שתי סדרות על עיירה נידחת עלו על המסך. אחת התקלקלה, השנייה מרחיבת לב

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שתי סדרות על עיירה נידחת עלו על המסך. אחת התקלקלה, השנייה מרחיבת לב

לכתבה
ברידג'ט אוורט בסדרה "מישהו איפשהו" HBO

בעוד העונה השנייה של "תושב חוץ" נופלת מקודמתה, "מישהו איפשהו", המציגה דיוקן מרתק של עיירה אמריקאית, היא סדרה סוחפת, כובשת ואמיצה

33תגובות

עונת הביכורים של "תושב חוץ" (יס, הוט) היתה אחת ההפתעות הנעימות של השנה החולפת בטלוויזיה. עיבוד לקומיקס קצת אזוטרי בערוץ SyFy הנישתי, ללא כוכבים מוכרים, שחיבר – עם מנות הגונות של חוכמה, רגישות והומור שחור – בין דרמת עיירה אמריקאית קטנה ונידחת, שאליה מגיע דג מחוץ למים במסורת "חשיפה לצפון", למותחן מדע בדיוני קונספירטיבי בסגנון "תיקים באפלה".

מי שלקח לשלב הבא את הסדרה, המספרת על חייזר שמתחזה לרופא הכפר ביישוב זעיר בהרי קולורדו ולומד מהמקומיים אנושיות מהי, היה הכוכב הראשי שלה, אלן טודיק, שרק בהתקרבו לגיל 50 מצא את ייעודו המשחקי וחילץ מעצמו חייזריות קומית עילאית; מהסוג שגורם לך לצחוק בקול רם. עם מראה צפון אירופי, גמלוניות מובנית ותזמון מהחלל – האופן שבו הוא מרעים צחוק מלאכותי ברגעים אומללים – טודיק הפך את ד"ר הארי ואנדרשפיגל לגרסת "הנוסע השמיני" של ד"ר פליישמן המיתולוגי מאלסקה, כשסביבו גלריית טיפוסים רוויית תככים, מדון ותסביכים. הצרה היתה שבכל פעם שהעלילה התרחקה מהחוצן ומשימתו – להשמיד את כדור הארץ ולחזור בשלום לכוכב שלו – והתמקדה במעשיות הקהילתיות מרחיבות הלב, "תושב חוץ" נשקה לקיטש ונזקקה בדחיפות להזרה של ד"ר הארי. למרבה השמחה זו תמיד הגיעה, ובפרק סיום העונה הקורע היתה מתגמלת במיוחד.

טריילר לעונה השנייה של "תושב חוץ"

כמה חבל, אם כך, שבעונה השנייה מופר אותו איזון עדין בין ההווי בתחנת המשטרה, לשכת העירייה והבר המקומיים, לתפיסת האנושות השגויה והמשעשעת של הארי ולסוכנים ממשלתיים בחליפות שחורות עם רישיון להרוג שרודפים אחרי הלא נודע, ולא לכיוון הנכון. פחות עב״מים מסתוריים ולא צפויים שמבצעים הזרה לסיטואציות מוכרות, יותר משפחתיות מכילה עם מוסר השכל. כמו הפקה הולמרקית טיפוסית עם סצינות חייזריות לא קשורות שמבליחות בהפוגות, ובהן טודיק שורף את המסך לפרקים קצרים מדי. קשה להאמין שכריס שרידן, מהתסריטאים הבולטים ב"איש משפחה" הגם-אם-לא-לטעמי-הרי-בוודאי-לא-מתחסדת, אחראי להידרדרות המוסרנית הזו. זה לא ש"תושב חוץ" היא כעת בלתי מהנה בעליל – טודיק לבדו שווה את הצפייה – אולם בעומס הטלוויזיוני הנוכחי (אנחנו נכנסים לתקופה שלא ידענו כמותה כמותית ואיכותית), ספק רב אם בכושר הבינוני הזה היא תשרוד בלוח הזמנים הפרטי.

אף שאין ב"מישהו איפשהו" תפניות עלילתיות מפתיעות או אירוע מחולל רב נפגעים – היא סדרה סוחפת; שבעה פרקים של עשרים וטיפה דקות שנשתים היטב בשתי לגימות מספקות

לעומת המצג השטחי של "תושב חוץ", אפשר למצוא פורטרט מורכב, מעמיק ומעניין לאין שיעור של עיירה אמריקאית נידחת ב"מישהו איפשהו" של האנה ברוס ופול תורין (שכתבו יחד כצמד ב"סדר אותי" ו"מוצרט בג׳ונגל'), בהפקתם ובימוים של האחים דופלאס, שזהו שיתוף הפעולה המרשים שלהם עד כה עם HBO (הרבה מעבר ל"חדר 104", או "כולנו יחד"). אין פה ניסיונות מלאכותיים ליצור מגוון אנושי שמשקף את הפסיפס האמריקאי הרחב, אלא הצצה לקהילה אלטרנטיבית אמיתית שמתקיימת בתוך קהילה אלטרנטיבית בפני עצמה.

"מישהו איפשהו", טריילר

"מישהו איפשהו" (יס, הוט וסלקום טי-וי) מתמקדת בסאם (הקומיקאית-זמרת-שחקנית ברידג'ט אוורט, שהסדרה מבוססת על חייה) בת הארבעים פלוס, שחוזרת לביתה במנהטן, העיירה השמינית הכי גדולה בקנזס, אחרי מות אחותה. המשפחה שלה שבורה מהמוות: הבריאות של אביה רופפת, אמה אלכוהוליסטית ואחותה הגדולה מתקשה להתמודד עם האבל ומפנה את כל מרצה לחנות עיצוב הפנים שהיא עתידה לפתוח. בעבודה הזמנית שסאם מוצאת כבודקת תוצאות מבחנים – נתיב קרייריסטי חמקמק – היא פוגשת את ג׳ואל (הקומיקאי ג׳ף הילר), בן שכבתה, שמזמין אותה לערב מקהלה שהוא מארגן באחת הכנסיות המקומיות. למרות רתיעתה האינהרנטית היא מגיעה ומגלה יקום מקביל (מטפורית בלבד לדאבוני), שבו מכאובי היום, הבנאליות והשעמום מהחיים עצמם מפנים את מקומם ליצירתיות, קבלה, אלכוהול זול ושמחה אותנטית. ג'ואל, שזוכר מהתיכון את קולה הגדול של סאם, מבקש ממנה לשיר ביחד עם התזמורת, והיא לא רק סוחפת אחריה את כל המבלים בכנסייה אפטר-האוורס, כי אם גם מוצאת לעצמה נתיב לשחרור והגשמה שכבר זנחה.

אף שאין ב"מישהו איפשהו" תפניות עלילתיות מפתיעות, אירוע מחולל רב נפגעים או נקודת מוצא שבה גורל כדור הארץ תלוי בגיבוריה – אין ירי, יש דריסה של כף רגל אחרי נסיעה שלומיאלית לאחור – היא סדרה סוחפת; שבעה פרקים של עשרים וטיפה דקות שנשתים היטב בשתי לגימות מספקות. המינוריות שבה היא עוטפת כל נושא שבו היא דנה – ממגדר ודימוי גוף דרך קפיטליזם ועד דת ומוות – כובשת ואמיצה.

ברידג'ט אוורט, "מישהו איפשהו". סדרה מינורית וכובשת
HBO

זו כבר כמעט קלישאה לומר זאת על יצירות טלוויזיוניות, אבל ״מישהו איפשהו״ היא סדרה על משפחה. גם זו האמיתית וגם זו החלופית; גם זו הביולוגית וגם זו הרגשית. והיא מדברת על הדרך שבה דווקא באמצע החיים, משום מקום ובשום מקום, אדם יכול למצוא את ייעודו ולהגשים את עצמו גם כשהתנאים מסביב משובשים. כשסאם עולה לשיר את Piece of My Heart של ג'ניס ג'ופלין בערב המקהלה בכנסייה (שיר שאותו ביצעה אוורט בתוכנית הלילה של ג׳ימי פאלון), כשג׳ואל מתפקד כיועץ אבל לנערים שאיבדו את חיית המחמד שלהם, וכשהדמות הכי טובה בסדרה ואחת המצטיינות של השנה – פרופסור ד"ר פרד רוקוקו (הדראג-קינג מורי היל) – מציג את התוכנית שלו להבראת המשק החקלאי הגוסס השייך למשפחתה של סאם, התחושה המתקבלת היא של חזרה הביתה. של אנשים שכנגד כל הסיכויים מצאו את מקומם. ועד כמה שזה נשמע מגוחך, קשה לתאר עד כמה זה מרחיב את הלב. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות