"אמרו לנו שלהיות רוסי זה להיות שיכור וזונה והאמנו לזה"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמרו לנו שלהיות רוסי זה להיות שיכור וזונה והאמנו לזה"

לכתבה
רומן שומונוב. "הנרטיב של יוצאי ברית המועצות בנוגע לשואה שונה לגמרי מהנרטיב הישראלי" מוטי מילרוד

סוגיות זהות ושייכות עולי ברית המועצות לשעבר בחברה הישראלית עולות מהסדרות "דור 1.5" ו"כל עוד בלבב" של רומן שומונוב. בראיון הוא מסביר איך ביים דרמת נעורים הורמונלית במחנה השמדה, ומדוע הוריו העדיפו לרדת מהארץ

81תגובות

לפני שנתיים, כשהוא בן 36, נסע רומן שומונוב לביקור מולדת בגיאורגיה, המקום שבו גדל ובו לא ביקר יותר מ–20 שנה. כשפקיד ההגירה בנמל התעופה בטביליסי ביקש ממנו דרכון הוא החל להרגיש מעין זרם חשמלי מוזר בכל הגוף. "כל הטיול היה לי חום ולא הבנתי מה קרה לי", הוא משחזר, "ברגע שעליתי חזרה למטוס כבר הרגשתי יותר טוב". שומונוב מייחס את התחושה לאירועים שהתרחשו עם התמוטטות ברית המועצות, שהובילה למלחמת אזרחים בגאורגיה. בעקבותיה נאלצה משפחתו לעזוב לרוסיה, ובהמשך עלתה לישראל.

שומונוב היגר לבדו לישראל, כשהיה בן 17, כחלק מפרויקט סל"ה (סטודנטים לפני הורים). "זה היה כמו להגיע לפלנטה אחרת. לטוב ולרע, זה היה עולם חדש לגמרי. לי היתה חוויה טובה. השתלבתי מהר. לא מחקתי את הרוסיות שלי". המחיקה עומדת במרכז שתי סדרות טלוויזיה שביים. הראשונה היא "דור 1.5" התיעודית, ששודרה לאחרונה ב"כאן 11", על משבר הזהות של המהגרים מברית המועצות לישראל. השנייה היא "כל עוד בלבב" שעלתה השבוע ב"כאן חינוכית" ועוסקת בנושא מזווית אחרת. במרכז עלילתה ניצבת שני, נערה שהוריה היגרו לישראל מאוקראינה. היא יוצאת עם בני כיתתה למסע לפולין, אבל מביעה ציניות בנוגע אליו. לצד הדיון על חשיבות המסע או היעדרה, הסדרה מאווררת את שאלת הנרטיב הישראלי ביחס לזיכרון השואה.

פרק הבכורה של "כל עוד בלבב". בני 17 הם בני 17 - בכל מקום

"במובנים רבים 'כל עוד בלבב' מתחברת ל'דור 1.5'", אומר שומונוב, "בדיון בשאלות זהות, שייכות ומקום בחברה הישראלית. הנרטיב של יוצאי ברית המועצות בנוגע לשואה שונה לגמרי מהנרטיב הישראלי. שני הסבים שלי, למשל, לחמו בצבא האדום. הם היו חלק מ–600 אלף יהודים שלחמו בו. רבע מיליון מתוכם נפלו. הם לא נחשבים כנספים בשואה אז איש לא ממש מזכיר אותם. מעטים יודעים ש–2.5 מיליון יהודים נהרגו בשואה בשטח ברית המועצות".

שני, גיבורת הסדרה בגילומה של אלכס זילברג, מנסה להבין אם סבתה האוקראינית אכן היתה ניצולת שואה אף שלא נשלחה למחנה השמדה בפולין. היא מתקשה לענות על השאלה, כי סבתה מתה. "בישראל יש תפישה שלפיה רק מי שהיה במחנות הוא ניצול שואה ומי שלא הוא כאילו ניצול סוג ב'. חן קלימן, יוצרת הסדרה, החליטה לספר את הסיפור הזה ואני הוספתי את זה שהיא מדברת רוסית".

אתם מעלים בסדרה גם שאלה לגבי נחיצות מסעות הנוער לפולין ותוהים עד כמה זה אירוע שמחדיר בנוער תחושת נחיצות להתגייס לצבא. המסעות הרבה פעמים מגייסים את השואה כדי להעלות את המורל הלאומי ולעודד את הצעירים ללכת ליחידות קרביות. מה אתה חושב על זה?

"אני מבין את העניין הלאומי. אנחנו במצב גיאו־פוליטי מורכב וצריכים גם חיילים קרביים וצבא חזק. אין ספק שהמסעות תורמים כדי לחבר את התלמידים למדינה ולצבא. אבל אם אני רגע שם את הזהות היהודית והישראלית בצד, אז יש פה עניין אנושי. אנחנו צריכים לדעת, בעיקר בעקבות מה שקורה עכשיו בין רוסיה ואוקראינה, לאן אפשר להגיע ברמה האנושית מצד החייתיות שיש בנו כבני אדם. זה מסר לא פחות חשוב. אם כבר מהילדות מכניסים לנו את המסרים המיליטריסטיים האלה זה משאיר מעט מקום למסרים טובים ואנושיים יותר. בסוף, לא הכל מבוסס על תפישה הישרדותית".

"יש לגיטימציה להטריד מינית נשים רוסיות בגלל הסטיגמות. קח את השיר הזה של עומר אדם, 'קקדילה'. הוא פשוט מטומטם. הרי הוא לא היה מוציא שיר כזה על נשים ממוצא מזרחי. אז למה כן על רוסיות?"

כאן חינוכית

"כל עוד בלבב", על אף היותה סדרת נוער, פונה גם אל צופים מבוגרים. היא עושה זאת בין השאר בזכות הבחירה במבע ריאליסטי עם שוטים ארוכים ויפים, החורגים מגבולות ז'אנר תוכניות הנוער. הסצינות שמתרחשות באושוויץ אמנם צולמו ליד ורשה ("לא הרשו לנו לצלם באושוויץ, בירקנאו או מיידנק. מאוד מוזר ביחס לזה שמדובר בסדרה ישראלית על השואה"), אבל הצילומים בטרבלינקה נעשו בשטח המחנה שהושמד ושבו ניצבת אנדרטה לזכר הקהילות שנמחקו בתקופת המלחמה.

אחת מעלילות הסדרה היא מערכת היחסים שנרקמת בין אנה לבין בן כיתתה קובי (עידו טאקו). כששומונוב נשאל אם לא חשש להציג דרמת נעורים רומנטית במחנות ההשמדה, הוא עונה: "צריך להיות מציאותי. אני אוהב ריאליזם. המסעות האלה הם של נערים בני 17. בסוף יום של טיול במחנות הם קונים בקבוק וודקה ומשתכרים. זה חלק מהעניין. כשיש הרבה צעירים יש גם מתח מיני. ניסינו לעשות את זה כמה שיותר קרוב למציאות".

הגזענות עדיין נוכחת

זו לא הפעם הראשונה שבה שומונוב, נשוי ואב לשניים המתגורר בקיבוץ ברור חיל, מטפל ביצירותיו בשואה. לפני שנה שודר ב"כאן" סרט הדוקו־דרמה שביים, "ברנשטיין: הפרטיזן האחרון", על לאוניד ברנשטיין, מפקד יחידת פרטיזנים שפעלה בשטחי אוקראינה, פולין וסלובקיה. הוא היה יהודי שלחם בנאצים וזכה לתהילה ברוסיה מצד אחד. ומצד שני גיבור שהסתיר את יהדותו מהלוחמים שלחמו לצדו, ומת בישראל באנונימיות יחסית.

"דור 1.5", פרק ראשון. רבע מיליון רוסים שעלו עזבו את הארץ

הנרטיב הזה מתחבר גם ל"דור 1.5", שבה שומונוב הצביע על כך שהעלייה הרוסית ספגה בישראל לא פעם בוז מצד צברים, שהתעלמו מההיסטוריה והתרבות המפוארות של העולים. "כל המושג הזה של כור ההיתוך הוא נוראי. החברה הישראלית נהפכת להרבה יותר גזענית בגלל זה. היא לא יכולה לראות ולקבל את האחר. במקרה של העלייה הרוסית, בגלל שהם הגיעו בכמויות כאלה גדולות, הם הצליחו לשמור על התרבות. הם באים ממקום עם תרבות כל כך עשירה, אז הם לא הסכימו לוותר על זה. אנחנו צריכים לשאוף לחברה רב־תרבותית, לא למחוק את כל מה שלא מתאים לכור ההיתוך", הוא אומר.

העולים מברית המועצות לשעבר שבחרו לשמר את התרבות והשפה ספגו לא פעם תגובות גזעניות.

"זה נכון, כי החברה הישראלית לא היתה מוכנה לזה. הגזענות כלפי רוסים עדיין נוכחת. בעיקר בכל הקשור לסטיגמות של נשים רוסיות. יש לגיטימציה להטריד מינית נשים רוסיות בגלל הסטיגמות. קח את השיר הזה של עומר אדם, 'קקדילה'. הוא פשוט מטומטם. הרי הוא לא היה מוציא שיר כזה על נשים ממוצא מזרחי. אז למה כן על רוסיות?"

אני מבין שלא קנית את התירוץ שלו על זה שהוא קווקזי.

"כאילו אם הוא משם אז מותר לו? זה בדיוק הדוגמה לזה שהחברה שלנו עדיין תקועה בתוך הגזענות הזאת. יש תהליך של שיפור. דור 1.5 באמת מייצגים את הפנים החדשות של המאבק הזה".

"זה דור שמחק את עצמו רק בשביל הילדים. כדי שלילדים יהיו אותם בגדים כמו לצברים ואוכל במקרר ולשלם שכירות. ואז הילד מסתכל על ההורים שלו — ואמא מנקה ואבא עובד כשומר — ומתבייש בהם. ההורים נהפכים לאסירים של המציאות"

כאן 11

את מי הם מייצגים?

"אלה בעצם הילדים שלא נולדו בארץ אבל גדלו פה מגיל שלוש או עד גיל נעורים. הם עשו פה בית ספר ולמדו פה אבל לא גדלו פה לגמרי".

אתם מראים בסדרה איך הילדים שהגיעו לפה התערו יחסית מהר אבל ההורים שלהם חוו קשיי קליטה עצומים.

"חוויתי את זה אישית. כשההורים שלי הגיעו, הייתי כבר בן 18, אחרי שנה ומשהו בארץ. בכל השנה הראשונה שלי פה צברתי ניסיון של חמש שנים. בגלל שאתה צעיר, אתה לומד את השפה מהר ואז ההורים באים ולא מבינים כלום. הם ישר היו חייבים להתחיל לעבוד וזה לא איפשר להם ללמוד. זה דור שמחק את עצמו רק בשביל הילדים. כדי שלילדים יהיו אותם בגדים כמו לצברים ואוכל במקרר ולשלם שכירות. ואז הילד מסתכל על ההורים שלו — ואמא מנקה ואבא עובד כשומר — ומתבייש בהם. ההורים נהפכים לאסירים של המציאות. הילדים שלך מסתכלים עליך בזלזול".

בעצם אתה ובני הדור שלך אימצתם את הנרטיב הישראלי והמזלזל בהורים שלכם?

"אמרו לנו שלהיות רוסי זה להיות שיכור וזונה והאמנו לזה ועכשיו אנחנו עושים תהליך של ניכוס מחדש. אנשים מתחילים לחזור הביתה ולדבר עם ההורים שלהם על העבר. אנשים חוזרים לשמוע מוזיקה ברוסית ולקרוא ספרים ברוסית. בגלל שבאתי בגיל 17 לא ממש מחקתי את הזהות שלי כי הייתי בטוח יותר בעצמי. גם אם היה לחץ מסביב, לא נתתי לו להשפיע עלי".

"אנחנו צריכים לדעת לאן אפשר להגיע ברמה האנושית מצד החייתיות שיש בנו כבני אדם. אם כבר מהילדות מכניסים לנו מסרים מיליטריסטיים זה משאיר מעט מקום למסרים טובים ואנושיים יותר"

כאן חינוכית

יש תחושת אשמה מול ההורים על היחס שהם קיבלו מהילדים שעברו ישראליזציה מהירה?

"כל הזמן. ילדים בסוף נהפכים לחלק מהחברה וההורים הם אאוטסיידרים עד הסוף, כל הזמן. הם מלכתחילה באו, חתמו חוזה שבו הם מוחקים את החיים שלהם בשביל הילדים. הם היו רגילים לחיים עם מאפיינים סוציאליסטיים. בקפיטליזם, אם אתה לא עובד, אתה נהיה הומלס. שם היתה תמיכה סוציאלית. ואז הם הגיעו ולא היה להם רגע לנשום. פתאום הם מצאו את עצמם רק עובדים וסובלים. אבא שלי היה רופא שיניים בגאורגיה ופתאום היה צריך לעבוד בשלוש עבודות. גרנו בתל אביב והוא היה נוסע כל בוקר על האופניים לחולון כדי לעשות סטאז' בחינם ואז לעבודות שמירה בקניון ברמת גן ובעוד מקום. היה חוזר הביתה בשתיים עשרה בלילה. כמעט לא ראינו אותו. בסוף הם עזבו את ישראל לארה"ב לפני 11 שנים".

היה קשה לך עם העזיבה שלהם את הארץ?

"היה לי יותר קשה לראות אותם סובלים, אבל כן, לפעמים זה עדיין קשה. לפני כמה ימים היתה לי פרימיירה. כולם באו עם ההורים שלהם ואני לא. יש בזה משהו מבאס, אבל מסתדרים".

בסדרה אתם מדברים על כך שהממסד הישראלי יצר מצב שהשלטונות בארה"ב מנעו כניסת יהודים מרוסיה עם נפילת ברית המועצות, כדי לנתב אותם לישראל.

"זה נקרא ציונות אגרסיבית. בארץ בשנות ה–90 היה עניין דמוגרפי שהטריד את השלטון. העניין הוא שכולם רצו לנסוע לארה"ב אבל משהו כמו 20 אחוז מהרוסים היהודים הגיעו לישראל. ואז הממשל הישראלי חשב מה עושים ויצרו מגעים עם ארה"ב כדי לבטל את מעמד הפליט מברית המועצות לארה"ב כדי שהיהודים יעלו לישראל. ממש לחצו על האמריקאים ועשו שם כל מיני קומבינות כדי שהם יגיעו לארץ. בסופו של דבר, רבע מיליון רוסים שעלו לארץ, בעיקר צעירים, עזבו את ישראל. מלכתחילה, הם לא רצו להגיע לפה אז יש כאלה שהשלימו את המעגל".

נפילת ברית המועצות הובילה לעלייה באנטישמיות ונוצר מצב אבסורדי — ברוסיה הם ספגו אלימות ועלבונות על יהדותם ובישראל הרבנות הטילה ספק ביהדותם. עד כמה זה יוצר תלישות?

"זו יריקה בפנים. אנשים חיים פה 30 שנה. אין היום בציבוריות הישראלית מקום שבו הרוסים לא השתלבו. רופאים, אקדמאים, היי־טק, ביטחון. ועדיין תמיד יש איזה ספק שנובע מבורות בלתי נסבלת".

כשאתה רואה שזה מתקיים בהווה, זה גורם לך להרגיש פחות בבית?

"אתה מכיר את זה שקוברים חלק מאיתנו מחוץ לגדר? זה משפיע על אלפים וגורם להם לעזוב. מצד שני, הרוב נשארים ומרגישים בבית. אני ואחרים מנסים להשפיע מבפנים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות