יוצר "תחנה אחת עשרה": "אנחנו כבר באפוקליפסה — קוראים לה התרבות המערבית"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוצר "תחנה אחת עשרה": "אנחנו כבר באפוקליפסה — קוראים לה התרבות המערבית"

לכתבה
פטריק סומרוויל. "מצאנו דרכים להיות מבוגרים ולא להגיד שהכל יהיה בסדר כמו באגדות" Taylor Hill / FilmMagic / Getty

פטריק סומרוויל יצר את מה שנראה בלתי אפשרי: סדרה מלאת שמחה ואהבת אדם על סוף העולם. בראיון על הסדרה עטורת השבחים, הוא מדבר על צילום סדרה על מגפה בזמן מגפה, על המשיכה שלו לקריאת מחשבות ועל הדרך היחידה שבה אפשר להתמודד עם טראומה

19תגובות

פטריק סומרוויל הספיק ליצור שני פרקים של "תחנה אחת עשרה" לפני שהמציאות הדביקה את הפער עם הדמיון. הפקת המיני־סדרה, שנפתחת בהתפרצות שפעת המוחקת את מרבית האוכלוסייה, נעצרה כאשר העולם נכנס לסגרים והבידודים כתוצאה ממגפת הקורונה. "תחנה אחת עשרה", שמבוססת על רב מכר בעל אותו השם מאת אמילי סנט ג'ון מנדל, הגיעה לבסוף למסך אחרי שנתיים ועשתה את ההיפך הגמור מכל מה שמצופה מז'אנר הפוסט־אפוקליפסה. במקום נוף אפרורי ועגום, היא הראתה עולם חי, ירוק ושופע טבע. במקום להתמקד בגודל הקטסטרופה שהתרחשה, הסדרה מלאה ברוך ובאנושיות ומתמקדת במי שנותרו ומנסים לא רק לשרוד, אלא לחיות.

סומרוויל כבר עסק בטראומה, באמונה ובאהבה כתסריטאי ב"הנותרים" של HBO ויצר גם את "מטורף" (נטפליקס) ו"שבב של אהבה" (HBO) שעסקו בריפוי, כל אחת בדרכה. ב"תחנה אחת עשרה" — שזמינה בהוט VOD, הוט HBO ונקסט טיוי — הוא שכלל באופן מעורר השתאות את האיזון בין כאב אמיתי ובין חום ואופטימיות.

"אני חושב שאף אחד לא יאמין בסיפור אופטימי שלא מראה גם שהיוצרים מבינים מה זה כאב אמיתי. אז לא אמרנו שהכל יהיה בסדר כמו באגדות, כי לא ככה העולם עובד"

"תחנה אחת עשרה". מרוויחה ביושר את השיאים הרגשיים שלה

בראיון מלוס אנג'לס הוא מסביר: "אני באמת חושב שאף אחד לא יאמין בסיפור אופטימי שלא מראה גם שהיוצרים מבינים מה זה כאב אמיתי. אז מצאנו דרכים להיות מבוגרים ולא להגיד שהכל יהיה בסדר כמו באגדות, כי לא ככה העולם עובד. למשל, כשמטוס מתרסק מול ילדה קטנה, כיוונו את המצלמה לפנים שלה. לא היינו צריכים להראות 300 אנשים מתים בהתרסקות, אבל הצופים היו צריכים לדעת שזה קרה. כל עוד אנחנו רואים נגיעות של הסבל ומבינים שלפעמים צריך להסתכל על הדברים הנוראיים שקרו, אז גם מותר לנו להתמקד בחוויות חיוביות והקהל ירגיש שהוא הרוויח את זה. אחרת זה פרווה, זה בולשיט. זה מוצר בידורי שנועד לגרום לך להרגיש מאושר, במקום סיפור קשה יותר שמאתגר אותך — ואז נותן לך מקום להרגיש אופטימי בצורה כנה הרבה יותר".

ואכן, "תחנה אחת עשרה" מרוויחה ביושר את השיאים הרגשיים שאליהם היא חותרת. הסדרה, שקופצת בין זמנים ומקומות שונים, מציגה את התפרצות המגפה, אבל לא נשארת שם. העלילה מתקדמת לשנת 2040, 20 שנה לאחר ההתפרצות, בעולם ללא חשמל, אינטרנט, ממשלה, בתי חולים, ערים או מכוניות. קירסטן (מקנזי דייוויס, "קוד שרוף") היתה ילדה ושחקנית תיאטרון כשהשחקן הראשי (גאל גרסיה ברנאל, "מוצרט בג'ונגל") חלה וקרס על הבמה. כעת היא חיה עם "הסימפוניה הנודדת", להקת שחקנים ומוזיקאים שמאמינה כי "הישרדות לא תספיק". הם מעלים מחזות של שייקספיר ומכירים בערכן של תרבות ואמנות, בניסיון לשמור על הרוח האנושית גם כשהציוויליזציה קורסת. סיפוריהם נשזרים על רקע קיומו של רומן גרפי מסתורי בשם "תחנה אחת עשרה".

"הנותרים". "מי שעבר טראומה תמיד חי במקום שבו היא מתרחשת"
Ben King / HBO, באדיבות y

היית מודאג מהמחשבה שהצופים לא ייתנו לסדרה הזדמנות לאחר שהיו כל כך מותשים מהמגפה האמיתית?

"לפעמים, אבל התחלנו לדמיין איך הסדרה תיראה הרבה לפני הקורונה. הרעיון תמיד היה ליצור סדרה שבה העולם כפי שהכרנו אותנו נעלם, אבל שהיא תהיה על שמחה, אושר וריפוי ועל מה שבני אדם זקוקים לו כדי להיות בסדר. מעולם לא תכננו להתמקד בכאב. אני גם חושב שכשקורים דברים קשים, אנשים כן רוצים לדבר על זה ולא להעמיד פנים שהם לא קרו. זה פשוט קשה מאוד למצוא את הסיפור הנכון, או את הדרך הנכונה לדבר על מה שקרה. בגלל שתמיד הקפדנו לא לספר סיפור נצלני או להשתמש בסבל לטובת בידור, אז בטווח הארוך סמכתי שהסדרה תמצא את הקהל שלה, כי ידעתי שיצרנו אותה מסיבות של ריפוי, שזה גם מה שאנחנו היינו צריכים".

"תחנה אחת עשרה". "תמיד הקפדנו לא לספר סיפור נצלני או להשתמש בסבל לטובת בידור"
Ian Watson / HBO Max

אתה חושב על "תחנה אחת עשרה" כ"סדרת מגפה", או שהמגפה שבה היא רק רקע לחקור דרכו את הפסיכולוגיה האנושית?

"התשובה קשורה לסיבה שבגללה אהבתי את הספר. 'תחנה אחת עשרה' יצא מנקודת מבט לפיה אנחנו כבר באפוקליפסה — קוראים לה התרבות המערבית המודרנית. כשחושבים על זה ככה, העלילה היא לכאורה על אירוע אפוקליפטי, המגפה, אבל למעשה עוסקת הרבה באינטרנט, בטכנולוגיה ובכמה נפלא יכול היה להיות להתחיל מחדש. ואז גם עולה השאלה איך היינו מתחילים מחדש כדי להצליח יותר מכפי שהיה עד עכשיו. אז המגפה היתה האמצעי, אבל הפוקוס תמיד היה על אנשים, הקשר ביניהם והדרך שבה הם בונים את עצמם לאחר קטסטרופה".

עולמות שונים משלנו

סומרוויל, בן 43, נחשב כיום לאחד היוצרים המבוקשים בטלוויזיה בארה"ב. לפני עשור הוא טיפח קריירה כסופר עם אהדה עמוקה לסיפורים קצרים. הוא גדל בעיר גרין ביי שבויסקונסין ומספר שגדל בבית אוהב שהעריך אמנות, לאם ש"עסקה בכל מיני דברים שונים" ואב נויורלוג שמת לאחרונה. "היה לי הרבה מזל", הוא אומר על הבית שגדל בו, "כבר בגיל שש אמרתי להורים שלי שאהיה סופר, והתגובה שלהם היתה: 'נהדר'. ואז פשוט עשיתי את זה והם כל הזמן עודדו אותי להמשיך". ב–2005 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת קורנל וקיבל תואר מוסמך באמנות (MFA). הוא זכה להערכה ולאהדת המבקרים על סיפוריו הקצרים, ספריו ומאמרים שכתב ב־GQ, "אסקוויר" ו"ניו יורק טיימס".

קו ברור מחבר בין הספרים שכתב ובין הסדרות שיצר. בקובץ הסיפורים הקצרים שהוציא לאור ב–2010 ולא תורגם לעברית עד כה, "היקום במיניאטורה במיניאטורה", הגיבור מקבל קסדה על טבעית שמאפשרת לו להביט לתוך המוח והנפש של האנשים סביבו. הסיפורים הקצרים שבקובץ הם סיפוריהם. כמעט עשור אחר כך, שלח סומרוויל את גיבורי "מטורף" (ג'ונה היל ואמה סטון) להשתתף בניסוי שמבטיח לרפא את המוח ולהסיר את כל מה שמכביד על הנפש. ב"שבב של אהבה", הגיבורה (כריסטין מילוטי) מגלה שבעלה התקין במוחה שבב שיאפשר לו גישה לכל מה שהיא מרגישה, שומעת ורואה.

"מטורף". "תמיד הוקסמתי המחשבה על איך זה להיות בגוף של אדם אחר"
Netflix

האפשרות להיכנס לראשיהם של אחרים חוזרת לאורך הקריירה שלך. מה מושך אותך ברעיון הזה?

"המלכודת היא שכשעוברים טראומה, הנטייה הראשונה היא להרגיש כאילו זו אשמתך, וזה מבלבל. קשה להיות אמיץ מספיק כדי להסתכל מקרוב ולגלות שאתה לא אחראי למה שקרה"

"תמיד הוקסמתי מהמחשבה על איך זה להיות בתוך הגוף והנפש של אדם אחר ולגלות אם הם שונים מאלה שלי. אבל גם תמיד חשדתי שזה בדיוק אותו הדבר בתוך כולנו. כשהייתי ילד קטן נהגתי ללכת למשחקים של קבוצת הפוטבול גרין ביי פאקרס. הייתי מביט על 45 אלף אנשים והמום מהרעיון שלכל אחד מהם, באותו הזמן, יש חוויה דומה לשלי. זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי שיכולים להיות כל כך הרבה אנשים שונים וייחודיים באותו הזמן ובאותו המקום, כל אחד עם הסיפור שלו. זו הסיבה שאני אוהב טלוויזיה ואת 'תחנה אחת עשרה' במיוחד. כי אתה רואה כל כך הרבה אנשים שונים, אבל עבור כולם הספר הזה, הרומן גרפי האחד שכל אחד מפרש אחרת לגמרי, הופך למה שהם צריכים כדי לשרוד".

עוד דבר שחוזר בספרים ובסדרות שלך הוא משיכה ליצירת עולמות שהם קצת שונים מהמציאות, על רקע של מדע בדיוני, סוריאליזם או פוסט־אפוקליפסה. מה יש בעיניך בז'אנרים האלה שדרכם אפשר לחקור את האנושות טוב יותר?

"יש משהו בליצור עולמות שהם קצת שונים מהעולם שלנו שמאפשר לנו לראות דברים באור חדש. הסרט הראשון שאי פעם ראיתי בקולנוע, שהיה גם הסרט הראשון שלי בכלל, היה "שובו של הג'דיי", כשהייתי בן שלוש. כמובן שהתאהבתי בהרפתקה הפרועה והדמיונית הזו. כשהחלטתי שאני רוצה להיות סופר מדע בדיוני, הלכתי לקולג' ולמדתי על סיפורים קצרים וגיליתי שדברים מרגשים יכולים לקרות גם בכוכב הלכת אנדור עם איווקים, וגם בסיפור קצר של ריימונד קארבר שבו אנשים יושבים ליד שולחן ומדברים אחד עם השני.

לכוד בטראומה

אשתו של סומרוויל, אלקסיס, היא פסיכותרפיסטית, אבל הוא מבטיח שהם לא מדברים כל היום על טראומות וריפוי. "היכרנו בקולג', לפני שנהייתה פסיכותרפיסטית ולפני שנהייתי סופר. היינו רק אנחנו. אז אני מרגיש שהאהבה שלנו קודמת למקצועות שלנו. אסור לנו לעשות ניתוח פסיכולוגי אחד לשני", הוא מוסיף בחיוך. אבל אף שחקר את הנפש ומערכות יחסים רק בטלוויזיה, בשיחה עמו נדמה שסומרוויל פיצח כמה תובנות חדות ונוגעות ללב על הדרך להתמודד עם טראומה גם בחיים האמיתיים.

"תחנה אחת עשרה". ב-HBO החתימו את סומרוויל על חוזה ליצירת שתי סדרות נוספות שמתחרשות באותו יקום
Ian Watson / HBO Max

ב"תחנה אחת עשרה" הטראומה רודפת את הגיבורים וב"מטורף" הגיבורים משחזרים שוב ושוב את הרגעים הכי איומים שחוו, אבל זה חלק מהריפוי שלהם. אתה מאמין שזו דרך יעילה להתמודד עם כאב?

"תמיד הוקסמתי מהמחשבה על איך זה להיות בתוך הגוף והנפש של אדם אחר ולגלות אם הם שונים מאלה שלי. אבל גם תמיד חשדתי שזה בדיוק אותו הדבר בתוך כולנו"

"אני חושב שזו הדרך היחידה, אבל זה גם פוטנציאל לשמש ככלא. בעיניי, כל מי שעבר טראומה יודע שהוא תמיד חי במקום שבו היא מתרחשת. איכשהו זה מחוץ לזמן ואתה תמיד נמצא במקום הזה בלולאה, ואני חושב שכשאתה מעמיד פנים שזה לא קורה, זו הגרסה שבה אתה לכוד. כדי להגיע למקום של ריפוי אתה צריך לעסוק בשאלה: מה קרה לך. כשאתה חווה טראומה הנרטיב של מה שקרה נמחק, זה זיכרון שבור, זה לא הגיוני. אני חושב שהריפוי הוא בנייה מחדש של נרטיב שמרגיש נכון ומדויק, ושאולי גם מוצא איזה תפקיד מילאת בו. המלכודת היא שכשעוברים טראומה, הנטייה הראשונה היא להרגיש כאילו זו אשמתך, וזה מבלבל. קשה להיות אמיץ מספיק כדי להסתכל על זה מקרוב ולגלות שאתה לא אחראי למה שקרה. זה מפחיד וזה לוקח זמן ומרחק. אבל אני חושב שהדרך היחידה לצאת היא להיישיר מבט לטראומה".

החודש דווח ש־HBO Max, השירות בו עלתה "תחנה אחת עשרה" בארה"ב, לא מתכוון לאפשר לחברות הסטרימינג המתחרות לחטוף את סומרוויל לשורותיהן. ב־HBO חתמו עמו על חוזה שצפוי לאחד בינן סומרוויל לסנט ג'ון מנדל לשני עיבודים נוספים של ספריה. הראשון הוא "מלון הזכוכית", שפורסם ב–2020 ומגולל מזימת פונזי שמשפיעה על חייהם של מאות אנשים. השני הוא Sea of Tranquility שיצא לאור לפני כשבוע. תוך קבלת השראה ברורה מהמציאות, העלילה כוללת דמות של סופרת שכתבה רומן עטור שבחים על מגפה, שזוכה לעניין מחודש כשמגפה אמיתית מתרחשת במציאות. ההבדל הוא שהמגפה המדוברת מופיעה בשנת 2203 והסופרת בספר חיה על הירח.

סומרוויל, שיכתוב יחד עם סנט ג'ון מנדל את העיבודים לטלוויזיה, מוכן לגלות שלמרות שהפיתוח נמצא בשלב מאוד מוקדם, יש חיבור הדוק בין הסדרות העתידיות ובין "תחנה אחת עשרה". "שני הסיפורים חופפים לעלילה של הסדרה, במובן שכולם מתרחשים באותו יקום, כך שהצופים יוכלו לראות שדברים שקורים ב'מלון הזכוכית' קשורים לדברים שנראו ב"תחנה אחת עשרה' — ואז כנראה בסופו של דבר גם בסדרה שתגיע אחריה. בעצם אנחנו ממשיכים לבנות על מה שבנינו ב"תחנה אחת עשרה", אבל בצורה מאוד שונה ועם חיבורים מאוד ייחודים. אנחנו רק בהתחלה, אבל מאוד כיף להתחיל לדמיין איך זה ייראה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות