עד לאחרונה, ממלכת הבמאים היתה הקולנוע. עכשיו מגיע תורה של הטלוויזיה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד לאחרונה, ממלכת הבמאים היתה הקולנוע. עכשיו מגיע תורה של הטלוויזיה

לכתבה
ג'ון סי ריילי ב"לייקרס: קבוצה מנצחת" Warrick Page/HBO

אדם מקיי ב"לייקרס: קבוצה מנצחת", בן סטילר ב"ניתוק": הטלוויזיה נכנסת לוואקום שהותירו שוברי הקופות בקולנוע, והבמאים מתחילים לקבל בה סוף סוף כבוד

17תגובות

סגנון הבימוי העכשווי של אדם מקיי עלול להיות לפרקים מעייף: החלפת עדשות, פילטרים ומצלמות, שבירת הקיר הרביעי, שילוב אלמנטים תיעודיים וחדשותיים, עריכת פסקול תזזיתית, חתירה תחת קונבנציות מבניות, ערוצי קריינות של דמויות משתנות וקפיצות בין-ז׳אנריות, כשלפעמים כל אלו מתרחשים בסצינה אחת. וירטואוזיות צורנית שנוכחותה מודגשת שוב ושוב, לעתים גם כשאין בכך צורך. קצת כמו רוק מתקדם, רק על המסך ועם פחות סולואים. לפעמים פשוט מתחשק לומר לו שינוח – אולי ליתר דיוק שיניח – וייתן קצת אמון בתסריט. הרי בכל זאת, עלייתו של מקיי לגדולה – עוד לפני שהיה מועמד לאוסקר על בימוי "אל תסתכלו למעלה", "סגן הנשיא" ו"מכונת הכסף" – היתה ככותב הראשי של "סאטרדיי נייט לייב" בתחילת האלף (הוא גם זה שהביא לתוכנית את טינה פיי וטיפח אותה כיורשת שלו).

חרף הצלחתו הקולנועית הכבירה, בתחילה בשיתופי פעולה חכמים, קופתיים ומצחיקים עד כדי אשפוז עם חברו ויל פארל ("והרי החדשות", "לילות טלגדה", "אחים חורגים" ו"החבר'ה האחרים", סרטו הטוב ביותר), ובהמשך כסאטיריקן שמפרק לגורמים את אחורי הקלעים של החברה, הפוליטיקה והכלכלה האמריקאית, מקיי השאיר אחריו שורשים עמוקים גם במדיום שממנו צמח. חברת ההפקות שלו ושל פארל, "גארי סנצ׳ז פרודקשנז", היתה אחראית בין השאר על סדרות ותוכניות כמו "על הפנים" של דני מקברייד, "היסטוריה שיכורה", "לצחוק או למות" ו"יורשים", שבכולן גם ביים מקיי לפחות פרק אחד.

אדם מקיי. השאיר אחריו שורשים עמוקים במדיום שממנו צמח
Julian Berman/The New York Times

לפני חצי שנה, במסגרת מסע יחסי הציבור של "אל תסתכלו למעלה", שבסופו של דבר הניב לו מועמדויות נוספות לאוסקר, מקיי סיפר כי בינו לבין פארל עבר טיגריס שחור והם אינם מדברים. הסיבה: לגילום ד"ר ג׳רי באס, הבעלים המנוח של קבוצת הכדורסל לוס אנג׳לס לייקרס בסדרה חדשה עליה עמל, הוא ליהק את ג'ון סי ריילי, מי ששיחק לצד פארל ב"לילות טלדגה", "אחים חורגים" ו"שרלוק הולמס". אקסיומה: אין דבר צורב יותר מליהוק חברינו הקרובים לתפקידים שאנחנו בעצמנו חושקים בהם, לא רק בקרב שחקנים שמרוויחים מיליונים, אלא בכלל בחיים. ואכן פארל, שהקריירה שלו זקוקה נואשות ללהיט או לפחות לתסריט הגון שיזכיר שמדובר באחד האנשים המצחיקים בהיסטוריה ("הפסיכיאטר מהבית השכן" היא לא התשובה), ניתק את הקשר בעקבות הליהוק.

זה הבימוי של מקיי שמבקש לגנוב את השואוטיים. הוא אמנם ביים רק את הפרק הראשון, אך מתפקד גם כמפיק בפועל והסגנון שלו הוא שמתווה את האסתטיקה

מקיי בגד אולי בחברו הטוב, אבל מקצועית "לייקרס: קבוצה מנצחת" (יס, הוט, סלקום), הסדרה שמקיי מפיק יחד עם היוצרים מקס בורנשטיין וג׳ים הכט, ושאת הפרק הראשון שלה הוא גם ביים, היא המרוויחה העיקרית מהנתק: ג'ון סי ריילי נהנה מכל רגע, זורח ומקרין על כל מי שחולק איתו את הפריים בחיוניות שספק אם פארל יכול היה לחלץ מעצמו. הוא בו בזמן קומי, דרמטי, כריזמטי, סליזי, נכלולי ומכוון מטרה, ויש לו את תסרוקת ההלוואה וחיסכון הכי יצירתית שנראתה מאז ימי השיא של אבי בניהו.

"לייקרס: קבוצה מנצחת". סיפור אמיתי שלא מחויב לדיוק היסטורי

ריילי הוא ה-MVP של "לייקרס: קבוצה מנצחת" – סיפור אמיתי ומגה-מהנה שלא מחויב לדיוק היסטורי – אולם הוא בוודאי לא לבד על המגרש; טלוויזיה, כמו כדורסל, היא ספורט קבוצתי. קווינסי איזייה מתגלה כתאומו האבוד של מג׳יק ג׳ונסון הצעיר כולל כל מחוות הגוף והחיוך הממזרי, וסאלי פילד, אדריאן ברודי, ג׳ייסון קלארק, ג׳ייסון סיגל וגבי הופמן יוצאים יחד איתו למתפרצות קטלניות. ועדיין, זה הבימוי של מקיי שמבקש לגנוב את השואוטיים. הוא אמנם ביים בעצמו רק את הפרק הראשון, אך מתפקד כאן גם כמפיק בפועל והסגנון שלו הוא שמתווה את האסתטיקה. ג׳ונה היל, למשל, שבסרט הביכורים היפה שלו "שנות התשעים" הפגין דווקא מינוריות סטייליסטית, נכנס בפרק השני בדיוק לאותו מתווה שסימן לו מקיי ועם אותה אינפלציית פעלולי-מבע. כך היה גם עם הבמאים שהתיישבו על הכיסא שלו לאחר מכן.

היחלשותו של הקולנוע העצמאי והנפח של סרטי גיבורי-על בתיאטראות מלמדים שהמגמה הזאת רק תלך ותתעצם. הוואקום הולך ומתרחב, והטלוויזיה משתחלת היטב לתוכו

הסיבה שהנוכחות האמנותית של מקיי ב"לייקרס: קבוצה מנצחת" מעניינת כל כך היא שלבמאי לא תמיד היתה כזו חשיבות בטלוויזיה; זהו מדיום שבו, בניגוד לקולנוע, התסריטאי-מפיק הוא הפונקציה החזקה, ואילו הבמאי, ברוב המקרים, הוא יותר שכיר חרב. כן, קוונטין טרנטינו ביים פרק ב"אי.אר", מרטין סקורסזי הפיק וביים פרקים ב"אימפריית הפשע" ו"ויניל" וריאן ג׳ונסון היה פעיל בעונות המאוחרות של "שובר שורות", ברם אף אחד מהם לא היה על תקן יוצר דומיננטי בסדרות הללו (לואי סי־קיי שכתב, ביים וערך את כל פרקי "לואי" הוא יוצא דופן, היות שזה היה פרויקט אישי לחלוטין).

השינוי הגיע במקביל בשלוש סדרות באמצע העשור שעבר: דיימון לינדלוף שם את מבטחו בבמאית מימי לדר והפך אותה לשותפה שוות-זכויות ב"הנותרים"; כך היה גם עם קארי פוקונגה בעונה הראשונה של "בלש אמיתי" ובהמשך "מטורף"; ואילו דייוויד פינצ׳ר פרש את חסותו הוויזואלית על "מיינדהאנטר" בנטפליקס. לאחר מכן הגיעו גם סם איסמעיל עם "הומקאמינג" ובן סטילר עם "הבריחה מדנמורה", וסימנו שינוי במעמד ואחריות הבמאי בטלוויזיה.

בן סטילר (במרכז) בטורניר הטניס אינדיאן וולס, בחודש שעבר. חלק גדול מהשינוי
CLIVE BRUNSKILL - AFP

סטילר עושה זאת כעת פעם נוספת עם "ניתוק" הפנטסטית באפל טיוי+, שהיא הישג אסתטי כשם שהיא הישג תסריטאי. היסודות שהניח בשלושת הפרקים הראשונים שירתו היטב את מי שירש אותו, וסיפקו לו עוגן להיאחז בו בשובו לבימוי הפרקים האחרונים. גם הירו מוראי מלהטט ב"אטלנטה" יחד עם דונלד גלובר, כשם שהצטיין ב"תחנה אחת עשרה" של פטריק סאמרוויל וב"בארי" של ביל היידר. בשלושת המקרים אי אפשר לפספס את המגע שלו.

היחלשותו של הקולנוע העצמאי והנפח היחסי של סרטי גיבורי-על בתיאטראות מלמדים שהמגמה הזאת רק תלך ותתעצם. הוואקום שנפער בין שוברי הקופות למועמדים לאוסקר הולך ומתרחב, והטלוויזיה משתחלת היטב לתוכו. אם בעבר במאי טלוויזיה היתה משרה פחותת כבוד מקצועי לכאורה, הרי בקרוב היא תהיה קרקע פורייה לאוטרים. וואלה, מתאים לי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות