מיכאל טפליצקי: "אי אפשר להאכיל את צופי התיאטרון רק בבידור דייסה"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכאל טפליצקי: "אי אפשר להאכיל את צופי התיאטרון רק בבידור דייסה"

לכתבה
מיכאל טפליצקי. "בניגוד לדור שלי, הסיפור של דור 1.5 של העלייה הוא סיפור של ניצחון" מוטי מילרוד

מיכאל טפליצקי קיבל הצעות עבודה מפתות ברוסיה, אבל הוא בחר לחזור לישראל ולנהל את תיאטרון "מלנקי". עם עליית ההצגה "סיפור וחצי", שמביאה את טראומת הקליטה של מי שהגיעו מברית המועצות כילדים, הוא מסביר מה יש לו נגד מחזות אקטואליים ותוהה עד מתי שחקנים רוסים ייאלצו להסתפק בתפקיד המנקה או השומר

10תגובות

ילד בן 14 נוסע עם אמו משדה התעופה בן גוריון לחיפה. הנהג מוריד אותם ליד אכסניה, המזוודות מתפזרות על הכביש. באכסניה אין חשמל, החדר חשוך ורק הקולבים החשופים מיטלטלים בארון. הם יוצאים לסיבוב בעיר הלא מוכרת, המוזרה. לפתע מתחיל מבול. ואיתו בא הבכי. הילד, שבמשך כל הדרך הרגיש אחראי לא רק לעצמו, אלא גם לאמו, נשבר ומתייפח — על חייו הקודמים במוסקבה, שאליהם אין דרך חזרה, על העתיד הלא נודע שמצפה לו ועל הקולבים הארורים האלה, שהבהילו אותו בחשיכה.

משיכות אף נשמעות באולם הקטן של תיאטרון "מלנקי" ברחוב חומה ומגדל בתל אביב בעת ההצגה "סיפור וחצי" — הצגה דוקומנטרית המבוססת על סיפורים של בני דור 1.5 של עולי בריה"מ לשעבר — אנשים שהובאו לישראל כילדים או בני נוער והתבגרו בארץ. דמעות נמחות בסתר מתחת למסיכות. ארבעה שחקנים מחליפים מחוות גוף וחיתוך דיבור כדי להיכנס בכל פעם לדמות (אמיתית) אחרת. ההצגה מתחילה מסיפורים כמעט גנריים על הרגע שבו ילד או ילדה מגלים שבקרוב הם עומדים לעזוב את הבית שבו גדלו כדי לנסוע לארץ רחוקה, חמה ומסתורית, אי שם קרוב לאפריקה. מפלס הדרמה עולה אט אט, עם זכרונות אינטימיים על רגעים בודדים, מביכים ומצחיקים בתוך ההלם הראשוני של הנחיתה בישראל, ומגיע לפסגות טרגיות: מונולוג של אישה בזנות המכורה לסמים, שהוא כתב אישום כלפי הזולת, או וידוי של בוגר פנימיית עולים, שהיה חלק מכנופייה שהילכה אימים על כל הסובבים: "איימנו, רמסנו, השפלנו" (ההצגות הבאות ייערכו בשישי ושבת השבוע ושישי בשבוע הבא).

מתוך ההצגה "סיפור וחצי". מפלס הדרמה עולה אט אט עם זכרונות אינטימיים
מארק צו

כשברקע עליית הפליטים מרוסיה ומאוקראינה — הסיפורים על אי הוודאות, תחושת האובדן והזרות מערבבים דמעות של השלמה עם העבר בבכי של ייאוש נוכח ההווה.

-"היינו 30–20 שחקנים צעירים והיינו צריכים להציג את עצמנו. כשהתור שלי הגיע אמרתי: 'מיכאל טפליצקי, בוגר בית צבי'. הבמאי אמר לי: 'יש לך מבטא. אתה רוסי?', 'כן'. 'לא, סליחה, זה לא יעבוד'. קמתי והלכתי"

מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון מלנקי, לא היה מודע עד לאחרונה להתעוררות החברתית והתרבותית של בני דור 1.5. בזמן אמת הוא לא קרא את סיפורי העלייה ששטפו את עמוד קהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" לפני כשלוש שנים. חלק גדול מהסיפורים שנוצקו להצגה נדלו משם, אבל הדרך אליהם לא היתה ישירה. טפליצקי, בן 53, התכוון תחילה לספר את סיפור העלייה שלו — לא של הדור שצעיר ממנו ב–20–10 שנה.

"הרעיון שלי היה לעשות פרויקט שיורכב מכמה הצגות, בין היתר הצגה־תערוכה תחת הכותרת 'קונטיינר'", הוא מספר כשאנחנו יושבים בפואיה הקטן של התיאטרון שלו. "אנשים היו מזמינים בסוכנות היהודית את המכולות האלה, קונטיינרים, מילאו אותם בכל מיני שטויות, והביאו לכאן. היו שם דברים מטומטמים — ארונות קיר צ'כיים. אנשים חשבו שאם בישראל אין יערות, אז אין נייר ואין מחברות. יש מי שכבר 30 שנה מנסים לעשות משהו במחברות הסובייטיות האלה. אנשים הביאו סמרטוטי רצפה כדי לשטוף את רצפות האבן שיש כאן, שטיחים כדי לכסות את הקירות. אחרים קנו מעילי פרווה במטרה למכור אותם כאן ולקנות בכסף דירות. יש סיפור של אדם שהביא קונטיינר מלא בקונדומים כי מישהו אמר לו שבארץ אין קונדומים. 

שחקני ההצגה "סיפור וחצי" מדברים על תהליך העבודה

"רציתי לספר על כל הרוסים שיושבים בשמירה, על הגורלות האבודים, על הדור שלי", ממשך טפליצקי, "ופתאום, בזמן שעשיתי את עבודת החיפוש, גיליתי שיש לידי אנשים שרוצים להתבטא. הם פעילים, הם כותבים, הם רוצים שישמעו את קולם. התחלתי לקרוא וגיליתי הרבה אנשים מוכשרים. את ההורים שלהם אתה עוד צריך לשכנע לדבר כי אנחנו, דור ההורים, סגורים".

"הצגה שביימתי ברוסיה זכתה בארבע מועמדויות לפרסי 'מסיכת הזהב' ואתה אומר לעצמך: 'ריבונו של עולם, אתה מנסה לעשות משהו בישראל במשך 20 שנה. מגיע לשם לחודש וחצי ופתאום מועמדויות, ביקורות, פרסים"

אולי לאנשי דור 1.5 קל יותר לספר את הסיפור שלהם כי זה סיפור גאולה. הכל היה גרוע, אבל התגברנו. ולאנשי הדור המבוגר זה לא תמיד סיפור הצלחה.

"יכול להיות שאת צודקת, הם לא מרגישים מנצחים. הם שרדו. הסיפור של דור 1.5 הוא במובנים רבים סיפור של ניצחון. עבור הדור הראשון זה סיפור של הישרדות".

קנה מידה של עולה

טפליצקי משתייך לדור ביניים — אנשים שעלו לישראל כסטודנטים או לאחר שסיימו את הלימודים באוניברסיטה, בשנות ה–20 לחייהם. בדרך כלל הם לא חוו ירידה דרמטית במעמדם, להבדיל מהאנשים בגיל 30–40 שעלו כבעלי משפחות. טפליצקי בנה בארץ קריירת משחק מצליחה, "בקנה מידה של עולה", הוא מדגיש. הוא שיחק בהבימה, בקאמרי, בגשר, בסדרות טלוויזיה (בין היתר "תא גורדין" ו"פלפלים צהובים") וכמובן בתיאטרון "מלנקי", שהקים בסוף שנות ה–90 יחד עם הבמאי איגור ברזין, השחקנית (ואשתו הראשונה) הלנה ירלובה וחוקר התיאטרון בוריס ינטין. הצגת היחיד "קונטרבס" של מלנקי, שבה שיחק, זכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו בשנת 2001 וההצגות "הזקנה ועושה הניסים" על פי דניאיל חארמס ו"הזר" על פי אלבר קאמי קיבלו ביקורות מצוינות והפכו לקאלט בעולמות הפרינג'.

אבל הוא לא ישכח את האודישן הראשון שלו בקאמרי אחרי שסיים את לימודי המשחק בישראל. "היינו 30–20 שחקנים צעירים ובהתחלה היינו צריכים פשוט להציג את עצמנו ולהגיד איפה למדנו. התור שלי הגיע. אמרתי: 'מיכאל טפליצקי, בוגר בית צבי'. הבמאי אמר לי: 'מה־מה? תחזור רגע?'. חזרתי. 'יש לך מבטא. אתה רוסי?', 'כן'. 'לא, סליחה, זה לא יעבוד'. קמתי והלכתי, ובמשך כמה שנים אמרתי לעצמי: 'לא אלך לתיאטרון רפרטוארי כי ככה זה שם'".

"אמוק". נושא אקטואלי לכאורה
מארק צו

בשלב מסוים הוא עזב את "מלנקי" כדי לביים בעצמו. ב–2010, אחרי שביים בבית צבי ובתיאטרון תמונע, הפך למנהל האמנותי של תיאטרון "קונטקסט באשדוד" ובמקביל החל לביים ברוסיה. שם, אומר טפליצקי, טעם לראשונה את ההצלחה שלא הכיר בישראל.

"90% מההצגות של התיאטרון הרפרטוארי הן בשביל הקופה. זה פרדוקס שאצלנו תיאטרון מסחרי מתקיים מכספי מדינה. כולם אומרים: 'זה לא לקהל שלנו', וזה מעגל שוטה: אם אתה אומר שזה לא לקהל שלנו, אז הקהל גם לא מתחנך"

טפליצקי מדגיש כי בתיאטראות הגדולים בישראל (מלבד גשר, כמובן) אין אף יוצא בריה"מ בתפקידי מפתח — בוודאי לא במאים שאחראים לקביעת הרפטואר ולבחירת השחקנים. וכן, הוא ניסה להשתרבב למערכת הזאת, ללא הצלחה. "אתה כל הזמן אומר לעצמך: לו הייתי נשאר, היתה לי שם קריירה. אני יודע שזה היה קורה כי בפעם הראשונה שהגעתי לרוסיה לביים ב–2010 (את ההצגה "עיקר שכחתי" בתיאטרון Takoy teatr בסנט פטרבורג, ל"ר), ההצגה זכתה בארבע מועמדויות לפרסי 'מסיכת הזהב' (פרס התיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, ל"ר). ואתה אומר לעצמך: 'ריבונו של עולם, אתה מנסה לעשות משהו בישראל במשך 20 שנה. מגיע לשם לחודש וחצי — ופתאום מועמדות, ביקורות, פרסים, מלונות'. היה לי מר שבישראל שום דבר מזה לא קרה במשך 20 שנה, אפילו לא קרוב לזה. ושם זה קרה בבום. מבחינה יצירתית אתה מבין ששם יותר טוב. אבל לא מבחינה אנושית".

טפליצקי נזכר בהתלהבות בבמות שעליהן ביים ברוסיה — חדישות מבחינה טכנולוגית ומרשימות בממדיהן ("עד שאתה מגיע מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה, אתה מתעייף"). אבל ב–2015, כשנודע לו שתיאטרון מלנקי נקלע לחובות ועומד להיסגר, הוא חזר לישראל. סירב לתת לתיאטרון שהיה בין מקימיו לגווע. והיתה סיבה נוספת: שנה לפני שעזב כבשה רוסיה את חצי האי קרים ויזמה את המלחמה בדונבאס. "שאלו אותי שם: 'מיכאיל איסאקוביץ', איך אתה מתייחס לכך שקרים חזר הביתה?' זאת הסיבה שלעולם לא אוכל לעבוד שם כראוי. לא משנה איך תשיב, זה יהיה שקר. כי אתה לא משם".

חומר אקטואלי מקומי

השנים הראשונות שבהן ניהל את תיאטרון "מלנקי" (ברוסית: קטן) עם אשתו נדיה מלמונט היו סיוט מתמשך, אבל בסופו של דבר התיאטרון הצליח להתייצב מבחינה כספית, עבר למשכן משלו והפיק הצגות חדשות בקצב הולך וגובר. ההצלחה האחרונה שלו, "אמוק", על פי שטפן צווייג בכיכובו של דודו ניב, עלתה בשיא הקורונה, וגרפה ביקורות משבחות. היא עוסקת לכאורה בנושא אקטואלי — הטרדה מינית של רופא כלפי מטופלת. אלא שהטיפול של טפליצקי בפרוזה המשובחת של צווייג רחוק — אולי במתכוון — מכל קריצה אקטואלית. למעשה, "סיפור וחצי" הוא הצגה ראשונה שבה מלנקי וטפליצקי נוגעים באופן ישיר בחומר אקטואלי ומקומי. מסתבר שיש לו הרבה מה לומר על האובססיה של התיאטרון הישראלי לסוג כזה של חומרים.

"אמוק"

"אנחנו דומים לתיאטרון ישראלי בכך שגם אצלנו שחקנים לומדים תפקידים ואנחנו מוכרים כרטיסים, אבל בזה הדמיון נגמר. למעשה אלה שני סוגים שונים של תיאטרון. אנחנו עושים תיאטרון מזרח אירופי. זה ה־DNA שלנו. התיאטרון זו המצאה אירופית. הוא הובא משם לישראל. אני מקווה שהוא באמת יהפוך לישראלי ויהודי, אבל כרגע הוא רק בדרך. ואנחנו מייצגים תיאטרון שונה, זר למקום הזה, אבל זו מסורת גדולה שאנחנו ממשיכים".

כשהוא מתבקש לנמק, טפליצקי אומר כי לתיאטרון הישראלי אין חזון ואין מטרה. "90% מההצגות של התיאטרון הרפרטוארי אצלנו הן הצגות בשביל הקופה. באירופה אמנם גם עושים תיאטרון מסחרי, אבל לא במימון המדינה. זה פרדוקס שאצלנו תיאטרון מסחרי מתקיים מכספי מדינה. זה לא שאין לנו אנשים מוכשרים, אבל אין רצון. אף אחד לא רוצה לעשות תיאטרון אמיץ, אמנותי וניסיוני — אני מדבר על התיאטרונים הגדולים, לא על פרינג' ששם מישהו עושה משהו בתקציב של 156 שקלים. כולם אומרים: 'זה לא לקהל שלנו', וזה מעגל שוטה: אם אתה אומר שזה לא לקהל שלנו, אז הקהל הזה גם לא מתחנך. לניסים אלוני ב'הצוענים של יפו' יש ביטוי מצוין: 'בידור דייסה'. אי אפשר להאכיל את הצופים כל הזמן ב'בידור דייסה' הזה".

"כל השנים קיבלתי הצעות לשחק את 'וובה' ואת 'דימה'. זו כמעט תמיד קריקטורה. אתה אומר: אנחנו פה 30 שנה, אף אחד לא מספר עלינו בתיאטרון ולאף דובר רוסית אין השפעה על מה שקורה בתיאטרונים הגדולים"

מיכאל טפליצקי. "מה שהורג אותי זו המשיכה הנצחית לתיאטרון-עיתון"
מוטי מילרוד

המשיכה לאקטואליה היא אחד הביטויים של מסחור התיאטרון בישראל, טוען טפליצקי. "מה שהורג אותי זו המשיכה הנצחית לתיאטרון־עיתון. לכן יש פה כמות פנטסטית של 'מחזאות ישראלית מודרנית'. לא חנוך לוין, ניסים אלוני או יוסף בר יוסף, אלא מה שכתבנו עכשיו, מה שקשור לאקטואליה וכבר מחרתיים ידהה. 'בואו נעמיד עכשיו הצגה על הטרדות מיניות כי זה נושא חם, בואו נעשה הצגה על אלימות במשפחה'. זאת לא גישה אמנותית. זו גישה אנטי־אמנותית. ככה קונים הצגות ועדי עובדים: 'אה, יש לכם הצגה על הטרדות מיניות? יופי! שמנו וי'".

זו לא הדילמה הנצחית של אמנות למען האמנות או אמנות למען האנשים?

"פיטר ברוק אמר, התיאטרון הוא בשביל הקהל, ואני מסכים איתו. תיאטרון אמנותי הוא בשביל הקהל. לא כדי לעשות משהו קשה להבנה. אני לא נגד אקטואליה בפני עצמה, אבל אני נגד הפיכת אקטואליה לספקולציה. אם אנחנו עושים את זה בשביל בצע כסף, אני נגד. אם זה משכנע מבחינה אמנותית — אז בבקשה".

"סיפור וחצי". ההלם הראשוני של הנחיתה בישראל
מארק צו

הקיבעון של התיאטרון המקומי על "מחזות ישראליים חדשים" אחראי גם לדריכה במקום ששחקנים יוצאי ברית המועצות ודמויות 'רוסיות' עוברים כאן, אומר טפליצקי. זאת גם הסיבה שהפעם, למרות סלידתו מדחיפת "סיפורים אישיים" לבמה, החליט לעסוק בחומר עכשווי ואישי ולא לפנות לטקסטים קלאסיים. "במשך כל השנים צפיתי בהצגות וקיבלתי הצעות לשחק את 'וובה' ואת 'דימה'. זו כמעט תמיד קריקטורה. בזמנו בבית ליסין היתה הצגה 'טניה עולה חדשה'. לדעתי זו גזענות. כשמופיע רוסי על הבמה, זו מנקה שמדברת עם מבטא או איזה שומר עולה חדש, ופתאום אתה אומר: רגע, זה לא הוגן. אנחנו פה 30 שנה, אף אחד לא מספר עלינו בתיאטרון ולאף דובר רוסית אין שום השפעה על מה שקורה בתיאטרונים הגדולים. אז ב'מלנקי' אנחנו מוכרחים לדבר על זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות