הנבל הטלוויזיוני הולך ומשתנה לנגד עינינו. להתראות רוצח סדרתי, שלום נבל הטק המולטי-מיליארדר. שורשיו, איך לא, מצויים ב"הרשת החברתית", סרטו האדיר של דייוויד פינצ'ר מ-2010, שבזמן אמת שירטט פרופיל מטריד של מארק צוקרברג ופייסבוק, ומאז רק הפך לרלוונטי יותר. הֵדיו של צוקרברג הפינצ׳רי, שמאז התלכד עם הפרסונות הציבוריות של אילון מאסק וג׳ף בזוס, ניכרו בדמותו של טופר גרייס בפרק Smithereens של "מראה שחורה" (נטפליקס); בבעל השתלטן ב"שבב של אהבה" שהזכרתי רק לפני שבוע (יס והוט); ובדוש שמגלם ג'סי פלמונס במותחן החדש "זורעים רוח" (Windfall, נטפליקס).

נוסף עליהם מאכלסים את המסך כעת שלושה יזמים-נבלים חדשים בסדרות ששאבו מ"הרשת החברתית" גם את ההשראה לקחת סיפורי פשע-אמיתי מהזירה הכלכלית-טכנולוגית ולעבדם לסדרה דרמטית: ב-Super Pumped של רשת שואוטיים (שטרם הגיעה לארץ) ג׳וזף גורדון-לויט ("התחלה") נכנס לנעליו של מייסד אובר, טראוויס קלאניק; ב-The Dropout אמנדה סיפריד ("מאנק") נטמעת בנוכלת-אנטרפרנורית אליזבת הולמס; וב"התרסקנו" (WeCrashed) של אפל טיוי+ ג'ארד לטו מציג מבטא ישראלי אמין יותר מזה של גל גדות ומשעתק בצורה מוחלטת את אדם נוימן, האב הגאה של הבלוף הנדל"ני המכונה WeWork (לצדו אן האתווי זורחת כרבקה פאלטרו-נוימן, אישתו החלאתית לא פחות).

ברגע הכי מצמרר-מקפיא דם-מדכא בסדרה עד כה פורט נוימן את החזון התעסוקתי שלו: עובדים שכל הווייתם נטועה עמוק במשרד; לא רק הקריירה, כי אם גם הבילויים, חיי החברה והרומנטיקה. ציאניד, מישהו? ואני עוד אדם שנהנה מעיסוקו המקצועי (לראות טלוויזיה, דא), מצא את אהבת חייו במשרד ומתלוצץ בהנאה עם הקולגות בקבוצות ווטסאפ.

השנתיים האחרונות, עם כל הקושי הכרוך בהן, היו גם ניסוי מעניין בשבירת הנחות מוצא תאגידיות. לא במקרה ארצות הברית נמצאת בעיצומו של גל התפטרויות ענק (שכבר זכה לשם The Great Resignation), שכירים לא שבים למשרותיהם וחברות בכל העולם מתקשות לגייס עובדים. גם אם היא חילחלה מתוך סגרים, בידודים ומכאובים, ההבנה שהעבודה אינה מה שמגדיר אותנו, שלא היא קובעת אם אנחנו הצלחה או כישלון, כאן כדי להישאר.

קונפליקט האיזון בין קריירה לחיים פרטיים לא מתחולל בקרב עובדי תאגיד לומון הבדיוני מתוך הסדרה "ניתוק" (Severance) של בן סטילר (בימוי) ודן אריקסון (תסריט) באפל טיוי+ המשתפרת. כמעט כולם, למעט הבוסים, עברו שם ניתוח שבמסגרתו הושתל בראשם שבב שגורם למוחם לבצע הפרדה מוחלטת בין החיים הפרטיים לקריירה. הוא מפצל את אישיותם הלכה למעשה – במשך שמונה השעות שהם נמצאים במשרד, הזיכרונות, המעמד החברתי וחוש ההערכה העצמית שלהם מנוטרלים לחלוטין. הם לא יודעים מי הם ומה הם. בשאר שעות היממה, בסופי שבוע ובחגי תשרי הם לא עוסקים כלל בעבודתם. בלי ימי כיף, בלי הודעות טקסט באמצע הלילה ובלי מועקת התעמרויות שנגררת הביתה. העבודה כאמצעי פרנסה ללא משקעים מחד גיסא וללא הון סימבולי מאידך גיסא. כך נראה הסיוט של אדם נוימן.

הצרה היא שגם בתאגיד לומון לא חסרות בעיות מקצועיות. הרוח האנושית, הסקרנות הטבעית ויצר החִברות חזקים מכל שבב, מתברר, ועלולים לגרום בעיות גם כשמדובר בתוכנית ההתנתקות המושלמת. וכשהספק בנוגע לצדקת הדרך נזרע - אפילו אם מה שמעורר אותו הוא ספר הדרכה והעצמה אישית מגוחך - אי אפשר לעצור את הסחף שהוא יוצר. בדיוק בשלב הזה בעלילה מתחילה "ניתוק": אחד העובדים בצוות טיוב מאקרו-מידע עזב בנסיבות לא ידועות, ובמקומו מגיעה הלי (בריט לאוור, "גבר מחפש אישה"), שמן הרגע הראשון אינה מרוצה מהבחירה התעסוקתית של עצמה החיצונית, ששיגרה אותה למרתף של לומון. הבוס חסר האונים שלה הוא מארק (אדם סקוט, "מחלקת גנים ונוף", "אנשי המסיבות", שראוי לשיפור במעמדו ההוליוודי), שבחר לעבוד בלומון ולעבור את הליך הפיצול כדי לשכוח לשמונה שעות ביום את הצער שמלווה אותו מאז מות אישתו. את המחלקה הם חולקים עם שני טיפוסים אקסצנטריים, כל אחד בדרכו: דילן (זאק צ'רי המעולה מ"יורשים"), הפטריוט המחלקתי, ואירבינג (ג'ון טורטורו, שלא מסוגל לנפק הופעה שאינה פנומנלית) הרומנטיקן, שמוקסם מההיסטוריה רבת השנים והמיתוסים של תאגיד לומון. את אנסמבל השחקנים המרשים שגייס סטילר משלימים פטרישיה ארקט (ששיחקה לצדו ב"אני, אישתי ואמי החורגת" ועבורו ב"הבריחה מדאנמורה", שביים לפני שלוש שנים) בתפקיד הבוסית המאיימת וכריסטופר ווקן כראש מחלקת עיצוב ונראוּת, שגם מנהל כאן את אחד הרומנים המקסימים שנראו בטלוויזיה זה זמן רב. התוצאה מזכירה מפגש בין "המשרד" לדייוויד קרוננברג.

"ניתוק" היא – ואני יודע שכתבתי את זה בשבוע שעבר בהקשר של "תחנה אחת עשרה", אבל זה נכון גם לגביה – סדרה עם צופן גנטי נדיר. לא מבוססת על סיפור אמיתי, לא על ספר ולא על פודקאסט. כולה מקוריות, נרטיבית וויזואלית. סיפור המסגרת הספק אוטופי-ספק דיסטופי, המתרחש בהווה חלופי, מספק לסטילר קרקע פורייה לעצב חוויה מסוגננת ייחודית – עם שילוב בין רטרו לעתידנות, לא מאוד בשונה מהאסתטיקה של מדע בדיוני סובייטי בשנות השבעים (או לחלופין, ממחסני הענק של אמזון שבהם האישיות נבלעת. וכמובן שגלומה אירוניה בסדרה של אפל, חברה עם אתיקה תעסוקתית מפוקפקת, שמבקרת את אמזון, או אפילו את WeWork במקרה של WeCrashed). המסדרונות הארוכים והבלתי נגמרים, חללי הקיוביקל המנוכרים, תאורת הפלואורסצנט המסנוורת, הברושורים המשרדיים והפורטרטים של קברניטי תאגיד לומון (וההיסטוריה שלהם) חיוניים לעלילה לא פחות מכל דמות.

הקצב האטי, המתודי כל כך, של הפרקים הראשונים לא מיועד רק לעורר הזדהות עם הדמויות, עם שגרת יומן ועם הדינמיקה המשעשעת-עוכרת שלווה ביניהם, אלא גם להנחית את הצופה ברכות לתוך מציאות מורכבת, עם חוקיות ברורה ולא מוכרת. בפרק החמישי, אחרי שנכנסנו לאווירה בזהירות, כשהקצב עולה, המתח מתעצם והסיכונים מתגברים, אנחנו כבר בקיאים בהלכי העולם שסטילר ואריקסון בראו עבורנו, וכשירים לפתור יחד עמם את מסתרי התעלומה, שעצם ההבנה מהי בכלל – היא תעלומה בפני עצמה. ואולי "ניתוק" היא סדרה כל כך משונה, שזה לא באמת משנה.