הרבה יותר מפוליטיקה וזיונים: "אופוריה" ו"שעת אפס" הן לא באמת סדרות תיכון

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרבה יותר מפוליטיקה וזיונים: "אופוריה" ו"שעת אפס" הן לא באמת סדרות תיכון

לכתבה
סידני סוויני כקאסי, בעונה השנייה של "אופוריה". השחקנית הטובה באנסמבל Eddy Chen / HBO

"שעת אפס" ו״אופוריה״ הן לכאורה שתי סדרות תיכון הפוכות זו מזו, אבל בפועל שתיהן מציגות עולם דרמטי עשיר המתקשר לעולמם של המבוגרים, ויש להן גם מן המשותף

48תגובות

אלוהי האירוניה מומוס עבד שעות נוספות כשתיזמן לפני כחודש את עליית העונה השנייה של "אופוריה" (HBO, יס, הוט וסלקום טי-וי) יחד עם שידור פרק הבכורה של "שעת אפס" בכאן 11. שתי סדרות תיכון, שעל פניו מקוטבות זו לזו כמו אנטארקטיקה וגרינלנד. מצד אחד הסדרה האמריקאית המסוגננת, ההדוניסטית, הפוטוגנית והמתוקצבת; ומן הצד השני זו המקומית המציאותית, הסגפנית, היומיומית והצנועה. הלוא רק פסקול האקספוזיציה בפרק השלישי בעונה הנוכחית של "אופוריה", שבו הגיעו בזה אחר זה Never Tear Us Apart ו-Mistify של "אינקסס", Never Let Me Down Again של "דפש מוד", Lips Like Sugar של "אקו והבאנימן", The Look של "רוקסט" ו-She Sells Sanctuary של "הקאלט" – שירים שמיסגרו היטב את הסצינה בסוף האייטיז – עולה כמו עונה שלמה של "שעת אפס" של דקלה קידר (בימוי של איתן צור ועריכת תסריט של נועה מנהיים); בה אין מונטאז׳ים צבעוניים, מלוטשים ומפולטרים שמלווים בלהיטי ענק נוסטלגיים שסוחפים אותך פנימה. יש בוטות, עצבים חשופים וכיעור.

במידה מסוימת, "אופוריה" כלל אינה סדרת נוער. היא פנטזיה פרי מוחם של מבוגרים על גיל הנעורים. השלכה מדומיינת שנובעת מחייהם שלהם

קחו למשל את היחס של שתי הסדרות לדימוי גוף – פער שלא ניתן לגישור בין דמותה המיוזעת של מיה לנדסמן, שניואנס מתיחת החולצה שלה חושף עולם ומלואו, לבין קאט (בארבי פריירה), שהופכת בחסות האנונימיות למלכת קינק ברשת. ואם ב"שעת אפס" ההתרחשות בכיתה ובחדר המורים – ויכוחים ערכיים עקרוניים – מניעה את העלילה ומנהלת יחסי גומלין עם המצב המשפחתי-חברתי של כל אחת מהדמויות, ב"אופוריה" אין זכר ללימודים, למורים או לערכים; בית הספר מתקיים רק במסדרונות, בשירותים, במלתחות ובמגרש הפוטבול – סממני התיכון האיקוניים של התרבות הפופולרית. במידה מסוימת, "אופוריה" כלל אינה סדרת נוער. היא פנטזיה פרי מוחם של מבוגרים על גיל הנעורים. השלכה מדומיינת שנובעת מחייהם שלהם, או ליתר דיוק חייו של סם לוינסון, שמפורר כל זכר למקור הישראלי של רון לשם ודפנה לוין שאותו עיבד.

לוינסון, שאוהב מאוד לראות את שמו בקרדיטים בסיום כל פרק – הוא מאייש את ארבעת הטייטלים הבכירים של יוצר, תסריטאי, במאי ומפיק ראשי – לוקח את "אופוריה" בעונתה השנייה אל הקצוות כבר מן הרגע הראשון. הפרובוקציות מהעבר הפכו למוטיבים שנוכחים בחזית, צמאים לתשומת לב, לעתים על חשבון העלילה. כלומר, מינון האלימות, הסמים והסקס עלה לשלב הבא, לא תמיד עם הצדקה. רק בשבוע שעבר התפרסם ב"אינדיפנדנט" הבריטי ראיון עם סידני סוויני, שמגלמת את קאסי, ובו אמרה כי ביקשה מלוינסון לחתוך סצינות עירום לא הכרחיות של דמותה (וזה אחרי שהפרק השני בעונה נפתח במונטאז׳ זיונים שבו התרפקה המצלמה שלו על גופה החשוף). שלא ישתמע שאני מתלונן על אינפלציה בסצינות עירום עם סוויני, או בכלל, כן? אבל הסיפור הזה מלמד עד כמה היקום של "אופוריה" מדברר את התשוקות של לוינסון, שלפעמים משתלטות על הנרטיב (לשם האיזון ראוי לומר שבכל פרק אפשר למנות גם כמות מכובדת של זרגים שלופים).

הטריילר לעונה השנייה של אופוריה

אם כבר הזכרתי את סוויני, הרי בינתיים זו העונה שלה. מי שבקיץ שרפה את המסך ב"הלוטוס הלבן" והוכיחה שהיא הרבה יותר מליהוק סטריאוטיפי – ומקבלת כעת נפח, עומק, מוטיבציות וקו עלילה מרכזי – היא גם השחקנית הטובה ביותר באנסמבל. הטענה שלה באותו ראיון, שלפיה העירום מאפיל על היכולות שלה, מתגלה כנכונה.

גם "שעת אפס" אינה סדרת נוער, היא בכלל דרמה פוליטית על הפצע הפתוח של החברה הישראלית, שמדמם בה באינטנסיביות

בצד החיובי של משוואת ההקצנה אפשר למצוא את ג׳ולס (האנטר שייפר), שרק מרוויחה ממנה. קודם כל, מן הראוי לומר שלא היתה עוד דמות כזו בטלוויזיה: נערה טרנסית ששלמה עם עצמה לחלוטין, מקובלת על ידי סביבתה והטרנסיות היא לא כל הווייתה. זה רק עוד נדבך באישיות הזוהרת, האניגמטית והמרתקת שלה. האגביות שבה היא משתינה בעמידה ברחוב בפרק השלישי בעונה הנוכחית, או הגרפיות האנטומית של סצינות ההתחרמנויות שלה ושל זוגתה הנרקומנית רו (זנדאיה, שהיא למרבה הצער היא הדמות החלשה ביותר), שמוצגות כטבעיות, הן מהסיבות שאין עוד סדרה בסביבה שדומה ל"אופוריה", או אפילו מתקרבת אליה.

גם "שעת אפס" – ופה מתחילה ההשקה למרות השוני – אינה סדרת נוער, היא בכלל דרמה פוליטית על הפצע הפתוח של החברה הישראלית, שמדמם בה באינטנסיביות. לנדסמן, שמגלמת את התלמידה ליאן זרחי, מייצגת מחנה עצום, שמשתרע הרבה מעבר לגבולות הספיר סבח; היא מסמלת דוקטרינה מושרשת שלפיה הכיבוש הכרחי לביטחון המדינה, הפלסטינים אזרחי ישראל ראויים למעמדם הנחות וצה"ל הוא אנטילופה קדושה. המורה אמיר, שאותו משחק דורון בן-דוד הנהדר, מייצג מצדו שבט שהולך ומידלדל; זה שחושב שהתעלמות מאנושיות הצד השני, או לחלופין רציונליזציה של העוולות על מזבח סכסוכי העבר, הן סכנה לעתיד המדינה.

הפרק הראשון של "שעת אפס"

רק שמה שיכול היה להיות דיון אינטלקטואלי מוסרני ופשטני שמעלה באוב את פרשת סבח-אדם ורטה הוא יצירה רב-שכבתית שחורגת משיח על הומניזם ופאשיזם; בדיוק כשם ש"אופוריה" היא הרבה מעבר לסך כל זיוניה והסנפותיה. "שעת אפס" היא שיעור מדכא על אסקלציה מסוכנת ועל הסחרור הטייפוני שאליו נכנסים מחולליה. ליאן ואמיר מעוררים בו בזמן הסתייגות והזדהות, שמובילות לאמביוולנטיות מערערת. אני התיכוניסטית המפריעה שנזנחה על ידי המערכת, ואני המורה המתוסכל שכושל להיות מחנך.

האמצעי שמאפשר לקונפליקט הפנימי להתהוות הוא הכניסה הביתה, לקרביים של התא המשפחתי, שממנה יוצאת אמת. כפי שאמה של ליאן מבטלת את טענותיה נגד המורה שפגע בה ומצדיקה את השיטה ("בטח אמרת משהו"), כך גם הוריו של נייט, שיחסם אליו הוביל אותו להיות הנער הזועם שהוא, לא מאמינים לו שהוא קורבן תמים של אלימות ("בטח עשית משהו"). וכמו שב"שעת אפס" המאבק של ליאן הוא להיראות, להישמע, לא לענות על הסטריאוטיפים שמוצמדים לה ולהרגיש שיש משמעות לקיומה – המורה והאם הם רק האמצעים שדרכם היא מבקשת להגיע להגשמה – כך גם ב"אופוריה" קאסי, רו, ג׳ולס, קאט ופז רק רוצים להיראות, להישמע ולהרגיש שיש משמעות לקיומם. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות