תמר קינן: "מרגיז שנשים שניפצו את התקרה לא קוראות לי ולעוד חברות"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמר קינן: "מרגיז שנשים שניפצו את התקרה לא קוראות לי ולעוד חברות"

לכתבה
תמר קינן. "ישנתי המון שנים" הדס פרוש

אחרי שנים כשחקנית תיאטרון, תמר קינן כבר שנאה לגמרי את מה שהיא עושה. "אז אמרתי שאני רוצה לביים, והתגובות היו 'אוי, חמודה'", היא נזכרת. עם עליית הצגות בבימויה בתיאטרונטו ובקאמרי, היא עונה למי שטוען שאישה תישבר ותבכה לפני שתצליח להחזיק אולם, ולא חוסכת ביקורת גם מציפי פינס, מהנשים החזקות הבודדות בתעשיית הבמה

65תגובות

בכנס "50–50" של פורום יוצרות התיאטרון שהתקיים באוקטובר האחרון בצוותא, הבמאית והשחקנית תמר קינן צעקה על מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס. "לא צעקתי עליה, דיברתי אליה", היא מבהירה. "ואני חושבת שדיברתי אליה ממש יפה".

באולם היה אז פאנל שעסק בחוסר השוויון המגדרי בתחום בימוי התיאטרון בישראל ובהיעדרן של במאיות בענף. על הבמה ישבו קינן, הבמאי אודי בן משה (המנהל האמנותי של תיאטרון החאן) וגלעד קמחי (המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי). "באמצע הדיון ציפי סיפרה שהיא היתה צריכה לשבור המון תקרות זכוכית ושגם היא מרגישה שמקטינים אותה, עד היום", קינן מספרת. "ואז היא סיפרה על כל הנשים שהיא מעסיקה בתיאטרון וזה היה קצת מעצבן, כי היא כמעט ולא מעסיקה במאיות. אז נכון שעובדות מלא נשים בתיאטרון שלך, אבל הן עובדות בשיווק, בהנהלת חשבונות, בהלבשה ובאיפור.

יוסי צבקר

"באופן אישי, אני הזמנתי את ציפי לצפות בכל מה שעשיתי והיא לא באה", נזכרת קינן. "איך היא תיחשף לבמאיות חדשות ותיתן להן הזדמנות אם היא לא מגיעה לצפות? זה כל מה שאמרתי לה. קצת מרגיז שנשים שהגיעו להישגים האלה ושניפצו את תקרת הזכוכית לא מבינות שאם הן יקראו לי ולעוד כמה חברות, הן לא יצטרכו לנפץ שום תקרה. אנחנו נעזור להן להרים אותה ולהזיז הצידה. בשורה התחתונה, בימוי זה מקצוע שנחשב לנורא גברי ואנחנו לא מבינות למה. מה כל כך גברי בלביים? מה זה, לזיין? גם נשים מזיינות. וגם נשים מביימות".

בזמן שהתיאטרון הישראלי אכן סובל ממחסור בולט בבמאיות וגם מחזאיות, קינן נתפשת כאחת ממובילות השינוי המשמעותיות ביותר בשנים האחרונות — לא רק בדיונים בפאנלים אלא גם בעשייה. בשנתיים האחרונות הספיקה לביים את ההצגה "אחרי הסוף" בתיאטרון הבית, את "גידול ושמו בועז" בצוותא ואת "לילה לבן" בקמארי. במקביל היא משמשת כמנהלת במת הפרינג' של צוותא (גילוי נאות: הכותבת מנהלת את מועדון הסטנדאפיסטיות של צוותא, שהוקם במסגרת בימת הפרינג' של צוותא), וכמנהלת פסטיבל תיאטרון קצר לצד הבמאית נועה שכטר. בקיץ היא צפויה לביים הצגה בתיאטרון החאן ולשבת בוועדה האמנותית של פסטיבל "סוליקו" להצגות יחיד לילדים. במרץ האחרון ביימה את המחווה לנשים של חנוך לוין שנערכה בפסטיבל אישה בתיאטרון חולון ("רק יום לפני קלטתי שזה אולם של אלף איש וצנח לי הפופיק, אבל היה מדהים ועכשיו אני יכולה להגיד שגם את זה עשיתי"). בימים אלה היא מביימת לראשונה לפסטיבל תיאטרונטו שייפתח היום בעכו וביפו, את הצגת היחיד "גימל" בכיכובה של טלי שרון — מחזה על אם שבנה מואשם בדבר מה והיא נלחמת על שמו הטוב. באופן מעט אירוני, קינן ושרון שיחקו יחד לפני כמעט 20 שנה ב"טלנובלה בע"מ".

"מצד אחד אני אומרת 'יואו, הכל הולך לי נורא טוב ואיזה פינוק' ומצד שני, אני יותר מעשרים שנה במקצוע הזה. אני מכירה את הבמה יותר טוב מרוב האנשים שאני עובדת מולם. היכרות אינטימית, עזה. אני כל הזמן צריכה להגיד את זה לעצמי, שזה ממש לא לעניין לספור לי את הקריירה בבימוי משנת 2016 כי הקריירה שלי התחילה ב–98'"

"עם כל הכבוד, במאיות שעבדו בפרינג' והצליחו להרים הצגה ב–20 אלף שקל, קטן עליהן להרים הצגה ב–400 אלף. בשורה התחתונה, בימוי זה מקצוע שנחשב גברי. מה כל כך גברי בלביים? מה זה, לזיין? נשים מזיינות, וגם מביימות"

קינן. "כל הקריירה חשבתי שפספסו ולא ראו אותי. היום אני לא חושבת ככה"
הדס פרוש

הדרך שעברה קינן, 46, לא היתה אמורה להיקטע באמצע ולהפוך למקצוע חדש – על פניו היא היתה שחקנית עובדת. בתחילת הדרך שיחקה במשך שנתיים בתיאטרון גשר ולאחר מכן הפכה לשחקנית בית בתיאטרון הקאמרי, שם שיחקה במשך 18 שנה. במקביל, שיחקה בסדרות טלוויזיה כמו "שמש", "החברים של נאור", "החולמים", "נשואים פלוס", "גאליס", ובסרטים "משהו מתוק", "העיקר הבריאות", "הדברים שמאחורי השמש" ועוד.

אבל ב–2016, ממש בסמוך ליום הולדתה ה–40, היא הרגישה שמשהו חייב להשתנות. "אני חושבת שישנתי המון שנים", היא אומרת. "הייתי שחקנית תיאטרון שעובדת אבל אני לא יכולה להגיד שהייתי איזו כוכבת תיאטרון. עבדתי כל הזמן, תמיד היו לי תפקידים. לפעמים ממש טובים, לפעמים לא טובים בכלל, והלכתי הלאה. עשיתי הרבה הצגות שהכניסו הרבה כסף לתיאטרון, טחנתי נסיעות בוואנים. זה לא שלא אהבתי את זה, מאוד אהבתי את זה, אבל באיזשהו שלב כבר לא התרגשתי מכלום — לא מפרימייריות, לא כשההורים שלי או בעלי היו מגיעים, לא כשעשיתי החלפות. הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. אבל אני אישה, אז יצאתי מנקודת הנחה שגם אם אני חושבת שאני חכמה גדולה, כנראה שאני לא".

למה דווקא בימוי?

"כי בחזרות הרגשתי שאני יודעת בבטן מה צריך לעשות, שאני רוצה להגיד לאנשים אחרים מה לעשות או לתפוס שליטה בעצם, ואז חשבתי שבכל 20 השנים שלי בתיאטרון, עבדתי רק עם שתי במאיות — זה דפוק. באתי לעמרי (ניצן, המנהל האמנותי לשעבר של הקאמרי, ח"ג) ולאחרים ואמרתי שאני רוצה לביים, אבל כל התגובות היו 'אוי, איזו חמודה'. העניין הוא ששיחקתי מטומטמות, זה היה הטייפ קאסט שלי, אז הרבה פעמים בלבלו את הדמות עם הבנאדם. אבל אני לא מטומטמת בכלל. אז פשוט התחלתי לדבר על זה. אמרתי לכל מי שהסכים לשמוע שאני רוצה לביים".

ז'ראר אלון

איפה הרגש?

את ההזדמנות הראשונה שלה קיבלה בפסטיבל "צו קריאה" בצוותא. "חברה שהיתה בוועדה האמנותית ידעה שאני רוצה לביים אז היא הציעה לי לביים קריאה מבוימת של מחזה בשם 'מים עמוקים'. מיד אמרת כן. עשינו את הקריאה המבוימת, היה קאסט מהמם וזכינו במקום הראשון. ואז איכשהו דברים התחילו לקרות, נפתחו בפניי פסטיבלים ופרויקט 'המחזאים' (פרויקט לקידום מחזאות מקורית בתמיכת משרד התרבות, ח"ג) שבו ביימתי את ההצגה המלאה הראשונה שלי, 'עד הסוף'. לאט לאט התחיל להיפתח לי ובמקביל התחלתי ממש להיגעל מהעבודה כשחקנית בתיאטרון".

למה?

"עשיתי הצגות שלא סבלתי. עליתי על במה, שנאתי את מה שאני עושה, שנאתי את עצמי. הסתכלתי על הקהל, מנומנם כזה. זה הרגיז אותי נורא. זה כבר לא היה שאני לא מתרגשת — זה כבר היה שממש התחלתי לסבול. סבלתי הרבה זמן".

את מרגישה שהקאמרי פספסו אותך?

הדס פרוש

"היא סיפרה על כל הנשים שהיא מעסיקה בתיאטרון וזה היה קצת מעצבן, כי היא כמעט ולא מעסיקה במאיות. אני אישית הזמנתי את ציפי לצפות בכל מה שעשיתי והיא לא באה. איך היא תיחשף לבמאיות ותיתן להן הזדמנות אם היא לא מגיעה לצפות?"

"חשבתי ככה כל הקריירה, שפספסו ולא ראו אותי. היום אני לא חושבת ככה. היום אני חושבת שהם ראו את מי שהם רצו לראות. אני מבינה שלאנשים יש טעם מסוים ויש להם את האנשים שלהם ואני מכבדת את זה מאוד. זאת לא הייתי אני וזה בסדר גמור. גם לי יש את האנשים שלי, שיותר קל לי לעבוד איתם ויש לנו שפה משותפת. הבעיה היא שהאנשים האלה, שיש להם טעם מסוים, נשארו במקום שלהם עשרות שנים. עמרי למשל היה איש מדהים, במאי אדיר ומנהל מצוין ובאמת היתה לו הגווארדיה שלו. אני לא באה בטענות אליו אלא לשיטה. השיטה לא טובה וזו הסיבה שבגללה כולם עכשיו בוכים שאין קהל. אם אין התחדשות של יצירה ושל יוצרים, אז אין גם התחדשות של קהל. הקהל נורא מבוגר. זה נורא כשאת עומדת על במה בתוך אולם של 900 מקומות ורואה שיש אולי 6–7 אנשים מתחת לגיל 40 — רובם באו עם סבתא או אמא. היו לי הרבה הצגות כאלה וזה מחריד.

"זה ככה בכל מקום פה. איפה שאפשר לדגור על תפקידים — אנשים דוגרים. כולם רוצים ג'ובים. גם אני רוצה ג'וב, שאקבל משכורת ממש יפה כל חודש. אני אמנית ואני אשמח לא לתהות מאיפה יגיע השקל הבא ומתי אעשה את ההפקה הבאה ולא לעבוד כמו פסיכית. אבל את לא יכולה לצפות לתת את אותו הדבר ושיבואו אנשים חדשים, זה פשוט לא עובד ככה. ברגע שאין גיוון ופתיחות, מי שמשלם את המחיר בסופו של דבר זה הקהל. אמרתי לעצמי שאם אני מאמינה באמת שכל העסק מנוהל לא נכון אז אני צריכה לפעול".

ב–2019 היא פרשה ממשחק באופן רשמי. "שתי הצגות שעשיתי בקאמרי ירדו ולא היה שום דבר מגניב באופק", היא נזכרת. "אמרתי לגלעד, המנהל האמנותי: 'אם יש לך משהו טוב להציע לי אז תציע ואם לא אז בוא ניפרד כידידים'. הייתי בטוחה שאחרי שבוע יגיע הטלפון אבל הוא לא הגיע. זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי".

עם הפיצויים שקיבלה מהקאמרי נרשמה לקורס ניהול מוסדות תרבות בלהב, ובמקביל המשיכה לביים הצגה בצוותא (שעלתה פעם אחת בלבד וירדה בעקבות הקורונה), ביימה הצגה בניסן נתיב והצטרפה לוועדה האמנותית בפסטיבל "תיאטרון קצר". "הייתי מאוד מעורבת", היא אומרת. "זה חלק מהעניין, ללמוד. התחברתי מאוד עם חיים וידר, המפיק של צוותא, והודעתי לו שאני רוצה לנהל את הפסטיבל בשנה הבאה. טחנתי לו ולחיימון (גולדברג, מנכ"ל צוותא, ח"ג) את המוח, פשוט נודניקית שלא סותמת. הם התרשמו", היא צוחקת, "והציעו לי בינתיים לנהל את במת הפרינג'. זה יותר תפקיד של אוצרות מאשר ניהול אמנותי. אני בוחרת את ההצגות שיעלו בבמה העצמאית. אני נורא נהנית מזה".

מתוך ההצגה "גידול ושמו בועז" בבימויה של קינן. "כולם רוצים ג'ובים. גם אני רוצה ג'וב, שאקבל משכורת ממש

את מרגישה שאת רוצה לעשות תיקון עבור שחקנים אחרים?

"כן. אני שייכת לדור של שחקנים שהכי נדפקו. אני לא מכירה מישהי אחת בדור שלי של השחקניות שלא הוטרדה, למשל. פעם שיחקתי בהצגה של במאי גרמני שהתעלל רגשית בכולנו וקיבלנו את זה כי זה היה נראה לנו נורמלי. אלה דברים שאת מבינה רק בדיעבד. זה כמו שאת חושבת שאהבה כרוכה בסבל, שאהבה וייסורים באים ביחד, ואז יום אחד את מבינה שבעצם לא, שיכול להיות כיף. אני למשל בחיים לא אשאיר שחקנים על הבמה לאורך כל ההצגה. לא אעשה דבר כזה, אפילו אם זה ממש יהיה יפה, כי עשו לי את זה ואני לא אעשה את זה לאחרים".

לחזור הביתה

הדחף לתיקון נובע אולי מהטראומות הפרטיות שלה כשחקנית, אבל גם מצורך אמיתי לייצר שוויון מגדרי בבימוי תיאטרון בישראל. אחרי כמה שנים של בימוי בפרינג' ובפסטיבלים, השנה קיבלה קינן גם הזדמנות לביים בתיאטרון הרפרטוארי. "כשקיבלתי את ההצעה לביים את 'לילה לבן' בקאמרי זה היה במובן מסוים כמו לחזור הביתה, אבל אחרת", היא אומרת. "הם נתנו לי חופש מוחלט וזה היה מדהים לביים הצגה שבה אם אני רוצה משהו מסוים בתפאורה — אני מבקשת וזה פשוט קורה. אני לא צריכה ללכת בעצמי ולקנות את הווילון הספציפי שיתאים".

ועדיין את אחת הבמאיות היחידות שעובדות בתיאטרון הרפרטוארי.

"השיטה בתיאטרון לא טובה וזו הסיבה שבגללה כולם עכשיו בוכים שאין קהל. אם אין התחדשות של יצירה ושל יוצרים, אין גם התחדשות של קהל. את לא יכולה לצפות לתת את אותו הדבר ושיבואו אנשים חדשים, זה פשוט לא עובד ככה"

"שמעתי מקולגות שלי, במאיות, שסיפרו שאומרים להן 'את לא תצליחי להחזיק חדר'. מפחדים שהיא תישבר ותבכה. אז מה? את יודעת כמה פעמים אני בוכה עם השחקנים? מה זה להחזיק חדר?"

תולים את זה בעיקר על ניהול תקציבים.

"עם כל הכבוד, במאיות שעבדו בפרינג' והצליחו להרים הצגה ב–20 או 50 אלף שקל, קטן עליהן להרים הצגה ב–400 אלף שקל. אז זה טיעון לא נכון. יש גם את הטיעון של חוסר ניסיון: 'איך ניתן תקציבים כאלה גדולים בידיים חסרות ניסיון?' אבל איך אני אצבור אותו בדיוק? איפה? שום דבר לא נרשם גם. הצגות ילדים זה לא נחשב, הצגות בפרינג' לא נחשב. אז איך אני אמורה לצבור ניסיון? בתכל'ס, אין לנו זכות להיכשל כבמאיות. לנשים אין את הפריבילגיה להיות בינוניות. אמרו את זה לפניי — כשמספר הבמאיות הבינוניות יהיה שווה למספר הבמאים הבינוניים, אז נדע שעשינו עבודה טובה".

קינן נשואה לבמאי והמרצה לתסריטאות איתן ענר ויש להם שני ילדים. בימים אלה הם כותבים סדרה יחד עם חברתה הטובה, השחקנית יעל טל. לאחרונה הם גם סיימו לכתוב מחזה קומי. "אני לא יודעת מאיפה יבוא הדבר הבא, אבל אני כל הזמן יוצרת, כל הזמן קוראת מחזות, חושבת על סיפורים. אני עובדת על זה שיום אחד, ואני מקווה שהוא לא רחוק, נוכל לפתוח תיאטרון חדש".

איך ייראה התיאטרון הזה?

"התיאטרון הרי הכחיד דור — כמה במאים את מכירה שהם בגילאי 50 פלוס? אין כמעט. כי כשהכישרונות של שנות ה–90 דפקו על דלתות התיאטרון, לא פתחו להם אותן ובמקביל הוקם ערוץ 2, אז הם הלכו לטלוויזיה ויצרו שם דברים מופלאים. העניין הוא שכדי שיגדל דור שירצה ללכת לתיאטרון, הוא צריך לראות את ההורים שלו הולכים לתיאטרון. אבל ההורים של הדור הנוכחי לא הלכו לתיאטרון, כי לא היה להם מה לחפש בתיאטרון — היוצרים שייצגו אותם הלכו לטלוויזיה. אז אנחנו צריכים להתחיל הכל מאפס, ממש לכרות את הקהל הזה. תיאטרון זה מדיום שמייצר קהילה והדור הצעיר עוד לא יודע את זה, אבל הוא צריך את זה. אני רואה כמה אנשים צעירים צמאים לקהילה. בגלל זה אני חושבת שיהיה מה זה סבבה, פשוט צריך לפתוח את הראש ולהיות מוכנים גם להיכשל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות