לפני עשור הם היו על סף פרישה. כעת הם אחראים ל"תחנה אחת עשרה" המדהימה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני עשור הם היו על סף פרישה. כעת הם אחראים ל"תחנה אחת עשרה" המדהימה

לכתבה
מתוך "תחנה אחת עשרה". דיסטופיה שאין כדוגמתה Ian Watson / HBO Max

"תחנה אחת עשרה" היא מיני-סדרה שעוד לא נראתה כמותה על המסך: פוסט-אפוקליפסה שבמקום אימה, רוע וזוועה, יש בה רוך, נדיבות ויופי, בתיבול שייקספירי. בכל פעם שתניחו שהגרוע מכל קרה – צפויה לכם הפתעה

56תגובות

הפגישה הראשונה של אמילי סט. ג׳ון מנדל ופטריק סאמרוויל, שהתקיימה לפני עשור בדיוק, היתה עגומה למדי. היא היתה מבואסת משום שלמפגש הסופרים-קוראים שבו השתתפו השניים הגיעו שמונה אנשים בלבד; הוא היה מדוכדך מאחר ששמו הושמט מהאירוע, שהתקיים לכבוד רומנים שזה עתה הוציאו, ונכתב לאחר מכן על הפוסטר בעיפרון. כששתו יחד קפה לאחר מכן, הם החליטו שהם נותנים לקריירה האמנותית הכושלת שלהם ניסיון אחרון: הוא באדפטציה האמריקאית של סדרת הטלוויזיה השבדית ״הגשר״, שם התקבל לעבוד כתסריטאי; והיא עם ספר מדע בדיוני על העולם שאחרי מגיפה דמוית שפעת מגה-קטלנית, שעמדה ממש לפני סיום כתיבתו.

תור הזהב של הטלוויזיה, שהביא עמו קפיצת מדרגה יצירתית, תקציבית ומיתוגית, האיר פנים לכתיבה הזוויתית של סאמרוויל, שאוהב לעקם את ציר הזמן הסיפורי ולתעתע בציפיות הקהל. הוא תיפקד כיד ימינו של המאסטר דיימון לינדלוף ב"הנותרים" – למי ששכח, הסדרה הכי טובה של העשור החולף – ובגלגול הקודם והשאפתני של נטפליקס כתב והפיק את המיני-סדרה האידיוסינקרטית "מטורף", עם אמה סטון וג׳ונה היל, שנראית היום כבן פסיכדלי חורג בקטלוג המשמים של מלכת הסטרימינג.

העולם כולו כבר נחרב, האפוקליפסה קרתהאז למה להוסיף לשם עוד מוות, הרג וצער?״ סאמרוויל, בראיון לפודקאסט The Watch

מכיוון שאצל HBO החתירה למצוינות אינה פאזה חולפת, אלא דרך חיים, הוא מצא את עצמו חוזר אליה: תחילה כמפיק אחראי ויוצר-שותף ב"שבב של אהבה" (הוט, יס), על פי ספרה של אליסיה נאטינג, קומדיה טכנולוגית-אנטי-רומנטית – קצת כמו "מראה שחורה" רק בלי הפרנויה המובנית – שבה כריסטין מיליוטי ("פאלם ספרינגס") בורחת מבעלה, בן דמותו של אילון מאסק, ומחפשת עצמאות, אם כי הסיבה העיקרית לצפות בה היא ריי רומנו בתפקיד האב הלא מתפקד שחי עם בובת מין.

כריסטין מילוטי ב"שבב של אהבה". סאמרוויל חזר שוב ל-HBO
JOHN P JOHNSON / HBO MAX

היצירה האחרונה של סאמרוויל היא סגירת מעגל עבורו ומחזירה אותו ליום הסגרירי ההוא בשיקגו: עיבוד של "תחנה אחת עשרה" – אותו ספר מד"ב שאמילי סט, שזמין לצפייה בהוט. ג׳ון מנדל עמדה לסיים ובינתיים הפך לרב-מכר זוכה פרסים (הוא אף יצא לאור בעברית בהוצאת בבל ובתרגומה של שרון פרמינגר) פינת רומן נבואי (כי קורונה) – למיני-סדרה מרהיבה.

"תחנה אחת עשרה" היא נורת אזהרה לכך שמשבר האקלים עלול להביא עלינו את הנורא מכל: התיאטרון עלול לחזור ולהיות המדיום האמנותי הבכיר

"תחנה אחת עשרה" היא יצירה פוסט-אפוקליפטית ללא כל המאפיינים המוכרים, המתבקשים והנדושים של הסוגה. אין בה אימה, רוע וזוועה. להיפך, יש בה רוך, נדיבות ויופי. אין היסטריה המונית כאוטית, כי אם שקט מצמית. דממת השורדים. בכל פעם שהנחתי כי הגרוע מכל קרה – עניין של ניסיון – הופתעתי. היא לא "המתים המהלכים" וגם לא "הדרך". היא משהו שכמותו לא ראיתי. "העולם כולו כבר נחרב, האפוקליפסה קרתה", אמר סאמרוויל בראיון לפודקאסט The Watch, "אז למה להוסיף לשם עוד מוות, הרג וצער?"

"תחנה אחת עשרה". סגירת מעגל

במרכז "תחנה אחת עשרה", שכרונולוגית נעה אחורה וקדימה לפי הצורך והדרמה, נמצא רומן גרפי בשם "תחנה אחת עשרה", שנוכח בכל צומת מרכזי בסיפור ועצם קיומו משמש כמאורע מחולל. הוא השמש שסביבה חגות הדמויות והתת-עלילות השונות, שלכל אחת מהן קשר בעוצמה משתנה אליו ותפקיד בשיקום האנושות מטרגדיית המגיפה. דרכו אנו מתוודעים למחברת שלו מירנדה (דניאל דדווילר) ולנסיבות שהביאו אותה לכתוב אותו; לגרוש שלה ארתור (גאל גרסיה ברנאל), שמעניק במתנה את הספר לבנו, טיילר, ולקירסטין (מקנזי דייוויס, "קוד שרוף"), ילדה-שחקנית, בזמן התפרצות נגיף "השפעת הגיאורגית", ש"תחנה אחת עשרה" הוא עבורה מפלט מהאפוקליפסה ותקווה להיאחז בה; לג׳יוון (האימיש פאטל, "טנט"), גבר זר שפורש עליה את חסותו ומציל אותה בליל סוף העולם כמו שאנחנו מכירים אותו; לפרנק אחיו המוצלח והמלנכולי; ולקלארק, חבר של ארתור מבית הספר למשחק שלא הצליח כמותו והיה לג׳אנקי.

סדרה שלמה שבה ״המלט״ הוא מוטיב מרכזי לאורכה ולרוחבה וביותר ממובן אחד, והמשפט ״להיות או לא להיות״ – התהייה העקרונית שבה עוסקת היצירה – לא נאמר אפילו פעם אחת

בכלל, הפוקוס שהתיאטרון מקבל כאן – יש עלילה שלמה שמספרת על תיאטרון נודד שאליו מצטרפת קירסטין, שהרפרטואר שלו כולל אך ורק את "המלט" של שייקספיר – גרם לי בעת הצפייה להרהר בכך שבמובנים רבים "תחנה אחת עשרה" היא נורת אזהרה לכך שמשבר האקלים עלול להביא עלינו את הנורא מכל: התיאטרון יחזור ולהיות המדיום האמנותי הבכיר. ללא חשמל, אינטרנט ומכשירים סלולריים זה מה שנשאר.

רק שאפילו ההתייחסות של "תחנה אחת עשרה" לתיאטרון ולמשמעותו היא מקורית, ייחודית וחתרנית: סדרה שלמה שבה "המלט" הוא מוטיב מרכזי לאורכה ולרוחבה וביותר ממובן אחד (רוח האב המת והכל), והמשפט "להיות או לא להיות" – התהייה העקרונית שבה עוסקת היצירה – לא נאמר בה אפילו פעם אחת. סאמרוויל מנצל את הרלוונטיות התמידית של שייקספיר; רק עכשיו אפשר לספור את "מקבת" של ג׳ואל כהן, "יורשים" ו"משפחת ג׳מסטון" המלך-ליריות וציטוטים ב"הצהובות".

מתוך "תחנה 11". אחראית לכמה מהרגעים הטלוויזיונים המרהיבים של השנה
Ian Watson / HBO Max

"תחנה אחת עשרה" היא לא סדרה מושלמת. לא כל הנתיבים שבהם היא בוחרת לפסוע מוכיחים את עצמם ביחס לסיפור המסגרת ולא כולם מתכנסים בנקודת הסיום; אבל יש בה מהפרקים, הסצינות, השוטים, התלבושות והפריימים הכי מרשימים שנראו בשנים האחרונות (למשל ביצוע  הופך מוח ל-Excursions של "א טרייב קולד קווסט"). איכשהו אלו דווקא הפרקים שמוגבלים ללוקיישן בודד ומסוגר, ולא פרקי המסע האפיים יותר. סאמרוויל הוא תסריטאי שיודע לחמוק ממוקשי בנאליות ולהשתמש בהזרה שמעוררת תחושה של צפייה ראשונית, במקום החזרה על המוכר והמוכח. המיומנות שבה הוא מדלג בין ההתרחשויות השונות, בין דמויות משניות שמתגלות כמרכזיות ודמויות מרכזיות שנזנחות ושבות, והעושר הוויזואלי (תודה לבמאי הירו מוראי, שותפו של דונלד גלובר ב"אטלנטה"), מפצים על רגעי הגמגום ומתגמלים בענק. איזה מזל שמנדל וסאמרוויל לא התייאשו סופית באותו אירוע הקראה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות