רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הטבח" — שאריות מחוממות ומשעממות של קטעי ריאליטי

אחרי הניפוח הפלצני שעבר אצלנו מוסד "השף" בתוכניות הריאליטי אוכל, סדרת הדרמה "הטבח" נראית שטוחה יותר מקרפצ'יו עגל. אפילו גורי אלפי לא מקבל כאן הזדמנות למופעי הטרלול שלו

גורי אלפי ב"הטבח". 60 קילו עגבניות במטבח של "הרברט סמואל"
גיא רז / YES
106תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

בכל ביקורת מסעדות של שגיא כהן יש יותר חן ודרמה, אירוניה ועניין, תשוקה וידענות מאשר בשלושת פרקיה הראשונים של הדרמה "הטבח", המוקרנת ב"יס". למעשה, רציתי לפרוש כבר בתחילת הפרק השני שבו גורי אלפי, בתפקיד מתלמד ב"סופיה", המסעדה הבידיונית של השף הנרקיסיסט דורי (גל תורן), חורץ, חולט, מטביע במי קרח ומקלף 60 קילו עגבניות במטבח האמיתי של "הרברט סמואל", המשמש כאן כתפאורה ומוזיל את עלויות ההפקה.

מטבחיהן של מסעדות רציניות ומתפקדות הם מופת של יעילות וכיעור, קופסאות פלסטיק ומשטחי נירוסטה ותאורת ניאון מדכאת, ובהתאם הללו מצטלמים באופן משעמם במיוחד: בעצם, כמוהם כעולם האמיתי של העשייה במטבח, שאין בו מאומה מלבד עבודה קשה ומאומצת ורגעים זעירים של נחת על הצלחת. הפסאדה היא חזות הכל, וכאן דווקא ביקשו להתעלם ממנה וליצור דרמה של אגו, יצרים, נרקיסיזם ואלימות סביב עגבניות, קוויאר וארטישוק ירושלמי. זה לא עובד. לא בתסריט ולא בבימוי, לא במשחק ולא בצילום.

הטבח - דלג

נתחיל דווקא בנראות. רוב המטבחים הלחוצים בהם מתרחשות דרמות גדולות שמוכרים לצופי טלוויזיה, מגיעים בכלל מתוכניות ריאליטי שמעצימות (ומביימות) רגעים של חרדה, אסונות קטנים וטירוף כללי של מתמודדים על תואר שקרי כלשהו, כזה שיש בו המילה "שף". המילה עצמה הפכה בשני העשורים האחרונים לסוג של תואר לאצולת סלבס חדשה סביבה מתקבצים פודיז ומיני בריות נוקדניות ומלאות חשיבות עצמית, שכבר שכחו מזמן מה תפקידו של המזון בחיי אנוש: חוויה חברתית? אמנות עילאית? מעיין טריוויה עם שמות צרפתיים, איטלקיים ווייטנאמיים? מיסודות תרבותנו המתפתחת? אולי בכלל מדובר, ובכן, באוכל — האובססיה הישראלית הידועה — אחרי סובלימציה ועידון, יחסי ציבור מאסיביים והמון המון פלצנות?

פלצנות היא הפער הבלתי נסבל בין המלים לבין הדברים עצמם. מפילוסוף העגבניות ועד אחרון החומוסים, הגילדה הלא־רשמית של המצלחתים בעם מאוהבת בעצמה ובעיסוק שלה, וזה בסדר גמור. מן הראוי שאדם יאהב את מלאכתו. חלק מן האנשים הקרויים שפים כבר הפכו ל"מיתולוגיים" בשל רכילות או מיזמי ריאליטי בהם הם נצפו זועמים וצורחים, מקללים ומתעמרים בצוותים כנועים ששואפים להיות יום אחד שפים כמו הבוס, ולכן סובלים הכל בהכנעה. מגורדון רמזי עד אסף גרניט, משפים צווחניים בקומדיות עד יונתן רושפלד — מטבח מסעדה הוא מיקרוקוסמוס דחוס ועמלני בו פורחים לא רק יצרני מנות מעניינות אלא גם אגואים ענקיים של בריות עילגות ואלימות שחייבות לשלב "אמנות" עם שורת רווח כדי לשרוד.

דן תורן ב"הטבח". המרחק בין המצלחתים בעם המאוהבים בעצמם לשגרה האפורה של כל מטבח משובח
רן מנדלסון / yes

אפילו לא פורנו־אוכל

השף הרושף הוא קלישאה תרבותית, לא בהכרח אמת הכרחית המייצגת את הנעשה ברוב המטבחים. יש בקלישאה פוטנציאל דרמטי מובנה, בדיוק כמו בכל דמות גנרית. ב"הטבח" פשוט לא השתחררו מן הגנריות. דמותו של דורי מאופיינת בגסות ומבוצעת באדישות וברישול, ואת שיאי הפואטיקה שלו תמצאו כבר בפרק הראשון, בו הוא נובח על עבד כלשהו, "רוסלאן, עוד פעם אחת אתה מביא לי קרם שבור ואני מזיין ת'אם אמא שלך...קווקזי מטומטם". מיד אחר כך, יכולתם לנחש בעצמכם, סכין עפה לאנשהו.

חסרונו של קוויאר, גניבת סרדינים משף מתחרה שמקנאים בו נורא וגורי אלפי, הייטקיסט לשעבר שמוכן לקלף את כל העגבניות הללו, לא ברור למה — הם שיאי הפרקים הראשונים. זה משעמם בדיוק כפי שזה נשמע ושטוח יותר מקרפצ'יו עגל. יש בינינו אנשים שחייהם רוויי תשוקה לעשייה במטבח: לא כדי להזין רעבים, חלילה, אלא כדי ליצור, להפיץ, לפמפם איזו משנה קולינרית וגם להרוויח מכך. מאומה מן התשוקה הזאת לא מגיע אל הפרקים הראשונים ב"הטבח". יוצריו רצו מ הסתם ליצור מופע ריאליסטי ודקונסטרוקציה של עולם המסעדנות גם יחד, ולבסוף נפלו למלכודת של שיממון, חד־גוניות ואפרוריות בכל, משורות הדיאלוג הסתמיות שהדמויות מדקלמות זו לזו ועד לאדישות ההיפסטרית שבה מתייחסים להיעדרו של אותו קוויאר, או שמא היה זה לוקוס, כאל "שואה". אפילו את בלוטות הטעם לא מאתגרים כאן בקצת פורנו־אוכל צבעוני ומשעשע חיך.

בהמשך, על פי הקומוניקט שהופץ לעיתונאים, צפויה עלייתו ונפילתו של שף אחד ועלייתו של השני, בדמותו של גורי אלפי. כשחקן, שיאיו של אלפי מגיעים במופעים של טירלול חינני, אלא שאלה נשללו ממנו ומכל השחקנים כאן. בלי ניצוץ בעיניים, בלי לחלוחית בתסריט ובלי כל הברקה בבימוי, "הטבח" הוא שאריות מחוממות של קטעי ריאליטי שנשארו על רצפת העריכה, בתיבול של דרמת משבר־גיל־הארבעים. מתמיה, משעמם ומיותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות