כשנטפליקס חוסכת כסף על כותבות וכותבים, אפילו גאון כמו ויל ארנט הולך לאיבוד

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשנטפליקס חוסכת כסף על כותבות וכותבים, אפילו גאון כמו ויל ארנט הולך לאיבוד

לכתבה
ויל ארנט וקונאן אובריאן ב"מרדרוויל" COURTESY OF NETFLIX

גדולתו של ויל ארנט כשחקן הגיעה לשיא ב"משפחה בהפרעה" ובדיבוב של "בוג'אק הורסמן". ב"מרדרוויל" מגיעה דמות המטומטם הזחוח שלו למיצוי והאלתורים מעצבנים. מזל שיש גם את Flaked, שבה הוא מרחיב את המנעד

31תגובות

יש אנשים שלא שוכחים היכן היו כשרצחו את רבין, כשמגדלי התאומים נפלו, או כשדונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית. אני לא אשכח את הרגע שבו צפיתי לראשונה בריקוד התרנגול של ג׳וב בלות (המקום: דירתם של טל ולרית ברחוב נחמני 19, תל אביב. הנוכחים: טל, לרית ואני); אותו כאוס גפיים בלתי נשלט מלווה במחיאות כפיים וקריאות קצובות שהיה למוטיב חוזר בסדרה "משפחה בהפרעה", ששלוש עונותיה הראשונות עומדות בגאון מול כל סדרה אחרת בהיסטוריה, ולא משנים הז׳אנר, התקופה או הפלטפורמה.

ריקוד התרנגול הוא מה שחיבר אותי רגשית לוויל ארנט, שגילם את ג'וב, יחד עם הקוסמות השלומיאלית, חוסר המודעות הטוטאלי, הנכלוליות נטולת ההיגיון, רדיפת הבצע והשמלות, וכמובן בובת הפיתום "פרנקלין".

ריקוד התרנגולת ב"משפחה בהפרעה"

ג'וב – לכאורה ראשי תיבות של ג'ורג' אוסקר בלות אך למעשה איוב – הוא גיבור שמגדיר עבורי תת-סוגה הומוריסטית, שארנט הוא המאסטר שלה: הדוש הלא יוצלח. משהו במנעד הבעות הפנים, הכישורים הפיזיים והאינטליגנציה שלו מכיל בו בזמן גמלוניות, יהירות, אנוכיות, ביש מזל וגסות רוח כפי שמעטים, אם בכלל, מסוגלים. הדמות הזו, ברמות עצימות משתנות, המשיכה איתו גם לסדרות הבאות שבהן שיחק: "אחוזת וילד" ו-The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret; שתיהן היו אכזבה אמנותית ומסחרית.

במקביל, עם חיבור האינטואיציה הקומית הנדירה לקולו העמוק, ארנט הפך לאחד המדבבים המבוקשים, המוכחים והרווחיים הן בתחום האנימציה והן בשוק הפרסום. שיא הסינרגיה הזו הגיע ב"בוג'אק הורסמן", מסדרות הדגל בפאזה הראשונה, היומרנית והכיפית של נטפליקס. למי ששכח – כי מהן סדרות טלוויזיה אם לא אינפורמציה מיותרת שנדחסת לתאים הלא שמישים במוח – ארנט דיבב שם את בוג'אק, סוס-אדם שהיה כוכב סיטקומים ענק וירד מגדולתו עקב שלל התמכרויות ויצר הרס עצמי. גם הוא, במיטב המסורת הארנטית, היה דוש-לוזר עם אלמנט גרוטסקי. במשך שש עונות הוא היה שותף ליצירה מונפשת שאיתגרה מוסכמות ז׳אנריות, אסתטיות, מוסריות ונרטיביות, כשקול הרעם שלו ניצב בחזיתה ומניע אותה קדימה.

בכל פרק מצוות לשוטר סיאטל כוכב-על נוסף שלא ניתן לו תסריט מראש, שנאלץ לאלתר כל הדרך אל הפתרון, בדינמיקה עם ארנט, שמאלתר מולו

נקודת המוצא של "מרדרוויל" (Murderville, "עיר הרצח" בתרגום לעברית), הקומדיה החדשה של נטפליקס בכיכובו של ארנט, מזכירה עלילה צדדית ב"בוג'אק הורסמן", שלא לומר נראית כמו הגרסה החיה שלה (והעובדה שבפרק הראשון מעורב קוסם מרפררת גם ל"משפחה בהפרעה"): זו שבה בוג'אק מלוהק לתפקיד בלש מחלק רצח בשם ג'ון פילברט (שוטר מעידן אחר שמנסה להתמודד עם ההווה בזמן שהעבר רודף אותו). בסדרה הנוכחית ארנט הוא בלש מחלק רצח מעידן אחר בשם טרי סיאטל, שהתגרש לא מזמן מהמפקדת שלו, חוזה בה בשעה שהיא מפתחת רומן עם קולגה, מתגורר במשרד ומפענח פשעים. בכל פרק חוקר סיאטל פרשיית רצח אחרת, ומצוות אליו כוכב-על נוסף – משרון סטון דרך קונאן אובריאן ועד שחקן הפוטבול מרשון לינץ׳ – שלא ניתן לו תסריט מראש, אינו מודע לפרטי העלילה וצריך לגשש בעצמו את הדרך לפתרון. במלים פחות יפות, הוא נאלץ לאלתר כל הדרך אל הפתרון, ולא פחות חשוב – בדינמיקה עם ארנט, שמאלתר מולו.

ארנט ב"מרדרוויל". מזכירה את "בוג'אק הורסמן"
DARREN MICHAELS/NETFLIX

"מרדרוויל" היא, אם כן, קונפליקט בין אהבתי לוויל ארנט, לשנאתי לאלתורים – סוגה קומית שבה מייתרים את התסריטאי ונותנים את מלוא הכבוד לספונטניות. בכל פעם שנכחתי במופע אלתורים, ולא משנה אם זה היה במרתף ניו יורקי או בתיאטרון תמונע, הרגשתי – ולא בשונה ממופעי ג׳ז – שמי שנמצא על הבמה נהנה יותר מהקהל. לא שלא יכולים להיות אלתורים ראויים, כמו סרטי כריסטופר גסט, או "תרגיע" שבה נכתבות רק סיטואציות המסגרת, אבל הם אדוות זניחות בים של שביעות רצון עצמית.

אני מבין שמידור תסריטאים משמעותו חיסכון בכסף ונירמול הרישול ההפקתי, אולם הסדרה, ארנט, הקומיקאים שסביבו והאורחים הידוענים משוועים לחדר כותבים שימקסם את היכולות שלהם

זה לא שאין קסם לחוקי הפורמט: כשהכוכבים-אורחים נשברים וצוחקים, וסוחפים פנימה גם את ארנט, אי אפשר שלא להצטרף אליהם גם; כשהאלתור מצליח, ומתפתחת אינטראקציה ייחודית שלא היתה יכולה להיכתב מראש, כמו עם קומיל נאנג׳אני או מרשון לינץ׳ שמחלצים מהגיבור את המיטב שלו, יש ריגוש מדבק באוויר; וכשארנט יורה בפנים חתומות משפטים כמו "אחד הדברים הכי טובים בלעבוד במחלק רצח הוא הצחוקים", או "ציירתי דיוקן של עצמי כשזאב נושך אותי בצוואר, זה הזאב הכי יפה שציירתי אי פעם", הווליום של הצחוק מפר את השנ"צ של השכנים. ועדיין, הבעיה העיקרית עם "מרדרוויל" היא תחושת הגימיק האלתורי שממצה את עצמו מהר. אני מבין שמידור תסריטאים משמעותו חיסכון בכסף ונירמול הרישול ההפקתי, אולם הסדרה, ארנט, הקומיקאים שסביבו והאורחים הידוענים משוועים לחדר כותבים שימקסם את היכולות שלהם.

"מרדרוויל", טריילר. הדוש הלא יוצלח

דבר נוסף שקורה באמצע הצפייה הוא שמתחשק לקבל את ארנט בגוון קצת אחר, מחוץ לאזור הנוחות של המטומטם הזחוח (כפי שאפשר היה לראות ב״ערים כל הלילה״ למשל, הוא גם יכול להיות פרוטגוניסט נהדר).

מזל שבמרחק לחיצה, באותו שירות סטרימינג ממש, אפשר למצוא שתי עונות של Flaked, דרמה קומית – גם היא מימי תור הזהב של נטפליקס – שארנט גם שותף להפקתה. היא מתרחשת בווניס ביץ׳, לוס אנג׳לס, ומספרת, בעדינות ואלגנטיות חריגות, על נגר מחונן שבונה רהיטים אקסקלוסיביים, שהוא גם אלכוהוליסט שמנסה לשקם את חייו. ארנט מגלם שם דמות עגולה, אנושית, טרגית, מצחיקה וכובשת. אין ב-Flaked התפרצויות צחוק רועמות, או רוח שטות כפי שהשם ויל ארנט מרמז; יש לה לב פועם ודמות ראשית שהלוואי ונראה יותר כמוה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות