זלזלתי ב"להמציא את אנה", עד שלחצתי פליי. כבר מזמן לא היה כל כך כיף בנטפליקס

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זלזלתי ב"להמציא את אנה", עד שלחצתי פליי. כבר מזמן לא היה כל כך כיף בנטפליקס

לכתבה
גארנר ב"להמציא את אנה". ליהוק מבריק AARON EPSTEIN/NETFLIX

כמו ב"האנטומיה של גריי", גם ב"להמציא את אנה" הנכלולית בוחרת שונדה ריימס קולב שהוא רק תירוץ לדברר את רוח הזמן בלי להזין את הצופים בכפייה. זה ממכר

60תגובות

בזמן שאנחנו מתווכחים אם "הסמויה" או "הסופרנוס", "סיינפלד" או "חברים", "בלי סודות" או "רחוב סומסום", שונדה ריימס משתרעת על ספת עור ברדלס לבן, מתפוצצת מצחוק וסופרת את הכסף. שלא יהיו טעויות, מדובר בגאון. זו לא רק העובדה ש"האנטומיה של גריי" שלה היא הסדרה המצליחה בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית (17 עונות של אוויר פסגות בדירוג הרייטינג של נילסן); אלה הסיבות שהצעידו אותה לצמרת, נוכחות ביצירתה, ומדגישות עד כמה היא מוח דרמטי חריף ונדיר. בית החולים אצל ריימס הוא רק המעטפת הפונקציונלית שאליה היא יוצקת את הצייטגייסט הרלוונטי – מהמשבר הכלכלי החמור של 2008, דרך כהונת דונלד טראמפ ועד אובדן הפרטיות בעידן הרשתות החברתיות – מה שמשמר את "גריי" כעדכנית גם אחרי שני עשורים. זה, והרומנים בחדר הניתוח.

ההברקה האחרונה של ריימס היתה הטמעתה המיידית של המגיפה. לא היתה עוד סדרה שהאינטגרציה של המציאות הנגיפית החדשה עם ההתרחשויות הגרעיניות בה היתה כה טבעית, קולחת ומתבקשת. מטושים, קשיי נשימה ומסיכות היו בן רגע לשגרה ב"האנטומיה של גריי", בין נשיקה אסורה לסוד כמוס, והשאירו אותה בתפקיד מדורת השבט של ארה"ב.

שונדה ריימס. מח דרמטי מבריק
Richard Shotwell / Invision / AP

למרבה האכזבה, את אותם חיוניות, מקוריות וכושר המצאה לא הביאה עמה עד כה ריימס, שגם אחראית על המותחן הפוליטי "סקנדל" ועל "איך להתחמק מרצח" עם האפיל המשפטי, לחוזה העתק שלה בנטפליקס, עם כל הכבוד לפנטזיה ההיסטורית-אירוטית-סבונית "ברידג׳רטון", גם היא תוצר של "שונדהלנד", חברת ההפקות שלה. שזה בסדר גמור מבחינתי, כן? גם ריאן מרפי, שחתם על חוזה דומה, עוקץ את ענקית הסטרימינג ומקפיד להביא למחלקת פיתוח התוכן שלה שאריות מצוננות מהגנזך הפרטי, כשאת העידית – למשל "הדחה: סיפור פשע אמריקאי" – הוא משאיר לבית החם ב-FX.

גארנר מקימה את התרמית לחיים; מקריקטורה לאישה בשר ודם, כשהכלי המרכזי שעומד לרשותה הוא המבטא: דמות בפני עצמו

זו גם הסיבה שבגינה זילזלתי ב"להמציא את אנה", המיזם האחרון של ריימס בנטפליקס, המתבסס על דרמטיזציה של סיפור פשע-אמיתי, כאילו שחסרים לנו כאלה בפלטפורמה, או בחיים בכלל. היה ברור לי שזו הולכת להיות צפיית-שנאה שתסתיים אחרי פרק, בוודאי אם מעורבים בה ייצוגים לא אמינים של עיתונאים (האמינו לי, הייצוגים שמופיעים בה אינם אמינים בעליל). אלא שאז לחצתי "פליי" ולא יכולתי להפסיק.

"להמציא את אנה", טריילר

"להמציא את אנה", המגוללת את קורותיה של הנוכלת אנה סורוקין (או דלבי, תלוי את מי שואלים ומתי), שסובבה את החברה הגבוהה והסגורה הרמטית של ניו יורק, היא מיני-סדרה ממכרת. הסיפור, על אישה צעירה שהונתה את בעלי ההון הכלכלי והסימבולי וגרמה להם לחשוב שהיא יורשת גרמנייה אריסטוקרטית, כבר נכתב על ידי ג׳סיקה פרסלר ב"ניו יורק מגזין" – הסדרה מבוססת על הטקסט הזה – וזמין בערכים שונים בוויקיפדיה. הוא אמנם מהנה כשלעצמו ומרשים בהיקפו התחקירי, אולם הטיפול של ריימס הוא שמחלץ ממנו את העסיס הדרוש לבינג׳ מרתוני.

אריאן מואייד, שמגלם את טוד, עורך הדין הלא יוצלח של אנה, כנראה לא יודע לתת שואו שאינו מיועד לסדרה עלית של HBO, וסוחף אחריו את כל מי שאיתו בפריים

הליהוק של ג׳וליה גארנר ("אוזרק", "עוזרת אישית", "האמריקאים") לתפקיד סורוקין-דלבי הוא ההברקה שעליה נשענת הסדרה. גארנר, לראשונה עם החלקה שתופסת את מקומם של התלתלים המזוהים עמה, מקימה את התרמית לחיים; מקריקטורה לאישה בשר ודם, כשהכלי המרכזי שעומד לרשותה הוא המבטא: גרמני עם שורשים רוסיים כמעט בלתי מזוהים. הוא דמות בפני עצמו. הוא פייק כשם שמי שהוגה אותו על דל שפתותיה, פייק גם היא. זה לא כשל תחקירי, פרודיה סטריאוטיפית על זרים באמריקה או הגזמה לצרכים קומיים – זה אמצעי להבנת הסיפור (להבדיל מליידי גאגא המגוחכת ב"בית גוצ'י"). כשגארנר אומרת בסמכותיות משולבת במבט מלא בוז ומבטא פסאודו-גרמני This is so basic, או You are so dramatic, I will wire the money – מטבעות לשון עבורה – קשה גם מבעד למסך, גם כשהאמת כבר ידועה, שלא להאמין לה שהיא סנובית אנינת טעם מפוצצת בכסף. האמיבוולנטיות שהיא מעוררת – מצד אחד אהדה ורצון שתצליח להפיל בנקאים ומנהלי השקעות נפוחים, ומצד אחר הזדהות עם הקורבנות שדלבי לא בחלה בייחוסם או ביטחונם הפיננסי – היא המהות שמאחורי "להמציא את אנה"; צבעוניות שמתנהלת בטריטוריות האפורות של הצדק (אגב, לחובבי הדוקו על פסטיבל פייר, גם הוא סיפור נוכלות, ממתינה הפתעה משעשעת).

"להמציא את אנה". האמביוולנטיות שגארנר מעוררת היא המהות של הסדרה
Nicole Rivelli / Netflix

נוסף על גארנר, מי שמצטיין ומסתמן כאחד השחקנים הבולטים של הרגע הוא אריאן מואייד, שגם מוכר כסטואי, חברו-אויבו הדוש של קנדל רוי ב"יורשים", מופיע כחברו של הגיבור בעונה השנייה (המעולה) של "סיפור אהבה" וגם מבליח ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה". מואייד, שמגלם כאן את טוד, עורך הדין הלא יוצלח של אנה, כנראה לא יודע לתת שואו שאינו מיועד לסדרה עלית של HBO (לפני "יורשים" הוא בעיקר הופיע בתיאטרון), וסוחף אחריו את כל מי שאיתו בפריים, בין שזו גארנר (הסצינה המשותפת שלהם בפרק הסיום היא הקתרזיס של הסדרה) או אנה צ׳למסקי (הילדה לצד מקולי קאלקין ב"החברה שלי" והעוזרת הפרלמנטרית של סלינה ב"ויפ"), שמגלמת את העיתונאית ויויאן קנט, בת דמותה של פרסלר (מה שמזכיר לי שבאיזשהו שלב שיחררתי את קשקושי מערכת המגזין, המופרכת אפילו יותר מזו שמופיעה בעונה 5 של "הסמויה").

בדומה ל"האנטומיה של גריי", גם כאן הקולב הנכלולי הוא רק תירוץ עבור ריימס לדברר דרך סדרת טלוויזיה את רוח הזמן, מבלי לכתוב דיאלוג שיזין בכפייה את הצופים עם הסבטקסט: הזיוף, העמדת הפנים ומצג השווא שמאפשרות הרשתות החברתיות בשם הדימוי מנקר העיניים, הביקורת על כלכלת המשפיעניות, הקיטוב החברתי והכלכלי בין האלפיון העליון לכל השאר, ההתמכרות למנעמי האקסקלוסיביות והקלות הבלתי נסבלת של ההונאה, כל עוד הרמאי מפגין ביטחון מוחלט (ד"ש לסימון לבייב). כבר מזמן לא היה כל כך כיף בנטפליקס. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות