קנדריק למאר מטיל פצצה אחרי פצצה, אבל באלבומו החדש הוא לרוב מפספס

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קנדריק למאר מטיל פצצה אחרי פצצה, אבל באלבומו החדש הוא לרוב מפספס

לכתבה
קנדריק למאר, מתוך הקליפ של The Heart Pt. 5 מתוך ערוץ היוטיוב

יש כמה רגעי יופי ועוצמה באלבום החדש של קנדריק למאר, אך אלה אינם מתגבשים ליצירה סוחפת ושלמה. למרות התחושה שאם רק נאזין לו שוב ושוב נגלה בו רבדים נסתרים – מדובר באשליה. זוהי לא יצירת אמנות טובה באמת

69תגובות

המלה God מוזכרת שוב ושוב באלבום החדש של קנדריק למאר. פעם אחת היא אפילו נאמרת בעברית – אלוהים. או כפי שהראפר GhostFace Killah מבטא אותה בשיר Purple Hearts, שבו הוא מתארח: אילוהים. המחשבה הראשונה, המעט כופרת, שקופצת לראש לנוכח ה-Verse המעולה של גוסט-פייס היא שבכל הנוגע לאמנות הראפ כשלעצמה – הנחת מלים על קצב – קנדריק למאר, המארח, אינו נטול מגבלות. ראפר מצוין, כן? כשהוא מתאר את עצמו שלושה שירים קודם לכן, ב-Father Time, כבעל "לב של אבן, מוח מזהב ולשון שהיא חרב", הוא צודק במאה אחוז (לפחות בגזרת הלשון והמוח). אבל אין ללמאר את מה שיש לראפרים גדולים, בעיקר מהדור הישן – קצביות עגולה ואלסטית שאם מחשיבים את ההיפ-הופ כצאצא של הג'ז, כפי שראוי לעשות, אפשר לקרוא לה סווינג. לגוסט-פייס קילה יש סווינג. לקנדריק אין. כראפר הוא קצת מרובע מדי. בלי להעליב.

גם אם כראפר יש אמנים שעולים על למאר, נדמה שהוא הרוויח בצדק את מעמד העל שלו כאמן ההיפ-הופ החד, המעמיק והטוב ביותר של השנים האחרונות. פרס פוליצר שהוענק לו ב-2018, הפעם הראשונה שאמן היפ-הופ זוכה בפרס היוקרתי, היה בסך הכל חותמת ממסדית שהוטבעה על תחושה רווחת, שאומרת פחות או יותר כך: אם צריך להצביע על מוזיקאי אחד, לא רק בהיפ-הופ, שהצליח בעשור האחרון להציג חזון אמנותי מעורר התפעלות שכורך מעוף מוזיקלי, תנופה סיפורית, אמירה חברתית-פוליטית נוקבת ועומק רגשי-פסיכולוגי – המוזיקאי הזה הוא קנדריק למאר. יותר מכל מוזיקאי אחר, בהיפ-הופ ובכלל, למאר הוא גם זה שהצליח ליצור את חיתוך הזהב בין שני אופקים נפרדים בדרך כלל בפופ של העידן הנוכחי: תוקף אמנותי והצלחה מסחרית.

מכאן הציפייה יוצאת הדופן לאלבום החדש של למאר. מכאן התחושה ש-Mr Morale & the Big Steppers הוא אירוע מהדהד בשמי התרבות. האם באמת כתבתי "בשמי התרבות"? נשמע כמו הדבר הכי כללי, הכי צונן, הכי לא אישי. אבל הציפייה לאלבום החדש של קנדריק – כפי שמעידה הנטייה לקרוא ללמאר בשמו הפרטי – היתה גם תחושה מאוד אינטימית. אינטימית וקהילתית. בימים הראשונים לאחר צאת האלבום, כשהפכנו וחפרנו בו עד שיצא עשן, ההרגשה היתה (ונתוני הסטרימינג המתעדכנים בספוטיפיי אישרו זאת) שאנחנו חלק מרשת ענקית של אוהבי מוזיקה, מהרחוב הסמוך ועד קצה העולם, שעושים עכשיו בדיוק את אותו דבר ומנסים להבין איך לענות, קודם לעצמנו ואחר כך לאחרים, על השאלה הבוערת שעל הפרק: נו, אז איך החדש של קנדריק?

עטיפת האלבום החדש של קנדריק למאר. הריון ארוך שהוליד תינוק בן 73 דקות
pgLang/Top Dawg Entertainment/Aftermath/Interscope Records / Cover Photo: rene medrano

שני הדברים שידעתי להגיד באופן מיידי, אחרי האזנה או שתיים, היו אלה: 1. זה לא אלבום מעולה, בוודאי לא מאסטרפיס. אנחנו יודעים איך זה כשאלבום של קנדריק גורם ללסת להישמט. זה קרה ב-2015, כשיצא To Pimp a Butterfly. זה לא קורה עם האלבום החדש. 2. אני צריך לשמוע את Mr Morale עוד לא מעט פעמים, לתת לו לשקוע (לפחות למשך כמה ימים), כדי להבין מה הוא כן.

Mr. Morale מדבר על הנושאים הגדולים ביותר: מוות. אמת. חטאים. אשמה. גאולה. גזע. גבריות. טראומה אישית. טראומה קולקטיבית. וגם על הנושאים הגדולים החדשים: נזילות מגדרית, פגיעה מינית

1,855 ימים חלפו מאז האלבום הקודם של למאר, DAMN. לא ספרתי: למאר אומר את זה בעצמו במשפט הראשון של האלבום החדש. 1,855 הם חמש שנים וחודש. זאת הפסקה ארוכה מאוד בין אלבום לאלבום. ארוכה מדי. למאר מסביר אותה באחד השירים הראשונים באלבום, Worldwide Steppers. "מחסום כתיבה של שנתיים, שום דבר לא ריגש אותי", הוא אומר, ואז מוסיף: "ביקשתי מאלוהים שידבר דרכי, זה מה שאתם שומעים עכשיו" אפשר להתייחס בביטול למשפט האחרון ולפטור את למאר כמגלומן. אפשר גם להביא בחשבון שהוא אדם מאמין שפונה לאלוהים במצוקתו (וגם נושא קווים מגלומניים באישיותו).  

כך או כך, ההריון הממושך והמשברי של Mr Morale גרם לכך שהתינוק הגיח מהרחם היצירתי של למאר במשקל כבד. 73 דקות. הוא מוגדר אלבום כפול, אף על פי שאין לכך משמעות רבה בעידן הנוכחי. וזה לא רק עניין של משך זמן, אלא גם ובעיקר של דחיסות החומר (הממ"ד – מספר מלים לדקה – עצום) ושל כובד המשקל התוכני. Mr  Morale מדבר על הנושאים הגדולים ביותר: מוות. אמת. חטאים. אשמה. גאולה. גזע. גבריות. טראומה אישית. טראומה קולקטיבית. וגם על הנושאים הגדולים החדשים: נזילות מגדרית, פגיעה מינית. אולי פרס פוליצר חיזק את תחושתו של למאר שהוא יכול לכתוב גרסה עדכנית, מוזיקלית, של "הרומן האמריקאי הגדול".

אבל הרומן עב הכרס של Mr Morale הוא לא יצירת אמנות טובה באמת, כפי שמבהיר, על דרך החיוב החריג, השיר שפותח את האלבום – United in Grief. האצבע לוחצת Play ובום! קנדריק במיטבו, בשיאו אפילו. שני זרמים שועטים במקביל: הזרם הטקסטואלי – מהיר, אסוציאטיבי, זרם-תודעה גועש. והזרם המוזיקלי – הפכפך, כמעט כאוטי, אבל בו בזמן מדויק וספוג הוד טראגי: מארג מינימליסטי יפהפה של תופים, סינתים וכלי מיתר. זרם התודעה והזרם המוזיקלי משתרגים זה בזה, חופשיים, לא נעולים, והאוזן נסחפת עם התנועה שלהם במורד הערוץ המתפתל של השיר. זה נפלא.

במחצית הראשונה של האלבום למאר יורה ליותר מדי כיוונים ומדשדש בבינוניות. חלק זה מסתיים בקטע שבו הוא והשחקנית טיילור פייג' מטיחים זה בזו עלבונות במשך יותר משבע דקות די בלתי נסבלות

אבל זה חריג, כך מתברר ככל שההאזנה ל-Mr Morale נמשכת. לא שאין באלבום החדש עוד רגעים חזקים ו/או יפים. יש כאלה. למשל, הביט האפילפטי של Worldwide Steppers, שנשמע כמו פסקול של התקף חרדה מסיבי ומשמש מצע לווידוי מעורר אי נוחות של למאר על סקס עם נשים לבנות כפעולת תגמול (גזענית כשלעצמה) על גזענות. למשל, להבדיל, התפקיד הרך והיפהפה של המקהלה ב-Count Me Out, שנשמע כמו קרני שמש שמסתננות לכנסייה חשוכה ומאירות אותה. למשל, הקטע ב-Crown שבו למאר מניח ציטוט משייקספיר ("Heavy is the head that chose to wear the crown") על אקורדים כהים ובלתי פתורים של פסנתר נהדר.

אבל רגעי היופי האלה הם איים, נקודות. רסיסים זוהרים בתוך שירים שהתאורה הכללית שלהם די סטנדרטית. הם עשויים לבלבל, הרסיסים האלה: ליצור את הרושם שאם רק נקשיב עוד פעם, ואז עוד פעם, השיר כולו יתגלה כנפלא, וגם זה שאחריו, עד ש-Mr Morale  בכללותו יתברר כאלבום הנפלא שאנחנו רוצים שהוא יהיה. אבל זה רק תעתוע. זה לא מתגשם. אפילו לא קרוב.

אחד המשפטים הזכורים מ-To Pimp a Butterfly הוא "Loving you is complicated", שפתח את השיר U. אז, ב-2015, לאהוב את למאר היה דווקא הדבר הכי פשוט בעולם. עכשיו זה קצת יותר מסובך

הקליפ ל-N95, מתוך האלבום החדש של קנדריק למאר

אלמנט נוסף שמעורר את האשליה הכוזבת שאם רק נקשיב לאלבום שוב ושוב נגלה רבדים נסתרים שישנו את התמונה, הוא המבנה הנרטיבי של Mr Morale. יש מבנה כזה, זאת כשלעצמה לא אשליה. מעין מסע מחושך לאור, שהוא לא בלתי מעניין כסיפור. במחצית הראשונה של האלבום, כלומר האלבום הראשון מתוך השניים, למאר שוהה בעיקר בתוך תא הווידוי, או על ספת הפסיכולוג, פורק את כל הלכלוך שבנפשו ובמעשיו (בגידה בבת זוגו, גזענות ביחס לנשים לבנות). החלק הזה, שמבחינה מוזיקלית יורה ליותר מדי כיוונים ומדשדש רוב הזמן בבינוניות, מסתיים במה שאפשר לכנות "תסקיט" (תסכית + Skit, קטע מעבר באלבומי ראפ) שבו למאר והשחקנית טיילור פייג' מטיחים זה בזו עלבונות במשך יותר משבע דקות די בלתי נסבלות.

במחצית השנייה של האלבום השני הנימה משתנה: המוזיקה נעשית רכה, לכידה וגם טובה יותר. נדמה שאחרי הווידוי יש כאן התחלה של הכרה ותיקון. ואז, בישורת האחרונה, האלבום צובר אינטנסיביות מחודשת, בהולה, כמעט משיחית. השיר שמתחיל את המהלך הזה מתקבל כהטלת פצצה. "My Auntie is a man now", אומר למאר וממשיך לספר על שני בני משפחה טרנסים: הדוד שלו, גבר טרנסג'נדר, ובת הדוד שלו, אשה טרנסג'נדרית. הנושא מפתיע, הנרטיב סוחף, אבל האמירה העמוקה באמת של למאר היא ששני בני המשפחה הטרנסג'נדרים הם נושאי הבשורה של החברה האמריקאית כולה, אלה שמגלמים בצורה הממשית ביותר את התהליך שאמריקה כולה צריכה לעבור – טרנספורמציה.

למאר אומר את המלה הזאת כמה פעמים בישורת האחרונה של האלבום. בשיר הלפני אחרון, Mother I Sober (שבו מתארחת בת גיבונס מ"פורטיסהד"), למאר מטיל פצצה נוספת. הוא שר על פגיעות מיניות ועל הנוכחות העמוקה והאנדמית שלהן בקהילה השחורה. גם כאן הוא שר על משפחתו, וגם על עצמו (כמי שאמו היתה בטוחה שעבר פגיעה מינית אף על פי שלדבריו לא חווה זאת), וגם על קהילת ההיפ-הופ. "אני יודע את הסודות, כל ראפר שני עבר התעללות מינית, אני רואה אותם כל יום קוברים את הכאב עם קעקועים ושרשראות". 

זה רגע מדהים, הופעתן הפתאומית של אותיות אמת על פלדת הדחקה חלודה. ובכל זאת בשיר כולו – ובעצם בכל המהלך המסיים של האלבום – יש משהו צורם. "אני משחרר את הילדים שלנו... אני משחרר את הלבבות המלאים בשנאה... אני משחרר את המתעללים – זאת טרנספורמציה!" מכריז למאר בסיום Mother I Sober. כמה דקות לפני כן הוא עוד היה גבר חוטא בעולם דפוק מן היסוד, ועכשיו הוא פתאום זה שבידיו המפתחות לגאולה. זה מעבר חד מדי, ואלה נעליים גדולות מדי. אחד המשפטים הזכורים ביותר מ-To Pimp a Butterfly הוא "Loving you is complicated", שפתח את השיר U. אז, ב-2015, לאהוב את למאר היה דווקא הדבר הכי פשוט בעולם. עכשיו זה נעשה קצת יותר מסובך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות