוא אומר. "באופן כללי, יש לי תחושה שיהיה טוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות