עם רקע של משחק מחשב, "ארקיין" המצוינת היא משל דיסטופי על עתידה של תל אביב

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם רקע של משחק מחשב, "ארקיין" המצוינת היא משל דיסטופי על עתידה של תל אביב

לכתבה
"ארקיין". ישנן סצינות שאי אפשר שלא לעצור ולחזור בהן לאחור Courtesy of Netflix

בזכות עושר עלילתי, אנימציה מרהיבה ומשל על קיטוב כלכלי, סדרת האנימציה "ארקיין" מוכיחה שגם משחק מחשב יכול להוות מצע דרמטי מצוין

47תגובות

בימים רוויי מידע כוזב מעטים הדברים היותר מהימנים מהמלצות צפייה של מבודדים, רצוי כאלה שגם חוו עלייה מסוימת בטמפרטורות גופם. כשהם חפים מהשפעות חברתיות חיצוניות, מחויבים אך ורק למידת העניין שלהם עצמם ושואפים לנצל את זמנם בגפם באופן מיטבי, המבודדים הם קבוצת ביקורת מושלמת. לקטורים בעל כורחם. לוחמי תוכן. העיניים של כולנו. וכשהצלבה של שלושה מבודדים שלחה אותי לחפש בנטפליקס את סדרת האנימציה ״ארקיין״ (Arcane) לא נותרה לי ברירה אלא לבדוק אותה, ולבקר את קבוצת הביקורת.

הטריילר של "ארקיין". מקיימת הרבה מעבר להבטחה הראשונית שלה

העובדה שהיא מבוססת על משחק המחשב League of Legends הציבה בפני אי־אלו חששות: ראשית, איני גיימר בשום צורה — לא מכיר את המשחק, תכליתו או דמויותיו, ויצירות דרמטיות המבוססות על משחקי מחשב — לעומת משחקים המבוססים על יצירות דרמטיות — נוטות על פי רוב להחניף למעריצים השרופים בלבד; שנית, ולא פחות חשוב, הן גם לא מאוד מוצלחות (מי אמר ״הנסיך הפרסי״ ולא קיבל); שלישית, העדפת הקניין הרוחני המוכר על פני החדש והמקורי, רק משום שיש לו כבר קהל מגובש, היא רעה חולה של המדיה העכשווית, כשמשחקי מחשב מהווים, בדרך כלל, דוגמה קיצונית של ציניות הפקתית. כשלוקחים בחשבון שהמיזם הגדול הבא של נטפליקס הוא פלטפורמת סטרימינג־גיימינג שקושרת את כל הקצוות, ושהפקת הסדרה נעשתה בצוותא עם ענקית הגיימינג Riot Games, אותה ציניות כבר מדיפה צחנה.

האנימציה המרהיבה, פורצת הדרך ממש, של סטודיו פורטיש (Fortisch) הצרפתי, היא הראשונה לתפוס את תשומת הלב. קשה לא להבחין במחווה לבניינים הפריזאיים באיורים

הבעיה היחידה עם התיאוריה המפורטת הנ״ל היא ש״ארקיין״ לא עונה על אף אחד מסעיפיה. אם לשפוט לפי הדוגמה של הסדרה שיצרו כריסטיאן לינק ואלכס יי (Yee), הרי שהציניקן, השמרן והמיושן פה הוא אני, שמסרב להפנים שבמאה ה–21 משחק מחשב יכול להעניק מצע דרמטי איתן לא פחות מרומן. כל זאת, כמובן, בהנחה שמי שמעבדים אותו הם אנשים רוויי כישרון, דמיון, המצאה עם יכולת לספר סיפור, וב״ארקיין״ ניכרים כל אלה בשפע. במלים אחרות, העובדה שמעולם לא שיחקתי ב־League of Legends לא הפריעה לי ליהנות מ״ארקיין״.

זה גרם לי להרהר מעט בדמותו הלכאורה נלעגת של סי.וו לונגבוטום (פ' מארי אברהם) מתוך הסדרה ״מיתיק קווסט״: סופר מדע בדיוני אקסצנטרי וכושל שמצא את עצמו בתעשיית הגיימינג, ותמיד רוצה לדבר על ההיסטוריה, הביוגרפיה והמניעים הפסיכולוגיים שמאחורי המשחק במקום לפתח את העלילה קדימה (ולא לחינם לפרק שעוסק בו קוראים Backstory). המקרה שלפנינו מלמד שאלה לא קלישאות חלולות, כי אם מוטיבים בעלי ערך מוסף.

"ארקיין"
Courtesy of Netflix

כמו בסדרות הטובות באמת, ״ארקיין״ מקיימת הרבה מעבר להבטחה הראשונית שלה. היא אפוס פנזטיה/מד״ב עשיר בתתי עלילות, דמויות, אינטריגות ונקודות מבט. שלא בשונה מ״משחקי הכס״ היא מתחילה מנקודת מוצא ברורה — קורותיהן של האחיות היתומות בנות המעמד הנחות ויולט (המכונה ויי) ופאודר (המכונה ג׳ינקס) — ולאט לאט נפרמת מהנחות יסוד וקונבנציות מוכרות בז׳אנר. אין בה נבלים וגיבורים, טובים ורעים, צדק ועוול; יש בה אינטרסים וקונפליקטים אנושיים בסיסיים, בין שפרטיים ובין ששבטיים. האנימציה המרהיבה, פורצת הדרך ממש, של סטודיו פורטיש (Fortisch) הצרפתי (וקשה שלא להבחין במחווה לבניינים הפריזאיים באיורים), היא הראשונה לתפוס את תשומת הלב: בעוד שהדמויות שבה מעוצבות דיגיטלית בתלת־ממד כדי להיות נאמנים למקור, הרקעים והאפקטים הם דו־ממדיים ומצוירים ביד. יחסי הגומלין האלה מובילים לסצינות שאי אפשר שלא לעצור ולחזור בהן לאחור, למשל כשדמות ממוחשבת מביטה בעצמה במראה וניבטת ממנה השתקפות מצוירת־ידנית של עצמה; או כשדמות מסוימת חווה התקף חרדה והחלוקה של הפריים מתערערת. זה הישג שרק עבורו שווה לצפות ב״ארקיין״.

"ארקיין"
Courtesy of Netflix

מעבר ליופי המהפנט של האנימציה, גם העלילה העל־פניו משומשת על אדונים ומשרתים מקבלת סחרורים עכשוויים ורלוונטיים, שמרפררים לקיטוב הכלכלי של סן פרנסיסקו והשלכותיו החברתיות־תרבותיות. פילטובר (Piltover), שבה מתרחשת הסדרה, היא עיר עם חלוקה דיכוטומית: העשירים הנאורים תומכי המדע והקידמה, שאצלם נמצאים כל הכוח, הכסף והטכנולוגיה (המועצה הגבוהה כמקבילה בדיונית לששת הטייקונים הגדולים של עמק הסיליקון); והעניים, המנוצלים והמדוכאים, שמתגוררים בעיר התחתית החשוכה מוכת הפשע והסמים (שבמסבאות, דוכני המזון המהיר ובתי הבושת מזכירה את ״בלייד ראנר״), ובסך הכל מבקשים נתח הוגן מעוגת הידע, ועצמאות שתשחרר אותם ממעמד הווסאלים. ֿ

מעבר ליופי המהפנט של האנימציה, גם העלילה העל־פניו משומשת על אדונים ומשרתים מקבלת סחרורים עכשוויים ורלוונטיים, שמרפררים לקיטוב הכלכלי של סן פרנסיסקו והשלכותיו החברתיות־תרבותיות

דרי רחוב בשכונת טנדרלוין בסן פרנסיסקו, 2020
Ben Margot/אי־פי

במובן מסוים ״ארקיין״ היא בכלל משל דיסטופי על עתידה של תל אביב, שמתקרבת בצעדי ענק לקיטוב הסן פרנסיסקואי של הייטקיסטים מחד, ונותני שירות ודרי רחוב מאידך. עם מקבלי החלטות, שממש כמו ב״ארקיין״ נשבעים כי העיר ותושביה מכל המעמדות יקרים להם ושהמהגרים החוצה ממנה הם בסך הכל חבורה של לוזרים ממורמרים, אולם בחסות הפרוגרסיביות ממשיכים לדכא את מי שנמצא תחתם ובחצר האחורית שלהם. כלומר לא מפנים את המפגע האקולוגי־תברואתי־חברתי המכונה התחנה המרכזית החדשה, לדוגמה. ומי שרוצה לקרוא לאנשי העיר העלית של פילטובר ״שמאל לבן״ שמתבשם מערכיו ומתנכר לאזרחיו, מוזמן לעשות זאת על אחריותו בלבד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות