בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

צריך לדבר גם על החפצת הנשים בסרטי בארקן

בין הסופרלטיבים המוצדקים בהספדים ליהודה בארקן צריך להזכיר גם את תרומתו להשפלת נשים וולגרית בסרטי המתיחות שעשה עם יגאל שילון, שסיפקו פורנוגרפיה רכה בעידן שלפני האינטרנט

411תגובות
מתוך "ניפגש בסיבוב". למה הועדפה דנוטה הגויה על ישראלית
מתוך ניפגש בסיבוב

בין כל ההספדים המרגשים והסופרלטיבים המוצדקים לשחקן, הבמאי, התסריטאי והמפיק יהודה בארקן, שמת בסוף השבוע, קשה שלא להתייחס גם לתרומה של ז'אנר סרטי המתיחות הפופולרי, שהיה מזוהה עמו ועם שותפו יגאל שילון, להחפצה נשית בוטה שמהדהדת בתרבות הישראלית עד היום. סרטי "חבר'ה" גדושים במיזוגיניה, גבריות רעילה וטסטוסטרון, שהציגו את הגוף הנשי כמושא לבדיחות וצחוקים על חשבון, ובכן, המין הנשי כולו.

בארקן גילה את ייעודו כמתחן בתוכנית הרדיו של גדי ליבנה בגלי צה"ל, "חמים וטעים", מתחילת שנות ה–70, שם היה אחראי על מתיחות טלפוניות בפינה קבועה. בתחילת שנות ה-80 הוא כיכב בסרט המתיחות הראשון, "חייך אכלת אותה", שאותו כתב וביים יחד עם יגאל שילון. השניים שיתפו פעולה גם בסרטי המתיחות הבאים: "המתיחה הגדולה" (1984), "ניפגש בסיבוב" (1986), "ניפגש בספארי" (1989) ו"גברת תפתחי זה אני" (1992). למורת רוחם של מבקרי הקולנוע בישראל, הסרטים הללו — שהציעו תערובת סמיכה של השפלה, תוקפנות, הגחכה, מציצנות, וולגריות וגרוטסקה — זכו להצלחה חסרת תקדים בקופות, וכמה מהם נכנסו לרשימת הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים. הקולנוע הישראלי סבל אז ממשבר חריף בשל הופעת הווידיאו והידלדלות הצופים, וההצלחה המסחררת של סרטי המתיחות הצילה במידה מסוימת את התעשייה המקומית.

קרוליין - דלג

במאמרו "על הפנים: מחקר מלומד על סרטי מתיחות ישראליים", מסביר חוקר התרבות חיים לפיד כי לסרטי מתיחות בעולם בכלל היה תפקיד חברתי־תרבותי בבחינת הגבולות של שמרנות ושל ציות לשררה, או כפרודיה על טקסים חברתיים. כך למשל בסרט "מה תאמר לגברת עירומה?" מ–1970, של מייסד ה"קאנדיד קאמרה" אלן פאנט, שבחן תגובות של עוברי אורח לאשה עירומה שיוצאת ממעלית ומבקשת הכוונה לאחד המשרדים. הסרט, מסביר לפיד, התבונן בצורה משועשעת בתגובות הנמתחים למצב מביך. הדוקומנטריסט אלן רוזנטל אמר על הסרט, כי "נראה שהשיג בחינה כנה של נושא המין הרבה יותר מרוב תוכניות הטלוויזיה שחקרו את הנושא לעייפה".

עם זאת, נדמה שסרטי המתיחות הישראליים זנחו את הפן הביקורתי והאירוני והתמקדו בעיקר בחלקים של העירום, ההחפצה והשפלת הנשים. "בהערכה גסה, כמחצית מהקטעים בסרטי המתיחות הישראליים עוסקים במין ובעשיית צרכים מזויות שונות. המין כולל סצינות של חשיפה, הצצה, פיתוי, הצעות מגונות וכדומה", כותב לפיד, ומוסיף כי לעתים היה מדובר ממש ב"פורנוגרפיה רכה במסווה של מתיחה", וכי במקרים אלו העבודה על הקורבן והשמתו לצחוק היתה רק תירוץ לחשיפת איברי גוף נשיים.

בארקן ב"המתיחה הגדולה". תרומה לתרבות האונס
שלמה אבידן

כך, לדוגמה, ב"מצלמה בלי בושה" מ–1988 מבקשת קרוליין לנגפורד מהנמתחים לקרוא מה כתוב על השדיים שלה. בסוף הסצינה מגיח בארקן למצלמה ומברך אותה "זה היה ממש משגע. יופי". "המתיחה?" שואלת לנגפורד, "לא, הציצים", עונה לה בארקן. ב"המתיחה הגדולה" הוזמנו נשים אקראיות להיבחן לפרסומת לפומלות. המותחות, שהתחזו לעובדות של "המועצה לעידוד הפרי", עודדו את הנשים לחלוץ שד כדי לבדוק אם הגודל מתאים לדרישות הפרסומת, כשברקע חבורה של נערים מציצה עליהן. לבסוף התבקשו הנמתחות להחדיר את שדיהן ללוח עם חור, ולומר משפטים בסגנון "מה גדול ויש לו שפיץ וגם נותן המון מיץ? פומלה". בינתיים, בארקן ושילון יושבים בצד על כיסאות נוח, צוחקים ונהנים.

ב"ניפגש בסיבוב", שהציג לראשונה את הדוגמנית הפולנייה דנוטה לאטו, היא מתחבאת מאחורי פוסטר כשרק ישבנה מבצבץ, ואנשים נקראים ללטף אותו. בסצינה אחרת, היא מתחזה למלצרית שמציעה לאנשים קפה עם חלב — ושולפת שד כשהם מבקשים חלב.

מתוך "ניפגש בסיבוב"
מתוך ניפגש בסיבוב

בסרט התיעודי "בלי בושה", שביים אורן שי וישודר הערב (ראשון) בהוט 8 לזכרו של בארקן, חושף אחד מכוכבי הסרטים הללו, מושון אלבוחר, את סוד קסמם: "הביאו את דנוטה כדי שהקהל יבוא לראות שדיים גדולות — וזה עבד". בראיון מאפריל האחרון לדודי פטימר ב"מעריב", סיפר בארקן: "את דנוטה, הדוגמנית, השחקנית והזמרת הפולנייה הבאתי מגרמניה. היא שיגעה את המדינה בזמנו, לא היה בסיס בצה"ל שהתמונות שלה לא תפסו מקום של כבוד בו". בראיון ל"ישראל היום" מ-2017, הרחיב בארקן וסיפר כי למרות שמצא כמה נשים ישראליות לתפקיד, החליט ברגע האחרון להחליף אותן בלאטו מסיבות שלא יביישו את ארגון להב"ה: "כי אם נשים בחורה ישראלית, הצופים, במקום לראות את המתיחה, יקללו את ההורים שלה איך הם גידלו ילדה כזאת. לעומת זאת, לגויה מותר. השיקול היה נכון, כי ראית פתאום איך הגויה הזאת הפכה לאהובה כל כך. זה לא היה קורה לבחורה ישראלית… הילדים הם שעשו את דנוטה, המבוגרים נהנו אחר כך. זה לא ייאמן מה הלך שם בהצגות היומיות. היצר הרע טמון בכל אחד מאיתנו, והרעיון היה לתת לו איזשהו דרור של הצצה — קנה כרטיס ותוכל לראות ציץ של אשה. היום זה כבר לא ככה, כי אתה יכול לראות את הדברים האלה בחינם באתרי אינטרנט, כבר לא צריך לקנות כרטיס".

במילים אלו נדמה שאפילו בארקן עצמו מודה בייעוד האמיתי של המתיחות הללו — לספק את היצר החרמני והמציצני של הקהל הישראלי הגברי על חשבון הנשים, תפקיד שהיום ממלאים אתרי הפורנו. באותו ראיון התעקש בארקן כי לא צחק על נשים — אלא על גברים, ואמר כי "הנשים שימשו איזה קטליזטור כדי להביך גברים". אך קשה לקבל את הטענה הזו כשאנחנו יודעים בדיוק מי היו אלו שהופשטו והוחפצו לעיני כל.

עם כל הצער על לכתו של בארקן, אי אפשר להתעלם מתרומת סרטי המתיחות שלו ושל שילון לכינון תרבות האונס הישראלית, והם ניצבים גבוה ברשימה הלא-מכובדת של יצירות ישראליות כמו "מציצים", "אסקימו לימון" ו"אלכס חולה אהבה". ההצלחה הפנומנלית של הסרטים הללו חינכה דורות של ישראלים להתייחס לגוף האשה כחפץ שכל ייעודו הוא לבדר את הצופים. מכאן ועד היחס האטום והמזלזל של החברה לפגיעה מינית, החפצה ואלימות נגד נשים — הדרך קצרה.

"יכול להיות שקצת הגזמתי", הודה בארקן כשנשאל אם הוא מתחרט. "אבל להפוך את זה לדבר קיצוני שאני צריך להתחרט עליו כאילו הרגתי מישהו? זו היתה תקופה אחרת, וגם ההסתכלות שלי אז היתה שונה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו