אשת התיאטרון הרוסייה מרינה דוידובה: "היינו עיוורים לאפלה המתקרבת"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשת התיאטרון הרוסייה מרינה דוידובה: "היינו עיוורים לאפלה המתקרבת"

לכתבה
מרינה דוידובה. "ברוסיה כבר החלו לפטר אנשים בתיאטרון" HERBERT NEUBAUER / APA-PictureDe

מרינה דוידובה, עורכת כתב־עת מוביל לתיאטרון, נאלצה להימלט מרוסיה בעקבות קריאתה להפסקת המלחמה. "מבקרי תיאטרון כותבים עכשיו מאמרים, מקווים שניתן לשנות משהו", היא אומרת, "אבל כבר אי אפשר לשנות דבר כי השלטון במדינה נתפס בידי השירותים החשאיים"

72תגובות

"נראה שהגיע הזמן שאספר מה קרה לי בימים האחרונים. אינני מצליחה כבר לענות לכל המודאגים, אבל תודה ענקית על הדאגה!", כתבה לפני כמה ימים בפייסבוק מרינה דוידובה, מבקרת תיאטרון ועורכת "תיאטר", מגזין וכתב עת בענייני תיאטרון הוותיק ביותר ומהחשובים ברוסיה היום. דוידובה סיפרה באותו פוסט כי נאלצה לעזוב בדחיפות את רוסיה בעקבות איומים עליה, שבשיאם נצבעה האות Z, סמל התמיכה בפלישה הרוסית לאוקראינה, על דלת דירתה. "אז עוד לא הבנתי עד הסוף את משמעות הסימן הזה", כתבה דוידובה, "דבר אחד היה ברור: זה כתם שחור שנצבע בלבן", כתבה ברמיזה ל"כתם השחור" המוכר מ"אי המטמון" — סימן שבאמצעותו מבשרים הפיראטים לאחד מחבריהם שעתידו מר.

בנוסף לעריכה ולכתיבה על תיאטרון, דוידובה היא גם דמות מרכזית בעשייה התיאטרלית ברוסיה ובאירופה. ב–1998 היא ייסדה יחד עם רומן דולז'נסקי את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון (NET New European Theather) המתקיים במוסקבה, ומאז משמשת כמנהלת האמנותית שלו. בשנת 2016 ערכה את אחד מפסטיבלי התיאטרון המובילים באירופה — Wiener Festwochen, ובשנים האחרונות ביימה מיצגים־מיצבים בשני תיאטרונים גרמניים מובילים, Hebel am Uffer בברלין ו־Thalia בהמבורג.

אלמונים ציירו את האות Z, שמסמלת תמיכה בפלישה לאוקראינה, על דלת דירתה של דוידובה במוסקבה
ללא קרדיט

דוידובה מצאה את עצמה נרדפת בעקבות פוסט שהעלתה לפייסבוק ביום הראשון של הפלישה הרוסית לאוקראינה. "אני, מרינה דוידובה, לא כעורכת ראשית של מגזין 'תיאטר' ולא כמנהלת אמנותית של תיאטרון בינלאומי, אלא פשוט כאזרחית המדינה אשר פתחה בפעולה צבאית נגד העם־אח שלנו אוקראינה, קוראת לכל אנשי התיאטרון לחתום על קריאה להנהגת הפדרציה הרוסית ואישית לנשיא המדינה ולדימיר פוטין להפסיק מיד את המבצע המיוחד בשטחה של מדינה שכנה", היא כתבה. אנשי תיאטרון ותרבות רבים "חתמו" וירטואלית על העצומה באמצעות תגובות בפייסבוק, ובהם השחקן המפורסם וניאמין סמחוב, הבמאי איליה חרז'נובסקי, העיתונאית קסניה לרינה ומנהלת התיאטרון הרוסי האקדמי לצעירים, סופיה אפפלבאום. בסך הכל הגיבו יותר מ–700 אנשים לפוסט של דוידובה, רובם חתמו על העצומה.

תחילה פורסמה העצומה גם באתר של כתב־העת "תיאטר", שדוידובה עורכת, "אבל אחר כך החלטנו להוריד אותה משם, כי אנחנו לא יכולים לסכן את כתב־העת עצמו, זה יכול היה להוביל לסגירתו", הסבירה דוידובה בשיחת טלפון עם "הארץ". כתב־העת, שנוסד בשנת 1937 המסמלת את שיא הטרור של סטאלין, הוריד מהאתר גם עצומות נוספות של אנשי תיאטרון רוסים נגד המלחמה.

"לחוקרים בגבול ברברתי הבלים. שאלו 'מה דעתך על המבצע?', השבתי: 'מה זאת אומרת, חבר'ה, אנחנו עושים הרבה טעויות טקטיות. צריך היה לאגף אותם משמאל', והם אמרו לי: 'מה זאת אומרת? אבל הנאצים היו נוהרים לשם!'"

דוידובה מאמינה שהסיבה לאיומים עליה היא התגובות הרבות והספונטניות לפוסט שהעלתה. את השלטונות, היא אומרת, ייצגו תחילה ערוצי טלגרם אנונימיים. "זה פטנט של האינטרנט ברוסיה, שאינו קיים באף מדינה אחרת", היא אומרת, ונותנת כדוגמה כמה שמות של ערוצי הטלגרם מהסוג הזה, שמתמקדים בחיי התרבות והתיאטרון בפרט. את השמות ניתן לתרגם כ"מאחורי הקלעימצ'יק", "מתחת לשטיח", "לא־למשרד־התרבות" וכדומה. "הם ללא ספק נמצאים בפיקוח ה־FSB" (שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה, בפועל — המשטרה החשאית, ל"ר). "כותבים בהם שכירי עט או לפעמים כנראה אנשי ה־FSB עצמם. העובדה היא שהערוצים האלה מכתיבים לפקידים ולאנשים כמו אלכסנדר קליאגין (ראש איגוד אנשי התיאטרון ברוסיה, ל"ר) מה לעשות, ובחסות האנונימיות והם מכפישים את מי שהם רוצים".

התיאטרון המופצץ במריופול. הרשויות מגלות עניין ממוקד בכל מי שמביע ביקורת על הפלישה
/אי־פי

דוידובה מדגישה כי לא מדובר בערוצים פרטיים, אלא בערוצים הנשלטים מלמעלה. "עכשיו, למשל, התחילה סדרה של פיטורים, וכל אחד מהפיטורים האלה נעשה בעצתם של ערוצי הטלגרם או 'נובא' על ידם. לפעמים הם פונים ישירות למקבלי ההחלטות וכותבים: 'עד מתי נסבול את מאן דהוא בתיאטרון כזה וכזה'. הם מדברים כבעלי שררה, ומקבלי ההחלטות אכן סרים למרותם. כולם מבינים שאם לא תעשה את מה שערוצי הטלגרם המליצו לך לעשות, יכולים לבוא אליך ולבקש לפנות את מקומך. ייתכן שבמקרים מסוימים מתקיימות בנוסף לרשימה בערוץ הטלגרם גם אי אלו שיחות טלפון, אבל ברור שאלה לא אנשים רנדומליים שמביעים את רצונותיהם, אלא שיטה. מבקרי תיאטרון כותבים עכשיו מאמרים בנושא, מקווים שעוד ניתן לשנות משהו, אבל אני חושבת שכבר אי אפשר לשנות דבר כי השלטון במדינה נתפס בידי השירותים החשאיים באופן טוטאלי. צריך להבין זאת — זה מה שקרה במדינה".

שער בצבעי הדגל

מלבד רשימות בערוצי הטלגרם, החלה דוידובה לקבל הודעות עם איומים למייל ולטלפון הנייד שלה. הודעות כאלה הגיעו גם בעבר סביב התבטאויות פומביות שלה, ובין היתר כאשר לאחר כיבוש קרים בידי רוסיה ב–2014 הוציא המגזין בעריכתה גיליון שהוקדש לתיאטרון האוקראיני ושערו עוצב בצבעי דגל אוקראינה. "מאז אותו מקרה הרשויות מגלות בי עניין ממוקד", היא מציינת. "אלה הודעות בסגנון: 'תישרפו בגיהנום, פשיסטים ארורים, צאו מהמדינה!'. אלה ללא ספק לא סתם אזרחים מודאגים שצריכים לברר מהו מספר הטלפון שלי. ברור שזו אינה יוזמה פרטית. אלה אנשים שמקבלים משכורת. אלה אותם אנשים שמתקינים מצלמות על הבניין שבו אני גרה ומצותתים לטלפון שלי".

"ידענו שהכל לא במיטבו, אבל חשבנו שאפשר לחיות, לעבוד, לבעבע. אם היית מגיעה למוסקבה ב–23 בפברואר, היית ללא ספק אומרת שזו הבירה התרבותית של אירופה. עכשיו כל זה ידהר לכיוון פרובינציאלי"

לדברי דוידובה, אנשי ה־FSB ידעו, כנראה, את מועד עזיבתה, כיוון שיציאתה מהבית עם מזוודה בדרכה לעזוב את רוסיה צולמה ב"מצלמת אבטחה" והסרטון הופץ באותם ערוצי הטלגרם המוכרים. "תחשבי כמה כוחות, אנרגיה וכנראה גם כסף בוזבז על אישיותי הצנועה. אולי היא לא צנועה בעולם התיאטרון, אבל מבחינת רשויות אכיפת החוק והשירותים החשאיים — אני פשוט חתיכת כלום", היא אומרת במרירות. "אני לא מרגלת, לא מקימה מפלגות ואפילו לא פעילה פוליטית. בסך הכל אדם שכותב וחושב על תיאטרון.

"את הלילה האחרון ביליתי בביתם של חברים, שמאוד דאגו לי", היא מגלה. אותם חברים, אזרחי ליטא, גם הוציאו אותה במכוניתם למדינה שלהם. אך לפני שהצליחה לחצות את הגבול, ציפו לדוידובה שני עיכובים במחסומים על ידי אנשי משמר הגבול הרוסים וחקירה של אנשי השירותים החשאיים, שנמשכה שעה וחצי.

חיילים אוקראינים נערכים לקרב הגנה בקייב
GLEB GARANICH / רויטרס

דוידובה מתארת כיצד הצליחה ללכת בין הטיפות, כשבמחסום השני הוכנסה לבניין בטון והובלה לחדר שבו ציפו לה החוקרים: "עניתי בכל מיני דרכים. המטרה שלי היתה פשוט לצאת משם, לכן ברברתי הבלים. שאלו אותי: 'מה דעתך על המבצע המיוחד?', השבתי: 'מה זאת אומרת, חבר'ה, אנחנו עושים הרבה טעויות טקטיות. צריך היה לאגף אותם משמאל', והם אמרו לי: 'מה זאת אומרת? אבל הנאצים היו נוהרים לשם!' אז אמרתי: 'מה זאת אומרת, נגד הנשק שלנו הם לא היו נוהרים לשום מקום, מה קרה לכם'. מצחיק להיזכר, אבל התעורר בי איזה דרייב של מרצה. מדובר בבחורים בעלי מראה פרובינציאלי שלבושים לא טוב. כשמסתכלים על פניהם מבינים ישר שמדובר באנשי FSB. עבורם העבודה הזאת היא הזדמנות למוביליות חברתית".

"לא אחזור לרוסיה לפני שאבין שזה פחות או יותר בטוח. בינתיים אני לא מרגישה כך. לא הייתי רוצה לשרוף גשרים לחזרה — בכל זאת נשארו לי שם די הרבה אנשים קרובים ויקרים, שהייתי רוצה עוד לראות מתישהו"

חששת שעלולים להשיב אותך על עקבותייך? ושעוד לא ברור לאן ישלחו אותך?

"כן, בהחלט. היה סיכוי כזה. את מבינה, זה לא שפחדתי באותו הרגע. זה כמו שכאשר אני מרצה כולי נמצאת בתוך זה. אחר כך, בדיעבד, יש כבר רגשות. בזמן החקירה עצמה לא פחדתי אלא הייתי במוד של 'אתם שואלים, אני עונה'. אבל כשיצאתי, התחילה הפוסט־טראומה. נרעדתי".

את חושבת על העתיד ועל השאלה מתי תחזרי לרוסיה, והאם תחזרי?

"לא אחזור לרוסיה לפני שאדע שזה פחות או יותר בטוח. בינתיים אני לא מרגישה כך. לא הייתי רוצה לשרוף גשרים לחזרה — בכל זאת נשארו לי שם די הרבה אנשים קרובים ויקרים, שהייתי רוצה עוד לראות מתישהו — אבל אני לא שוללת אפשרות שבמצב שיהיה לא אחזור עוד זמן רב או לעולם. הכל יכול להיות".

סגרת את דלת הדירה והאות Z ממשיכה להתנוסס עליה?

"בדירה נשאר בעלי, בוריה. הבן שלנו עזב עוד לפניי. הוא בר גיוס והחלטנו שבמצב הזה עדיף שיעזוב, הוא בדיוק מסיים תואר ראשון. אני עזבתי בבהילות והחלטנו שבוריה יישאר בינתיים במוסקבה — יש שם הרבה סידורים שאין מי שיעשה במקומו. הוא החליט להישאר לעת עתה".

התוכנית שהבשילה

דוידובה עוד לא יודעת היכן תגור, אך מקווה שתוכל להמשיך לערוך מרחוק את כתב־העת, לפחות עד סוף השנה, כיוון שהוא ממומן על ידי קרן פרטית השייכת לאוליגרך הרוסי מיכאיל פרוחורוב, הנחשב לבעל הון השומר מרחק מהקרמלין, ומנוהל על ידי ארגון ציבורי שלפחות מבחינה רשמית אין לשלטון מנופי לחץ עליו.

ההפצצה על  מגדל הטלוויזיה בקייב. עצומות נגד המלחמה הוסרו על ידי השלטונות
EyePress News / EyePress via AFP

בינתיים, משנחלצה מלב המאפליה, מדברת דוידובה בנחרצות ובכאב על העתיד והעבר של רוסיה ושל התרבות והתיאטרון הרוסיים. "אני חושבת שזה יימשך זמן רב. המלחמה כמובן תסתיים, היא לא יכולה שלא להסתיים, ייתכן שהיא תעבור לפאזה של מאבק פרטיזני, אבל לוחמה רחבת־היקף תישכך בעתיד הנראה לעין. רוסיה נשאה בתוכה זה זמן רב את ההתבדלות החדשה הזאת, את 'אידיאולוגיית הג'וצ'ה' הרוסית (ההסתמכות העצמית, לפי המודל הצפון־קוריאני — ל"ר). התוכנית הזאת הבשילה. היינו עיוורים ולא ראינו את הסימנים הברורים של התקרבות האפלה. כלומר, ידענו שהכל לא במיטבו, אבל חשבנו שבמצב הלא־מיטבי הזה אפשר לחיות, לעבוד, לארגן פסטיבלים בינלאומיים מגניבים, תערוכות נהדרות, שחיי התיאטרון יכולים לבעבע. אם היית מגיעה למוסקבה ב–23 בפברואר, היית ללא ספק אומרת שזו הבירה התרבותית של אירופה, אולי של העולם — אפילו על פי כמות האירועים המרתקים ברמה עולמית לקילומטר רבוע. עכשיו ברור שכל זה ידהר לכיוון פרובינציאלי כי תרבות, ובייחוד תיאטרון, לא יכולים להתקיים תחת לחץ אידיאולוגי כזה ובבידוד נוראי".

האם התיאטרון הרוסי צפוי לחזור לתקופה הסובייטית?

"התקופה הסובייטית אינה הומוגנית. שנות ה–20 היו שנים של פריחה מדהימה של תיאטרון האוונגארד. בשנות ה–30 כל זה דעך, אבל בהדרגה, כי אי אפשר להשמיד הכל בבת אחת. בסוף שנות ה–40 ובתחילת ה–50 הכל הושמד באופן טוטאלי, פיזי: ב–1949 גמרו את טאירוב (אלכסנדר טאירוב, במאי יהודי־רוסי אגדי, מייסד התיאטרון הקאמרי במוסקבה), רצחו את מיכואלס (סולומון מיכואלס, במאי ושחקן, מנהיג התיאטרון היידי בברית המועצות), את מאיירהולד רצחו עוד לפני כן (במאי רוסי וסובייטי שהוצא להורג בשנת 1939), רצחו את הבמאי והצייר טרנטייב, את כל אנשי OBERIU (קבוצת משוררי אוונגארד בהובלתם של אלכסנדר ודנסקי ודניאיל חארמס). לא נותר כלום.

"החזרה לעבר בתקופה של סטאלין וההבדל בין תקופתו לתקופת האוונגארד היו דרסטיים יותר מאשר ההבדל בין התקופות שלפני ואחרי המהפכה, מבחינה תרבותית ואסתטית. אחר כך, בשנות ה–60, משהו התחיל שוב לצוץ. בשנות ה–70 וה–80 היו בתיאטרון הסובייטי הרבה דברים נהדרים, אבל אי אפשר לדמיין בהם דמות כמו טדאוש קנטור (במאי ויוצר תיאטרון פולני פורץ דרך, שפיתח בין היתר את אמנות המיצג) — הוא פשוט היה מחוסל מיד".

לדברי דוידובה, אנשי תיאטרון בולטים ומעניינים רבים אמנם פעלו בברית המועצות בשנות ה–70, אך נותרו בשוליים עד כדי כך שחוקרי תיאטרון עכשוויים מתקשים למצוא מידע בסיסי עליהם. "ההיסטוריה של התיאטרון הרוסי והסובייטי היתה שונה לולא מגמות ההתבדלות האלה", היא אומרת, "אבל זה יהיה תסריט אופטימי אפילו אם התיאטרון הרוסי העכשווי ימצא את עצמו בעוד כמה שנים ברמה שבה היה התיאטרון הסובייטי בשנות ה–70 וה–80. אני לגמרי לא בטוחה שהוא יצליח לחזור על מעשה הגבורה הזה. בעולם היום, שהופך קוסמופוליטי בקצב מסחרר, כאשר הצורך לחיות בעולם גלובלי הפך לבסיסי — האפשרות הזאת נגדעת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות