כולם מתייחסים אליה כ"הסדרה עם הבולבולים". זה לא הופך אותה לפמיניסטית

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם מתייחסים אליה כ"הסדרה עם הבולבולים". זה לא הופך אותה לפמיניסטית

לכתבה
מתוך "מינקס". יוצרת ששונאת את הגיבורה שלה HBO / NEXT/ HOT

"מינקס", על פמיניסטית שנאלצת לחבור למו"ל של מגזינים פורנוגרפיים, ממתגת את עצמה בכל דרך אפשרית כסדרה נשית עדכנית עם אמירה חתרנית. אבל המסר שלה הוא ריאקציוני, מיזוגיני ומשמר הגמוניה ישנה

29תגובות

לו היה לי שקל על כל פעם שכתבתי, ערכתי וקראתי את המשפט "בעקבות מהפכת מי טו והשיח ברשתות החברתיות", קיים סיכוי סביר שיכולתי לתת פייט לאילון מאסק על רכישת מניות טוויטר. זו כבר קלישאה כה תשושה משימוש יתר, עד שהיא כבר רוקנה ממשמעות. וחבל, כי מאחוריה עומדת משמעות קריטית לתרבות העכשווית: בין שמטעמים אופורטוניסטיים ובין שממניעים אידיאולוגיים, יש כיום מקום נרחב, בוודאי הרבה יותר מפעם, לנקודות מבט, סיפורים ונרטיבים נשיים. ואחד הסממנים המובהקים של שוויון מגדרי, שאנחנו עוד רחוקים ממנו כמו יאיר לפיד מכהונה כראש ממשלה, הוא שיצירות פמיניסטיות הן לא בהכרח אמיצות, כואבות, מעצימות ומעוררות השראה; גם הן יכולות להיות מחורבנות. לא כל שכן, כשהאג׳נדה הפמיניסטית שלהן היא מראית עין בלבד, שמשרתת את הצייטגייסט, הגיוון בתיק העבודות וכיסוי התחת מול בעלי המניות.

זה נכון במיוחד ל"מינקס" של HBO Max (יס והוט), שמתהדרת בכל המסמנים הדרושים כדי למתג את עצמה כסדרה נשית עדכנית ורלוונטית עם אמירה חתרנית: היוצרת שלה היא אישה (אלן רפפורט, שכתבה את התסריט של "קליפורד הכלב האדום"); יש גיבורה שמעריצה את גלוריה סטיינם; שפע של עירום גברי פרונטלי בואכה קלוז אפים על שלל פינים; ונוכחות אינפלציונית של המלה "פטריארכיה" בהקשרים שליליים, אבל המסר שקולח ממנה לא רק שאינו פמיניסטי – הוא ריאקציוני, מיזוגיני וחותר בעקשנות תחת הערכים שהסדרה מקדמת לכאורה. היא מדברת בשפה חדשה כדי לשמר הגמוניה ישנה.

"מינקס". בלי הומור, בלי סטייל, בלי שמחת חיים

"מינקס", קומדיה שמתרחשת בלוס אנג׳לס של תחילת שנות השבעים, מספרת על ג׳ויס פריגר (אופליה לאביבונד מ"שומרי הגלקסיה"), הוגה פמיניסטית צעירה שחולמת להוציא לאור מגזין דמוי "מיז" של סטיינם ולתת קונטרה לירחונים זוהרים, סטריאוטיפיים ודכאניים לנשים כמו "גלמור" ו"קוסמופוליטן". אחרי שהיא נדחית על ידי כל מוציא לאור בקליפורניה, מגיע המושיע מהמקום הכי פחות צפוי – דאג רנאטי (ג׳ייק ג׳ונסון, מושא אהבתה של זואי דשאנל ב"הבחורה החדשה"), מו"ל של מגזינים פורנוגרפיים זולים ונישתיים, שרואה פוטנציאל עסקי ברעיון החדשני של ג׳ויס ומציע לה שותפות – מוצר שיכלול טקסטים פמיניסטיים לצד תמונות של גברים עירומים. בצר לה, כלומר באין ברירות אחרות, ג׳ויס מייסדת ביחד עם דאג את המגזין "מינקס" ומכניסה את העלילה ואת חייה לסחרור משופע בקונפליקטים מוסריים, סצינות אבסורדיות והרבה מאוד זרגים.

המשוכה הראשונה שעליה מדלגת ג׳ויס היא להעלים עין מהקשר הגורדי שבין פורנוגרפיה וניצול מיני של נשים

זו היתה יכולה להיות נקודת מוצא לסדרה נהדרת – היסטוריה אלטרנטיבית שטוענת את גל הפמיניזם השני בסקס, סמים והטיה מגדרית. הבעיה היא שרפפורט – ואני מודע לבעייתיות של גבר המבקר אישה דרך הפריזמה הזאת, רק שכאן זה כל כך בוטה שנראה לי שגם מני אסייג היה מסכים – שונאת את הגיבורה שלה. ג׳ויס כתובה כפרודיה מעוררת אנטגוניזם על פמיניסטית-נודניקית שיכולה היתה לשמש גם את מפלגת נעם. אין לה הומור, אין לה סטייל, אין לה שמחת חיים, ואין בה שמץ ספונטניות. היא כבדה, מנג׳סת ומעכירה את האווירה. וזה לא רק עניין פרסונלי: נדמה שרפפורט בזה גם לכל מה שג׳ויס מייצגת, ומעבירה אותה מסכת של פשרות מצפוניות שדרכן היא לומדת איך להיות פמיניסטית טובה, כזו שגם מקשיבים לה ולא מתעקשת על הקרדיט שמגיע לה.

במלים אחרות, היא אומרת לה "למה את לא מחייכת?". הפאנצ׳ים של מרבית הבדיחות, למשל, מכוונים לאי-גילוח בית השחי, חליפות מכנסיים ורצינות יתר. ההתארגנויות הרדיקליות בקולג׳ים, שמהן צמחה מיטב המחשבה של תרבות הנגד, זוכות להגחכה, ותפיסת העולם שלהן מוצגת כמנותקת, טהרנית ומטיפנית, בביקורת שקופה על ערש התקינות הפוליטית. רפפורט גם לא מתאפקת ושולחת עקיצה למראה של פעילת זכויות האזרח והפעילה הפמיניסטית בלה אבצוג ("תיכף תגידי לי שאת רוצה אותה על השער", יורה אחת הדמויות לעבר ג׳ויס, וזו שוללת מיד את האפשרות מטעמי חוסר אטרקטיביות).

מתוך "מינקס". "למה את לא מחייכת?"
HBO / NEXT/ HOT

כנגד אלה, היא מציבה את הפורנוגרף המקסים, רב התושייה, הזורם והכריזמטי דאג – עצם הליהוק של ג׳ונסון מעורר האמפתיה הוא כבר מהלך – ולעומת המכשולים שהיא מערימה בדרכה של ג'ויס, עליו היא לא מותחת שום ביקורת. לא גלויה ולא סמויה, לא כזו שנאמרת במישרין על המסך, או שנובעת בעקיפין מעיסוקו. ג׳ויס מורידה ודאג מרים, היא נואמת טקסטים מתחסדים על שוויון זכויות והוא מדקלם את השורות הכי טובות וקוליות ואז מסביר לה מה היא צריכה לעשות כדי להיות קצת יותר כמותו. ובשום שלב אנו לא זוכים להצצה לצד האפל של הפורנוגרפיה שהוא מפיץ ומתגאה בה כל כך. למעשה, המשוכה הראשונה שעליה מדלגת ג׳ויס היא להעלים עין מהקשר הגורדי שבין פורנוגרפיה וניצול מיני של נשים. היא גם לא נדרשת לשאלת ההלבנה שהיא מבצעת למפעלות הפורנוגרפיה של דאג, והלגיטימציה שהיא מעניקה להם עם המגזין שלה. ואילו הוא לא נדרש להתעמת עם ההשלכות של מעשיו ותרומתו המכרעת להחפצה, לאפליה ולדיכוי נשים. אפילו הכותרים הפורנוגרפיים שהוא מוציא לאור מקבלים שמות משעשעים עם משחקי מלים למיטיבי לכת שגורמים לך לרצות לדפדף בהם.

אז נכון ש"מינקס" היא בסך הכל קומדיה קלת משקל, ומה אני עושה עניין, מתחסד, מצקצק ויורד לרזולוציות לא רלוונטיות כשבסוף כולם מתייחסים אליה גם ככה כ"הסדרה עם הבולבולים". ואולי כל הפואנטה היא כל כך רדיקלית שאני שמרן מיושן וצדקן מכדי להבחין בה. ובכלל, מה אני כזה דאונר? מה אני, ג'ויס? 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות