בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המתופף דני מקוב לא מפסיק להכתיב את הקצב של הרוק הישראלי

אלבום הבכורה של "טריפולי" – סופרגרופ נטול היררכיה בין מי שמקדימה למי שמאחור – הוא הזדמנות מצוינת לכוון זרקור אל עבודתו הנהדרת של המתופף דני מקוב

7תגובות
ההרכב "טריפולי", מימין: ערן צור, דני מקוב, שלומי ברכה. חזרה לבום טראח
אורית פניני

דני מקוב הוא לא האיש לשמוע ממנו עלילות גבורה של מתופפים, או סיפורים באווירת טפיחה עצמית על השכם על יצירתם של תפקידי תופים שנכנסו לפנתיאון הקצב של הרוק הישראלי. לא שחסרים תפקידים כאלה שרשומים על שמו. הוא פשוט לא מתהדר בהם. מתופף טוב לא מרים לעצמו, הוא מרים ללהקה.

כששואלים את מקוב, למשל, על הפתיחה של "משחק של דמעות" של "נקמת הטרקטור", אחד מתפקידי התופים האיקוניים של הרוק הישראלי משנות התשעים, הוא אומר: "אין יותר מדי מה לספר. מה שאני זוכר זה שהיה שם מאמץ משותף של להקה שיוצרת ביחד. חשוב שזה ייאמר". וכשהוא נשאל על הפתיחה של "ככה זה (לאהוב אותך)" של ברי סחרוף, עם דהירת המצילות הסווינגית שמקומה לא יכירנה לכאורה בשיר רוק, הוא משבח שני אנשים: את אהרל'ה קמינסקי ("מורי ורבי") שלימד אותו בנעוריו מה זה סווינג, ואת סחרוף, שהיה מספיק פתוח כדי לקבל את התיפוף-מחוץ-לקופסה שלו.

בנוגע לתפקידי תופים אחרים שלו, מקוב ממהר להסגיר את ההשפעה הישירה של מתופפים מהעולם. נחזור שוב ל"משחק של דמעות". "לקראת סוף השיר יש מעבר תופים שקיבלתי עליו הרבה מחמאות. אני יכול להגיד שלקחתי את זה מ-Shout של 'טירז פור פירז'", אומר מקוב. "שיר אחר של 'נקמת הטרקטור', 'היא' – גנבתי שם איזה אלמנט מ(להקת הרוק האמריקאית השחורה) Living Colour. וגם באלבום החדש של 'טריפולי': כשניגנו את השיר '50 60' חשבתי על המקצב של Connected של 'סטריאו אם-סיז'".

הרבה רפרנסים.

"תמיד. אתה בא מאיפשהו".

"משחק של דמעות" של "נקמת הטרקטור", - דלג

לפני חודשיים הייתי עם חבר בהופעה של "טריפולי", להקתם החדשה של מקוב, שלומי ברכה וערן צור, במועדון הצוללת הצהובה בירושלים. כשיצאנו מהמועדון החבר שאל "תזכיר לי איך קוראים לשני אלה שניגנו עם דני מקוב?". זאת היתה דרכו לא רק להלל את התיפוף של מקוב אלא גם לעקוץ את הנטייה הכלל-אנושית (שניכרת היטב, ואולי במיוחד, בגזרה הישראלית) להתמקד אך ורק בזמרים/כותבים ולא לתת מספיק קרדיט לנגנים. האלבום של "טריפולי" – שלישייה שוויונית, שבה לא קיימת ההיררכיה המקובלת בין אנשי החזית לבין אנשי הירכתיים – הוא הזדמנות מצוינת לכוון זרקור אל עבודתו של מקוב ולהיזכר, על רקע הנגינה העכשווית הנהדרת שלו, בתרומתו לרוק הישראלי ב-40 השנים האחרונות.

נתחיל בהווה. "טריפולי" התהוותה ביוזמתו של מקוב. מתישהו בתחילת הקורונה הוא התקשר אל שלומי ברכה ושאל אם ירצה להקים להקה. זאת הפעם הראשונה שהוא עשה דבר כזה. בדרך כלל הוא היה זה שביקשו ממנו להצטרף ללהקות. מדוע האש הזאת נדלקה בו עכשיו, בגיל 60? "זאת היתה ריאקציה להתרחקות שלי מרוקנרול בעשרים השנים האחרונות", אומר מקוב. בשני העשורים האחרונים הוא הרבה לנגן בהרכבים אלקטרוניים, לצד תקליטנים. כשניגן עם להקה זה היה ב"בית הבובות", שהופיעה בשנים האחרונות בעיקר בפורמט אקוסטי, בלי מערכת תופים. "הדבר האחרון שעשיתי שנגע בכסאח היה 'נגיעות' (אלבומו של סחרוף מ-1998)", אומר מקוב. "התגעגעתי לזה. התחשק לי לחזור לבום-טראח/בום-בום-טראח. משם זה בא".

https://www.youtube.com/watch?v=pOocz6j_kew - דלג

אחרי שברכה הציע לצרף ללהקה את ערן צור שהתלהב והסכים, נסגר ההרכב. שלישייה. שלא לומר: פאואר טריו. טריו הוא פורמט מאוד לא מקובל ברוק הישראלי. לא היו כמעט הרכבים כאלה. מקוב לא התכוון מראש להקים שלישייה, אבל הוא שמח מאוד שכך קרה. גם זאת ריאקציה, הוא אומר. ריאקציה למה? "לגודש שמאפיין את המוזיקה העכשווית. נמאס לי לראות הופעות עם טונה של אינפורמציה. אני בא היום להופעות ואני רואה על הבמה יותר מעשרה אנשים. אני כבר לא יודע איזה צליל יוצא מאיזה כלי. שלישייה הולכת נגד הדבר הזה. אתה שומע בדיוק מה כל כלי עושה. ואתה שומע גם את ההפוגות. אחד הדברים הכי יפים במוזיקה זה ההפוגות".

האינטליגנציה וחוש המידה שמשתקפים מהמשפט האחרון נשמעים היטב בנגינה של מקוב. הם מצטרפים לעומק ולדיוק של המכה שלו, וגם לכשרון להפגיש ולאחד מסורות שונות של נגינת קצב. יש בתיפוף שלו שורש חזק של נגינת רוק בסיסית, ולצדה יסוד מכונתי שבא מניו וייב, ומדי פעם הבלחה של סווינג ג'זי, ולפעמים תחושה מעגלית-היפנוטית-טראנסית. מקוב אומר שאחד ההבדלים העיקריים בין מתופפים ישראלים לבין מתופפים מחו"ל הוא שבעולם מתופף יכול לנגן רק סגנון אחד ולהתמחות בו. "בישראל אתה לא יכול לעשות את זה. אתה חייב להיות כלבויניק. גם אני כזה. יש בזה יתרונות, אבל בסופו של דבר זה יותר רע מטוב", הוא אומר. אולי הדרך להתעלות על הבעייתיות המובנית של הכלבויניקיות, כפי שמקוב עצמו עושה, היא פשוט להיות מודע לה.

מקוב התחיל את דרכו בגיל 18 ב"צליל מכוון", להקתם של יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב. הוא מספר שבאחד הראיונות עם הלהקה הוא אמר בחוסר מודעות של נער "זה נחמד להופיע איתם, אבל הייתי מעדיף לנגן בסגנון של 'דיפ פרפל' ו'לד זפלין'". אחר כך, באיזו נסיעה לילית, שלמה יידוב גער בו על יהירותו ("זה הגיע לי").

מרחק אמנותי עצום מפריד בין "צליל מכוון" ולהקת הג'ז "הפלטינה" (שבה מקוב ניגן זמן קצר לצד מורו אהרל'ה קמינסקי) לבין מועדון הפינגווין, מקדש הניו וייב הישראלי, שם ניגן בתחילת שנות השמונים עם הלהקות "ליפסטיק" ו"סיאם". "אבל כשאתה צעיר ההבדלים האלה לא משנים. אתה רק רוצה לנגן", הוא מבהיר. לקראת אמצע שנות השמונים הוא נסע לארה"ב, ומפתיע לשמוע ממנו שבשני העשורים הבאים הוא חי כמעט רק בחו"ל – חמש שנים באמריקה ויותר מעשר שנים באנגליה. זה מפתיע מפני שהוא היה מאוד פעיל בשנים האלה בסצינת הרוק הישראלית, כחבר ב"נקמת הטרקטור" וכמתופף ברבים מהאלבומים שיצאו בחברת נענע דיסק. מתברר שהוא היה מגיע במיוחד להקלטות או לסיבובי הופעות קצרים ואז חוזר לאנגליה.

https://www.youtube.com/watch?v=4r_HlUFdI0c&list=PLnBst6nBD98d9J9yiAB3ptf0LqG2KNIjh&index=1 - דלג

באנגליה הוא ניגן בכמה להקות – תחילה ב"סיאם" שעברה מתל אביב ללונדון; אחר כך ב-Seven, להקה נוספת שהנהיג ג'ף שפירו מ"סיאם" (וכללה בין השאר את הקלידן בארי אנדרוז, שניגן לפני כן ב-XTC האדירה ובהרכב "שריקבק" שאף הופיע בישראל); ובשנות התשעים, תור הזהב של הבריטפופ, בלהקה בשם TC:Hug, שלדברי מקוב כמעט פרצה. "הזכירו אותנו במגזינים 'אן-אם-אי' ו'מלודי מייקר', חיממנו את פול וולר, התייחסו אלינו כדבר הגדול הבא, אבל זה לא קרה". "טי-סי האג" הקליטה אלבום אחד בלבד, ב-1997. מקוב היה אז לקראת סוף שנות השלושים לחייו, מבוגר בהרבה מיתר חברי הלהקה. "אפילו היום, כשאני בן 60, זה קיים בתוכי איפשהו, הרצון להיות בלהקה שתכבוש את העולם", הוא אומר. "אני מבין שזה כנראה לא יקרה".

בתחילת שנות האלפיים הוא חזר לישראל והשתלב בסצינת הטראנס המצליחה. הוא תופף עם ההרכב "אסטרל פרוג'קשן" ואחר כך הצטרף אל יולי פרשטט בהרכב BLT, שהופיע במסיבות גדולות בכל העולם. "בטראנס הביט כבר קיים. לא צריך אותך בשביל זה. אתה מקשט, כמו צייר אימפרסיוניסטי", הוא אומר. "ואתה גם מחזיק את הקהל. לפעמים, כשאתה רואה שהקהל מתחיל לאבד עניין מרוב שהמוזיקה רפטטיבית, אתה נותן איזו סוכריה קטנה והקהל מיד מגיב וחוזר. אתה מרגיש קצת אלוהים ברגעים האלה, לא נעים להגיד".

עכשיו, אחרי הרבה שנים ב"בום-בום-בום", הוא שוב ב"בום-טראח/בום-בום-טראח", והוא נהנה מכל רגע. "חשבתי שבז'אנר שלי, רוקנרול, כבר לא אופיע בגיל שלי. אולי אני נראה זקן פתטי, אבל אני חייב לעשות את זה".

אתה מרגיש זקן? אתה בבעיה מול המתופפים הצעירים?

"לא. אני מרגיש מצוין. אבל אני לא מתבייש להגיד שאני מקנא בהם. אני קורא להם דור האקסטרים. הם יכולים לפרק את הקצב, להכניס אותו מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. הלכתי לראות את אבישי כהן, הבסיסט. המתופף היה אמיר ברסלר. ישבתי שם המום. חשבתי שרק בארה"ב יש דברים כאלה. אני אכול קנאה, והוא לא היחיד. אבל במוזיקה שאני מנגן זה לא נחוץ. אין בי רצון לתת לשיר יותר ממה שהוא צריך". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו