הסאטירה של "ארץ נהדרת" על אמיר חצרוני לא רק מתבקשת, היא בגדר חובה
הסרטון שבו אמיר חצרוני חוטף כיסא בראשו ונאחז בחזהו של קובי סויסה הוא קלאסיקה של צחוקים ברשתות החברתיות, וגם חלון פעור לרווחה למקום המסוכסך והפצוע שבו אנו חיים. לכן מערכון של "ארץ נהדרת" עליו הוא יותר ממוצדק
פנטזיה שחורה, סיוט לבן: "אטלנטה" היא עדיין סדרה פנומנלית
המעריצים הוותיקים כועסים על דחיקתם של ארבעת הגיבורים לטובת דמויות לבנות, בעוד נשים שחורות רבות מתקוממות על הצגתן של בנות דמותן. ועדיין, אין עוד סדרה כמו "אטלנטה"
כולם מתייחסים אליה כ"הסדרה עם הבולבולים". זה לא הופך אותה לפמיניסטית
"מינקס", על פמיניסטית שנאלצת לחבור למו"ל של מגזינים פורנוגרפיים, ממתגת את עצמה בכל דרך אפשרית כסדרה נשית עדכנית עם אמירה חתרנית. אבל המסר שלה הוא ריאקציוני, מיזוגיני ומשמר הגמוניה ישנה
צלבו את איימי שומר מכל כיוון, אז היא הנחיתה את אחת מסדרות השנה
לא מן הנמנע שהקומיקאית איימי שומר הוזמנה להנחות את טקס האוסקר בזכות סדרתה החדשה, Life & Beth. זו ללא ספק יצירתה הטובה ביותר, שבה היא מפגינה בגרות של מי שחוותה את הריח המשכר והחרב המאכלת של תעשיית הבידור
מניפולטיביים, מפחידים, חסרי גבולות: עשרת הנבלים הגדולים בטלוויזיה
מאדם נוימן ב"התרסקנו", דרך נייט ב"אופוריה" ועד הרמוני קובל ב"ניתוק", הטלוויזיה מספקת לנו לאחרונה שלל גיבורים-נבלים. אבל יש אחד שעולה על כולם
עד לאחרונה, ממלכת הבמאים היתה הקולנוע. עכשיו מגיע תורה של הטלוויזיה
אדם מקיי ב"לייקרס: קבוצה מנצחת", בן סטילר ב"ניתוק": הטלוויזיה נכנסת לוואקום שהותירו שוברי הקופות בקולנוע, והבמאים מתחילים לקבל בה סוף סוף כבוד
שתי סדרות על עיירה נידחת עלו על המסך. אחת התקלקלה, השנייה מרחיבת לב
בעוד העונה השנייה של "תושב חוץ" נופלת מקודמתה, "מישהו איפשהו", המציגה דיוקן מרתק של עיירה אמריקאית, היא סדרה סוחפת, כובשת ואמיצה
"ניתוק" היא סדרה מקורית, נדירה וכל כך משונה
"ניתוק" של בן סטילר, שגיבוריה הם עובדי תאגיד שבראשם הושתל שבב, משלבת רטרו ועתידנות ומזכירה מפגש מרתק בין "המשרד" לדיוויד קרוננברג
לפני עשור הם היו על סף פרישה. כעת הם אחראים ל"תחנה אחת עשרה" המדהימה
"תחנה אחת עשרה" היא מיני-סדרה שעוד לא נראתה כמותה על המסך: פוסט-אפוקליפסה שבמקום אימה, רוע וזוועה, יש בה רוך, נדיבות ויופי, בתיבול שייקספירי. בכל פעם שתניחו שהגרוע מכל קרה – צפויה לכם הפתעה
כבר ב-2015 היתה סדרה שחזתה את מה שקורה בימים אלה באוקראינה
יוצרי "סאות' פארק" אמנם כבר הספיקו להתייחס למלחמה באוקראינה, אבל הם לא היו הראשונים לזהות: "כיבוש" הנורווגית הציגה תרחיש שבו מדינה אירופית נהפכת לקולוניה של רוסיה
אולי פספסתם אותו, אבל גדול הסאטיריקנים בטלוויזיה האמריקאית עשה את זה שוב
"משפחת ג'מסטון" לא רק ממחישה את גאונותו של דני מקברייד, אלא גם מציבה מראה נוצרית מעוררת השתאות ל"יורשים"
זלזלתי ב"להמציא את אנה", עד שלחצתי פליי. כבר מזמן לא היה כל כך כיף בנטפליקס
כמו ב"האנטומיה של גריי", גם ב"להמציא את אנה" הנכלולית בוחרת שונדה ריימס קולב שהוא רק תירוץ לדברר את רוח הזמן בלי להזין את הצופים בכפייה. זה ממכר
כשנטפליקס חוסכת כסף על כותבות וכותבים, אפילו גאון כמו ויל ארנט הולך לאיבוד
גדולתו של ויל ארנט כשחקן הגיעה לשיא ב"משפחה בהפרעה" ובדיבוב של "בוג'אק הורסמן". ב"מרדרוויל" מגיעה דמות המטומטם הזחוח שלו למיצוי והאלתורים מעצבנים. מזל שיש גם את Flaked, שבה הוא מרחיב את המנעד
הרבה יותר מפוליטיקה וזיונים: "אופוריה" ו"שעת אפס" הן לא באמת סדרות תיכון
"שעת אפס" ו״אופוריה״ הן לכאורה שתי סדרות תיכון הפוכות זו מזו, אבל בפועל שתיהן מציגות עולם דרמטי עשיר המתקשר לעולמם של המבוגרים, ויש להן גם מן המשותף
עם רקע של משחק מחשב, "ארקיין" המצוינת היא משל דיסטופי על עתידה של תל אביב
בזכות עושר עלילתי, אנימציה מרהיבה ומשל על קיטוב כלכלי, סדרת האנימציה "ארקיין" מוכיחה שגם משחק מחשב יכול להוות מצע דרמטי מצוין