בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"ביקורת טלוויזיה","items":[]}

ברקוביץ' לא חלק ממחאת בלפור, אך בייאושו הוא מדבר את השפה שלה

אופירה וברקוביץ', קשת 12

288תגובות
אופירה וברקוביץ'. תקרת הזכוכית הרגשית של מגישי טלוויזיה נפרצה
צילום מסך מתוך ערוץ 12

תתעלמו לרגע מהרעש באולפן. תניחו בצד את כל הריאיונות שמתנהלים בצעקות. מהמצעד הארוך, האקלקטי והביזארי של מרואיינים שעוברים אצל "אופירה וברקוביץ'". תתעלמו מכל זה, ותתמקדו לרגע באיש עם החולצה השחורה. זה שיושב לו שם בפנים חתומות עם עיניים כבויות, כמו מתחנן שרק יניחו לו. הבעיה שלו היא שזה לא אפשרי, כשאתה המגיש.

השאלה מה עובר על אייל ברקוביץ' עלתה מיד עם אות הפתיחה. אסייג פתחה עם קצת סמול־טוק בסיסי: "שבת שלום, אייל ברקוביץ', מה שלומך?" הוא השיב בזעם טהור: "מה את מחייכת?" משם זה רק הידרדר. הוא דיבר, אבל פחות מהרגיל. כשדיבר, משהו בו היה פחות לוחמני. עייף, תשוש, ובעיקר מיואש. "כבר הפסדנו", הוא אמר לאבי בניהו ובן כספית בניסיון לטעון שהוויכוח שלהם חסר פואנטה. "מה מחכים, שאנשים יתאבדו?" הוא שאל את אסייג. אפילו השר יועז הנדל לא הצליח לעודד אותו עם קצת חוכמת רבנים, לפיה "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן". ברקוביץ' השיב באמוציונליות: "בהרבה בתים, הנר כבה".

הנדל בכנסת, באוגוסט. אפילו הוא לא הצליח לעודד את ברקוביץ'
אורן בן חקון

שעתיים זה המון זמן לתוכנית טלוויזיה, והמון זמן למדוד דופק. ברקוביץ' לא נראה ביום שישי כמי שנהנה מעבודתו, ובהערות הביניים שלו הוא גם הבהיר שהוא לא רואה בה כל משמעות. הוא התקשה להתרכז בריאיונות שהוא אמור לנהל ולרגעים היה ברור שמחשבותיו נודדות. הוא היה חסר אנרגיה באופן כללי. הרי אם אתה חושב ש"חיסלו את המדינה, גמרו אותה", אז למה לבזבז זמן עם פוליטיקאים? "לפני שבועיים טרקתי לאבא שלי את הטלפון בפעם הראשונה", חשף ברקוביץ' את הייאוש שמלווה אותו מחוץ לאולפן, והוסיף כי גם את אמו לא ראה. "אין לי כוח לנסיעה".

הכנות הבוטה והכעס הם סימני ההיכר של ברקוביץ', ובכך אין חדש בלוח השידורים של קשת 12. מה שכן השתנה, וזה מחמיר משבוע לשבוע, הוא הלך הרוח של המגיש. ברקוביץ' מפגין ייאוש עמוק, אותנטי, כמעט קליני, מהסוג שדי מדהים לראות על המסך. תוכניות אקטואליה ובידור אוהבות לראיין אנשים מיואשים, אבל לא לתת להם תוכנית. כמובן שמגישים הם בני אדם וגם הם מרגישים רגשות משתנים, אך לא על המסך. כשהמצלמה פועלת, הם לנצח ימתחו חיוך מאוזן לאוזן. על אסייג, למשל, אי אפשר לדעת אם עובר עליה יום טוב או לא.

אבל ברקוביץ' פשוט לא מסוגל. הוא לא בנוי לזה. אם הוא מיואש, זה לא משנה שיש מולו מצלמה. מצדו שאסייג תראיין, אבל שלא תעז לחייך אליו. במובן זה הוא פורץ את תקרת הזכוכית הרגשית של מגישי טלוויזיה, שכלואים בחיוך מזויף. בייאוש שלו הוא מספק ייצוג יחיד מסוגו לדופק הלאומי ב–2020. הוא לא חלק ממחאת בלפור, אבל הוא מדבר את השפה שלה. הוא מדבר ייאוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו