"באירופה מחקו אותי, אני נחשב לאדם רעיל"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"באירופה מחקו אותי, אני נחשב לאדם רעיל"

לכתבה
אלביס הרמניס. "החברה בישראל כל כך ססגונית. קשה לחבר את כולם ביחד, אבל זה מעניין" הדס פרוש

הוא התבטא נגד מדיניות הפליטים בגרמניה, הוכרז כאישיות לא רצויה ברוסיה ומתקשה למצוא עבודה בכמה מדינות. הבמאי הלטבי אלביס הרמניס מביים בתיאטרון גשר את "אונייגין. הערות שוליים", פרשנות ייחודית ליצירה הנודעת של פושקין ומבהיר שאין לו כוונה להיכנע לתרבות הפרוגרסיבית

58תגובות

"פוש־קין! פוש־קין!" פולט עידו מוסרי הברות דמויות יריות כשהוא מכוון אקדח אל צדה הנגדי של הבמה. זה קורה בהצגה "אונייגין. הערות שוליים", שעלתה בשבוע שעבר בתיאטרון גשר, ולצופה המבולבל ברור בשלב הזה רק דבר אחד: כיאה לתיאטרון, ובפרט לתיאטרון רוסי, האקדח הזה — סופו שיירה.

קשה לדמיין משימה מאתגרת יותר מעיבוד בימתי שאינו אופרה לרומן בחרוזים "יבגני אונייגין" של פושקין — יצירתו החשובה ביותר של המשורר והסופר הרוסי החשוב ביותר, שהוכתרה כ"אנציקלופדיה של החיים הרוסיים". ויחד עם זאת, מדובר ביצירה שכמעט ואינה מוכרת לאלה שאינם קוראים רוסית ושעלילתה מעוררת, מאז פרסומה בשנות ה–20 של המאה ה–19, בעיקר תהיות. הקוראים מתקשים למצוא פואנטה או קתרזיס בסיפורו של גנדרן וסנוב אציל, שדוחה את אהבתה של נערה תמימה ומתחרט מאוחר מדי או להבין למה התכוון המשורר, אבל אינם מפקפקים בביטוי הידוע, "פושקין הוא הכל שלנו". תוסיפו לכך את העובדה שההצגה מועלית כעת בעברית, שפה שקשה לתרגם לה את שירתו האירונית ומלאת הרגש של פושקין, וקיבלתם משימה אובדנית.

את הכפפה הרים הבמאי הלטבי אלביס הרמניס, המנהל האמנותי של תיאטרון ריגה החדש. בתיאטרון גשר הוא משחזר את "אונייגין. הערות שוליים", שביים בתחילת העשור הקודם בתיאטרון שלו וכן בשאובינה הברלינאי. התוצאה היא מין ייצור כלאיים של דרמה, קומדיה וטקסט ויקיפדיה שיצא משליטה: איורים של גוף נשי לצד הסבר מבחיל על נורמות ההיגיינה המקובלות בחברה הרוסית הגבוהה בראשית המאה ה–19, סצינת מין לוהטת (ללא מגע) ועוד. הסלט הזה, שהרמניס עצמו מתאר כשילוב בין "תיאטרון אינטלקטואלי ותיאטרון של רגשות" — עובד בצורה מפתיעה ומהנה במיוחד.

מתוך ההצגה "אונייגין. הערות שוליים". שילוב של תיאטרון אינטלקטואלי ותיאטרון של רגשות
דניאל קמינסקי

את המחזה כתב הרמניס עצמו שרואה, לדבריו, באונייגין דמות עכשווית לגמרי – מין היפסטר של המאה ה–21. אבל כדי להכניס את הצופה להקשר, הוא התבסס באופן מאסיבי על הפרשנות המונומנטלית ל"יבגני אונייגין" של חוקר הספרות והתרבות הרוסי־יהודי יורי לוטמן. רועי חן, מחזאי הבית של גשר, תרגם את הטקסט לעברית, ואת השורות המעטות יחסית של פושקין תרגם יואל נץ. בהצגה נעשו שינויים משמעותיים, בין השאר במטרה להתאימה לקהל הישראלי, המאתגר בפני עצמו. "הקהל הלטבי בריגה מכיר היטב את פושקין ואת 'אונייגין', ההקשר שלהם שונה לחלוטין", מספר הרמניס. "כאן אני מבין שבקהל יישבו אנשים שעבורם 'פושקין הוא הכל' וצופים שעבורם 'פושקין הוא לא כלום'".

"אנשים באירופה למדו לצנזר את עצמם. בגרמניה אין תיאטרון פוליטי. הדיון הפוליטי בתחום התיאטרון אינו אפשרי — יש שם רק דעה אחת"

תהליך העבודה על ההצגה היה שונה מאוד מחזרות תיאטרליות אחרות. הרמניס מנהל עם השחקנים שיחה שקטה ומנומסת, משתדל בעיקר להרחיק אותם מקלישאות. בראיון הוא מתייחס לפסיפס הישראלי, כפי שהוא משתקף בתיאטרון ובצוות השחקנים, כאתגר נוסף: "החברה בישראל כל כך ססגונית, כל אחד מגיע עם טעם משלו, עם ידע משלו ועם קודים שונים של תקשורת. לחבר אותם יחד נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אבל זה מעניין. נראה מה ייצא".

פושקין. היצירה "יבגני אונייגין" הוכתרה כ"אנציקלופדיה של החיים הרוסיים"
Tretyakov Gallery

חופש הולך ומתכווץ

עם דיבורו הנעים, שיטות הבימוי המתקדמות שלו ועשרות ההצגות שביים במיטב התיאטראות באירופה, הרמניס הוא ההפך מבמאי אירופאי טיפוסי. בראיון לאתר "מדוזה" הרוסי־אופוזיציוני השווה את חופש הביטוי ברוסיה לזה שבמערב אירופה. "את ההקשר הרוסי אני פחות מכיר. רק משמועה", הוא מצטנע כשאנחנו יושבים בפואייה של התיאטרון. "העליתי ברוסיה רק שתי הצגות אבל במערב אירופה העליתי בעשרים השנים האחרונות כמעט 40 הצגות ואופרות וב–15 השנים האחרונות ראיתי איך החופש האמנותי שם הולך ומתכווץ. באמנות מקצועית ישנה תלות מוחלטת במקור המימון ובאידיאולוגיה אחת מסוימת. אנשים למדו היטב לצנזר את עצמם, ללמוד על מה מותר לדבר ועל מה לא כדאי להעלות הצגה. בגרמניה, מאז פיסקטור (ארווין פיסקטור, במאי והוגה בתחום התיאטרון, קומוניסט. נחשב לאחד המייסדים של התיאטרון האפי, ל"ר) וברכט הם מתרברבים בכך שיש להם תיאטרון פוליטי. אין שם שום תיאטרון פוליטי. הדיון הפוליטי בתחום התיאטרון אינו אפשרי — יש שם רק דעה אחת".

"כשהמשטר בלטביה התחלף מסוציאליזם לקפיטליזם, כל עובדי המפלגה לשעבר הפכו לבנקאים. אני בטוח שלוחמי הדמוקרטיה במערב, אם היו חיים בברית המועצות, היו יושבי ראש של קולחוזים"

והיא שמאלנית?

"כן. שום שיח סותר על הבמה, או התיאטרון בכלל לא אפשרי".

"אונייגין. הערות שוליים" שהוצגה בתיאטרון "שאובינה" בברלין. משימת התאבדות

כשהוא מתבקש לספק דוגמאות להגבלה של החופש האמנותי בשם רעיונות השמאל או התקינות הפוליטית, הרמניס מדבר על חלק ממבקרי התיאטרון שבשנים האחרונות, לדבריו, "אפילו לא דנים בשאלות אמנותיות. הם מעבירים אותך דרך סורק אידיאולוגי. כך בדיוק אני זוכר שנראו ביקורות על סרטים או הצגות בעיתונים המפלגתיים בברית המועצות". לדבריו, עמיתיו הצעירים באירופה מוגבלים מאוד גם בבחירת נושאים להצגות, כיוון שכדי לקבל מימון עליהם לעמוד בציפיות מסוימות. "זה שוב מאוד מזכיר את הזמנים הסובייטיים, אז אמרו: 'בעונה הבאה אנחנו צריכים להעלות הצגות על אנשי הקולחוזים, על עמידה בתוכנית החומש. עכשיו יש בדיוק אותן רשימות: הצגות על נושאי מגדר, על פמיניזם, על גזע. אין שום הבדל. בדיוק דיברנו על כך שטטיאנה ואולגה (גיבורות 'יגבני אונייגין', ל"ר) מוצגות כאובייקטים מיניים, כתוספת לגבר, אפילו ברמת הקומפוזיציה, וזה היה מעורר טענות רבות בשווייץ או בשוודיה".

"הקונספט של האיחוד האירופי מעורר חשדות וספקות גדולים. הוא מאוד לא ברור. אני חושב שכולם מבינים זאת עכשיו והברקזיט הוא ההוכחה"

לדבריו, הדוגמה הבולטת ביותר להגבלת חופש היצירה בשם האידיאולוגיה, היא המקרה שלו עצמו. "ב–2015 שורה שלמה של נציגים מעולם התיאטרון קראו להחרים אותי רק כי הבעתי דעה שאינה תואמת לאג'נדה שלהם בהקשר של פתיחת גבולות האיחוד האירופי (לפליטים). הפלורליזם נעדר לחלוטין מתפיסת הדמוקרטיה שלהם".

הסכסוך בין הרמניס לתיאטרון תאליה (Thalia) בהמבורג פרץ על רקע מדיניות הכנסת האורחים של ממשלת גרמניה כלפי פליטים שהגיעו למדינה בסתיו 2015. אלה היו חודשי השיא של גל הפליטים מהמזרח התיכון לאירופה. בספטמבר הכריזה הקנצלרית דאז אנגלה מרקל ש"אנחנו נעמוד בזה" והתירה כניסה לעשרות אלפי מבקשי מקלט שהצטופפו בתחנות רכבת ובמחנות ארעיים במדינות מזרח ומרכז אירופה להיקלט במדינה. עולם האמנות הגרמני צהל נוכח המחווה רחבת הלב: הצגות רבות שעסקו בפליטים הועלו. מוסדות תרבות, ובהם תיאטרון תאליה, נרתמו למאמץ ההומניטרי.

אנגלה מרקל. סכסוך עם התיאטרון על רקע מדיניות הפליטים של הקנצלרית
יואב דודקביץ

הרמניס היה פחות נלהב. הוא עבד עם התיאטרון בעבר והיה אמור להעלות בו הצגה נוספת, אבל ההחלטה להפוך ל"תיאטרון שמקדם בברכה פליטים", כדבריו, לא מצאה חן בעיניו והוא ביטל את שיתוף הפעולה. מנהל התיאטרון פרסם הצהרה על כך ובין היתר ציטט את עמדתו של הרמניס, כפי שזה ניסח אותה בהתכתבות ביניהם עם משפטים כמו "לא כל הפליטים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם פליטים". הרמניס זעם על פרסום ההתכתבות הפרטית ועל כך שדבריו הוצאו לטענתו מהקשרם. הפרשה הפכה לשערורייה שנידונה בהרחבה בכלי תקשורת מובילים בגרמניה. "ההיגיון הגזעני של הבמאי הלטבי", זעקה כותרת של טור דעה בעיתון "די ולט" ואילו בשבועון דר שפיגל כונה הרמניס בכותרת "אויב העם".

"עבדתי אז על הפקה באופרה של פריז וגרתי בשכונה שבה נמצא הבטאקלאן (הטבח בבטאקלאן היה חלק ממתקפת טרור בפריז בנובמבר 2015, חלק מהמחבלים הגיעו לאירופה בחסות גל הפליטים, ל"ר). ממש אחרי הפיגוע הייתי אמור לנסוע להמבורג ולביים שם. זמן קצר לפני כן הקנצלרית החליטה על דעת עצמה לבטל את הסכם דבלין (שקובע את נוהל בקשת המקלט של פליטים, ל"ר). האיחוד האירופי מורכב מ–27 מדינות, כולל המדינה שלי. מרקל לא נועצה באף אחד והחליטה שצריך לתת לפליטים, שרק חלק קטן מהם היו פוליטיים, להיכנס לאירופה. התיאטרון הכריז על עצמו לעונה הקרובה כ'תיאטרון שמקדם בברכה פליטים'. אמרתי שאני לא מסכים עם זה שאנשים ללא תעודות וללא דרכונים יחצו את גבולות אירופה ושאיני שותף לעמדתם. זה היה בהתכתבות פרטית בלבד. הם נהגו כפי שנהגו בברית המועצות והפכו את זה לפומבי. עצם העובדה שהיתה לי דעה שונה מהמיינסטרים התרבותי במדינות דוברות גרמנית הביאה לכך שמיד פסלו אותי. אם הייתי במאי גרמני, הייתי נותר מובטל".

ומאז אתה לא עובד בגרמניה?

"עשיתי כמה הצגות במינכן, וזה רק בזכות מרטין קושיי (במאי אוסטרי, מנהל תיאטרון רזידנץ במינכן, נחשב לאחד הבמאים המובילים באירופה, ל"ר). החוזים כבר נחתמו והוא עשה מחווה אנושית. אבל חוץ ממנו, כל חבריי ומכריי שעבדתי איתם שנים — כולם התרחקו ממני, ממש כמו בברית המועצות. אני עוד זוכר אותה וזה ממש דז'ה וו בשבילי".

מתוך "אונייגין. הערות שוליים". היפסטר של המאה ה-21
דניאל קמינסקי

ומה קורה במדינות אחרות באירופה?

"בעיקרון מחקו אותי, אני נחשב לאדם רעיל. אני מעלה אופרות. עולם המוזיקה הקלאסית זה עולם אחר. אין שם את האג'נדה השמאלנית הקיצונית הזאת כי אופרה ומוזיקה קלאסית זה בכל זאת קהל אחר. כידוע, לאופרות ולקונצרטים בא קהל אמיד, כלומר משכיל".

זה נכון גם לתיאטרון, לא?

"זאת השכלה אחרת, נגיד ככה. חוץ מזה עולם המוזיקה הוא א־פוליטי. תודה לאל שאני המנהל האמנותי של התיאטרון שלי בריגה כבר יותר מעשרים שנה. אז אני לא מתלונן. יש לי עבודה".

איך אתה מסביר את ההבדל ביחס לפליטים בין מדינות מזרח אירופה למערב אירופה?

"לנו בלטביה היה ניסיון עם הכיבוש הסובייטי. יש לנו ניסיון עם הרעיונות השמאלניים, והטריקים האלה לא עובדים עלינו".

ולדימיר פוטין. הוציא אותו מהרשימה השחורה
Alexei Nikolsky/ Pool Sputnik Kr

שיחה מפוטין

הזיכרון ההיסטורי של הכיבוש הסובייטי הוא בדיוק מה שגרם להרמניס ב–2014, אחרי פרוץ המלחמה במזרח אוקראינה והפלישה הרוסית לחצי האי קרים, להפסיק את החזרות שקיים אז במוסקבה ולעזוב את המדינה. "עבורנו במדינות הבלטיות מה שקרה באוקראינה היה אישי מאוד. זה היה יום דומה מדי למה שקרה ב–1940 (כיבוש וסיפוח ליטא, לטביה ואסטוניה, ל"ר). אז באותו הרגע כן, אמרתי בפאתוס שלא אגיע יותר לרוסיה לעבוד שם. ביימתי אופרה בתיאטרון הבולשוי, לא ביטלתי אותה, אבל אמרתי שיעבדו עם העוזרים שלי, בלעדיי".

כעבור זמן קצר נכלל הרמניס ברשימה השחורה של משרד החוץ הרוסי, במה שנראה כתגובה למחאה שלו נגד הקרמלין ובו זמנית כמענה להכללתם של כמה כוכבים רוסים ברשימה שחורה בלטביה. שלא כמו בפרשת הסכסוך עם התיאטרון הגרמני, ברוסיה הוא הוכרז אישיות לא רצויה במובן המילולי ולא כמטאפורה. הרמניס הגיב בחריפות ואמר בראיון ל"דויצ'ה ולה" שמי שצריך לאסור את כניסתו לרוסיה הוא פוטין עצמו. אבל דברים משתנים וב–2019 הוא קיבל אשרת כניסה לרוסיה וחזר למדינה כדי לביים את ההצגה "גורבצ'וב" בתיאטרון הלאומים במוסקבה, עם כוכבי התיאטרון והקולנוע הרוסים יבגני מירונוב וצ'ולפן חמטובה. לפי כמה דיווחים, מירונוב, שהוא גם המנהל האמנותי של תיאטרון הלאומים, קיבל אישור להעסקתו של הרמניס בשיחת טלפון אישית עם פוטין.

עם הזמן הפאתוס שלך נרגע או שהעובדה שאתה מגדיר את עצמך כ"אישיות לא רצויה" באירופה דוחפת אותך במידה מסוימת לעברה של רוסיה?

"אני לא עובד ברוסיה. בשנה שעברה ביימתי הצגה אחת, אבל אני לא עובד שם. אם את מתכוונת לכך שהרסתי את היחסים עם אלה ואז התחברתי עם אלה — זה לא המקרה שלי. אני אדם די עצמאי. גם כשהפכתי מוקצה במדינות מסוימות, היו לי הצעות ממדינות אחרות. אבל הדעות שלי על רוסיה עוברות אבולוציה בד בבד עם שינויים שמתרחשים בעולם. ברור שכולם מבולבלים מאוד, איש לא יודע מה מחכה מעבר לפינה. סין מציעה קונספט מנוסח היטב משלה לציוויליזציה והקונספט של האיחוד האירופי מעורר חשדות וספקות גדולים. אני חושב שכולם מבינים זאת עכשיו והברקזיט הוא ההוכחה. והנה גם רוסיה מנסה לנסח קונספט משלה לציווילזציה. אני מנסה להסתכל על רעיונות שונים לגבי העתיד מהצד. המצב משתנה כל הזמן והתפישות שלי בהתאם".

מיכאיל גורבצ'וב. "האדם אצלו גבר על הפוליטיקאי"
REUTERS

אז אפשר לומר שפוטין לדעתך הוא לא כל כך נורא?

"את מפשטת את זה מאוד. הבנתי שעם דוברי רוסית צריך להיזהר. אתם רואים את העולם בשחור ולבן. 'נגד פוטין', 'בעד נבלני'. אני אנסה שלא להתפתות לפרובוקציות האלה. אני חושב שהכל מורכב יותר. אני בטוח שברוסיה יש המון בעיות, המון איסורים וצנזורה. לא נפלתי מהירח. אני מודע לכל זה. אבל אני אישית לא נתקלתי בזה. לעומת זאת, נתקלתי בדברים דומים בצד השני. ברור שיש ניואנסים, זה לא אותו הדבר. אבל זה דומה מאוד".

אני לא חושבת שאפשר להשוות צנזורה שמקורה במדינה וצנזורה שמקורה בחברה. נדמה לי שאלה דברים שונים באופן עקרוני.

"איש ברוסיה לא יושב בכלא על דעות פוליטיות באמנות".

זה אולי נכון. אבל נבלני יושב בגלל מילים שאמר.

"גם במדינה שלי עצרו לפני כמה ימים את האופוזיציונר מספר אחת בגלל הפגנה לא מורשית (חבר הפרלמנט הלטבי אלדיס גובזמס עוכב ושוחרר באותו היום, ל"ר). המין האנושי בנוי ככה שהעמדות הפוליטיות והחברתיות הן דבר שטחי, כמו קצף על פני המים. המניעים שבגינם אדם נוהג כך או אחרת חבויים עמוק יותר. למשל, כשהמשטר בלטביה התחלף מסוציאליזם לקפיטליזם, כעבור כמה שנים כל עובדי המפלגה לשעבר הפכו לבנקאים. אני בטוח שלוחמי הדמוקרטיה והשוק החופשי במערב, אם היו חיים בברית המועצות, היו יושבי ראש של קולחוזים".

ההצגה "גורבצ'וב", שהרמניס ביים ברוסיה וכתב בהתבסס על יומניהם, זיכרונותיהם והתכתבותם של המנהיג הסובייטי האחרון ואשתו ראיסה, משקפת בדיוק את התפישה הזאת שלו — האישי והאנושי קודם לפוליטי. באביב הקרוב תוצג "גורבצ'וב" בתיאטרון גשר, במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי Jaffa Fest. "אנחנו מראים בעקיפין שגורבצ'וב האדם תמיד גבר על גורבצ'וב הפוליטיקאי ואני חושב שאם הוא היה קצת פחות בן אדם וקצת יותר פוליטיקאי, ברית המועצות לא היתה מתפרקת", אומר הרמניס. "לפני שהתחלתי לעבוד על 'גורבצ'וב' האמנתי שברית המועצות והקומוניזם התפרקו מסיבות כלכליות. אבל כשהתחלתי לאסוף חומר להצגה, הבנתי שגורבצ'וב היה גרגר החול שנתפס במכונה ועצר את המערכת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות