הסאטירה של "ארץ נהדרת" על אמיר חצרוני לא רק מתבקשת, היא בגדר חובה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסאטירה של "ארץ נהדרת" על אמיר חצרוני לא רק מתבקשת, היא בגדר חובה

לכתבה
מתוך המערכון של "ארץ נהדרת" קשת 12

הסרטון שבו אמיר חצרוני חוטף כיסא בראשו ונאחז בחזהו של קובי סויסה הוא קלאסיקה של צחוקים ברשתות החברתיות, וגם חלון פעור לרווחה למקום המסוכסך והפצוע שבו אנו חיים. לכן מערכון של "ארץ נהדרת" עליו הוא יותר ממוצדק

135תגובות

יום העצמאות האחרון היה אחד הערבים העצובים בתולדות הטלוויזיה בישראל. הפיגוע הרצחני באלעד ביטל תוכניות גרנדיוזיות גם עבור כאן 11 וגם עבור קשת 12; הראשונים ספרו לאחור את השניות עד להשקת העונה השנייה של "טהרן", סדרת הדגל של תאגיד השידור הציבורי שאליה יובאה המחזרת הגורלית גלן קלוז, ולבסוף נאלצו לראות את הבכורה מתקיימת דווקא בשירות הסטרימינג אפל טיוי+, שרכש אותה לספרייה שלו, לאחר מכן בחשבון היוטיוב של כאן 11 ורק לבסוף על המרקע. האחרונים פמפמו לאורך השבוע את תוכנית סיום העונה של "ארץ נהדרת" בתאריך החגיגי והמתבקש, אך עקב אירועי הדמים דחו את הצחוקיאדה והסאטירה למוצאי שבת.

כתחליף, פוצו אזרחי ישראל המותשים בטעימה משגרת חייהם ב-74 השנים האחרונות בשידור ישיר מעורר חרדה וייאוש. כיוון שלפני פחות מחודש, באירוע טרור דומה בתל אביב, התקבע נוהל טלוויזיוני חדש ומחייב לפיו אין לעזוב את המתחם עד שאחרון הצופים נוטש את הערוץ – ואיש לא יעז לבצע מהלך שממנו עלול להשתמע כאילו אלעד חשובה פחות מתל אביב – התוצאה שנתקבלה היא שידור חסר תכלית, רפטטיבי וללא מידע חיוני לצופים שנמרח על פני שעות ארוכות, ארוכות מדי. וזה לא שהייתי מוכרח לקבל לווריד את המרגלת האמיצה תמר או פרק הסיום של "וובוס" נקודתית באותו ערב, אבל הביטוי הטלוויזיוני של הדו-קוטביות הזו – בכורה של דרמת-מתח ששמה את ישראל על מפת הסטרימינג הגלובלית/סאטירה כלכלית מצליפה או שידור פיגוע – היה תזכורת כואבת למצבנו.

יש מי שרואה סרטוני מכות בשביל הצחוקים, אני צופה בהם כשיעורי בית. הסרטונים חושפים אותי למקום המשוסע, המסוכסך והפצוע שבו אני חי. מקום שבו התשובה היחידה לחוסר הסכמה אידיאולוגי היא כיסא לפנים

תזכורת נוספת לחוסר היציבות המנטלית שישראל מצויה בה, שמצאה את עצמה גם בתוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת", היא כמובן הכיסא שהושלך לראשו של פרופ' אמיר חצרוני. המקרה שהתרחש במהלך משבצת של קובי סויסה ב-Online TV בשידור ישיר מ"טוסט גן העיר" באשדוד, הוא תמצות הישראליות ב-2022: אלימות מילולית שמבקשת להתריס – אחרת מדוע מלכתחילה מופיע חצרוני בפלטפורמה כה זניחה עם קהל יעד כה מובהק ומטיח בה את דברי הבלע שלו? – נענית באלימות פיזית שיוצאת מפרופורציה (ספק אם משליך הכסא בעצמו כיוון לכזו פגיעה ישירה) לקול צהלת הרשתות החברתיות, שזכו באספקת סטיקרים, ממים וגיפים ענפה לתקופה הקרובה.

סליחה מראש על העיוות המובנה, אבל ז'אנר סרטוני מכות – פרס מפעל חיים לסמי סגול והנהלת כתר פלסטיק – הוא זה שנים אחד החביבים עלי במצאי הסנאף המקומי. לא משנה אם מדובר בהשקת כפכפים בקניון שמסתבכת, תגרה רבת משתתפים בחוף הים, או מריבה פרוזאית על מקום חניה: אין תוכן מקורי שמזקק בעיני את מהות הישראליות כמו סרטוני מכות, גם ללא קונטקסט, סאונד או זוויות צילום ראויות. והיצירה "איש, כיסא ופטמה", אותו סרטון שבסופו חצרוני החבול נצמד לחזהו החשוף של סויסה (למי שתהה, מדובר בפרזנטור מכשירי גילוח האשכים הבכיר במדינה) הוא מהטובים שבהם חזינו בסוגה.

"איש, כיסא ופטמה" הוא אולי לא הסרטון שאנחנו רוצים שייצג את 74 שנות עצמאותנו, וגם לא זה שאנחנו צריכים. הוא מה שמגיע לנו

אין צורך להשלים פערים בדמיון, להסיק בעקיפין מי עשה מה למי ולמה, או לקוות לזווית אחרת (שדווקא נתקבלה בהמשך בקליפ שהוסר); הכל ברור פה – האלימות גרפית, המניע ידוע, התוצאה מקאברית. יש מי שרואה סרטוני מכות בשביל הצחוקים, אני צופה בהם כשיעורי בית. מאז המגפה אני, כמו רבים, לכוד בתיבת התהודה במעגל סגור של הרשתות החברתיות; הסרטונים חושפים אותי למקום המשוסע, המסוכסך והפצוע שבו אני חי. מקום שבו התשובה היחידה לחוסר הסכמה אידיאולוגי היא כיסא לפנים, לא כל שכן כשסופג הכיסא הוא אופורטוניסט שנראה מאז די מרוצה מהמקרה והשלכותיו על שמו ופועלו. על אחת כמה וכמה אם בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו ב"ארץ נהדרת".

טל פרידמן כקובי סויסה ורועי בר נתן כאמיר חצרוני, "ארץ נהדרת"

והיות שבחוזה הלא כתוב של "ארץ נהדרת" עם הקהל, הם מתחייבים לספק זווית הומוריסטית על האירועים האקטואליים הבוערים בישראל, לא ברור מדוע היו מי שמחו על הפיכת "איש, כיסא ופיטמה" לבדיחה המתבקשת שהיא – משואות, פטמות, פרובוקציות זולות ושיער מדובלל. זה לא היה שחזור דהוי – אי אפשר לשחזר שוטים כאלה – כי אם הרחבה שלו למעמד התאריך שבו התבצע האקט והסימבוליות שלו. מה גם שלא היתה בבדיחה המדוברת הלבנה או חגיגה של האגרסיביות בשם הצחוקים.

אם כבר, הרי שאי-התייחסות לתקרית היתה מעילה בתפקיד הלאומי שתפסה "ארץ נהדרת" עם השנים (אגב, זה משהו שתמיד משעשע לראות: איך כולם כולל כולם משליכים את מה שהם היו רוצים לראות מוגחך ומבוקר על אכזבתם מהתוכנית). מרגע שהסרטון שותף בפלטפורמה כלשהי – מציוץ מחדש ועד שליחה בתפוצת קבוצות וואטסאפ – הוא כבר קניין ציבורי, שתובע תגובה מצד "ארץ נהדרת". את הגושפנקה להיותה פרשיה לאומית קיבלנו בתגובת האם, הגאה בבנה הכוחני והעצור על השלכת הכיסא, שכבר שלחה אותנו לטריטוריות אלאור אזריות עם תזכורת מי אשם בכל – השמאל, כמובן. אז נכון שאין פה רצח של מחבל מנוטרל ואין סערה מדינית וממשלתית בעקבות המקרה, אולם כן יש הצדקת אלימות מטעם המשפחה (התומכת, אלא מה) בשם גאוות יחידה, אהבת הארץ והכאת אויבים מבית, יחד עם תגובה הולמת לביטויי גזענות מילוליים (דוחים לכשעצמם).

"איש, כיסא ופטמה" הוא אולי לא הסרטון שאנחנו רוצים שייצג את 74 שנות עצמאותנו, וגם לא זה שאנחנו צריכים. הוא מה שמגיע לנו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות