יחד הם הפכו את "הסמיתס" לאגדה. עצוב לראות מה נהיה מהם היום

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יחד הם הפכו את "הסמיתס" לאגדה. עצוב לראות מה נהיה מהם היום

לכתבה
מוריסי וג'וני מאר, 1983 Clare Muller / Redferns / Getty

אלבום חדש ומאכזב של גיטריסט "הסמיתס" לשעבר, ג'וני מאר, בצירוף מכתב גלוי שכתב לו שותפו ללהקה הגדולה ההיא, מוריסי, מזכירים עד כמה הכישרונות של השניים נבנו זה על זה ואיפשרו זה את זה

59תגובות

ג'וני מאר היה בן 23 כשעזב את הסמיתס בקיץ 1987 ולמעשה פירק את הלהקה. זאת עובדה מדהימה. רוקנרול מתעדף נעורים וחלק ניכר מהמונומנטים של הרוק נוצר על ידי מוזיקאים במחצית הראשונה של שנות העשרים שלהם. אבל יש מעט מאוד מוזיקאים שלא רק יצרו גוף עבודה איקוני לפני גיל 25, אלא גם הספיקו לסגור את הבסטה של הלהקה שבמסגרתה עשו את זה. לרוב זה קורה בגיל קצת יותר מאוחר, גם אם מאוד מוקדם כשלעצמו. פול מקרטני היה בן 27 כשהביטלס התפרקו. פרנק בלק היה בן 26 כשהפיקסיז נגוזו. ג'ים מוריסון וקורט קוביין היו בני 27 כשפירקו את הדורז ונירוונה, אם אפשר לומר כך. ג'וני מאר, כאמור, בגיל 23.

שנינו, מוריסי ואני, זיהינו את היופי שבמלנכוליה. דיברנו על זה הרבה, על ההבדל בין דיכאון למלנכוליה. על זה שדיכאון הוא מבוי סתום אבל מלנכוליה היא רגש אמיתי ומקום אמיתי, מקום יצירתי" ג'וני מאר, 2006

כיום הוא בן 58. חלפו 35 שנים. מוריסי, שותפו של מאר בסמיתס, הזכיר אותו לאחרונה במכתב פומבי שבו הפציר/התרה במאר, שהיה לאויבו, להפסיק לדבר עליו בתקשורת. "אנחנו לא מכירים אחד את השני כבר 35 שנה. אלה כמה תקופות חיים", כתב מוריסי. "אתה לא יודע דבר על הכוונות שלי, המחשבות שלי, הרגשות שלי. ולמרות זאת אתה מדבר כאילו אתה הפסיכיאטר שלי... אתה מוכן בבקשה להפסיק להזכיר אותי בראיונות שלך? אתה מוכן, במקום זה, לדבר על הקריירה שלך, על הישגיך הבלתי ניתנים לעצירה כאמן סולו?"

"הישגיך הבלתי ניתנים לעצירה כאמן סולו". אוי מוריסי, איך נהנית להשחיז את סכין העלבון המושלם הזה ולנעוץ אותו באדם שבלעדיו, בלי לזלזל בקריירת הסולו שלך, איש ככל הנראה לא היה זוכר מי אתה.

ג'וני מאר. היה רק בן 23 כשפירק את הסמיתס
Grant Pollard/Invision/AP

סרקזם רעיל ופוגעני – זה הטון שבוקע מההתנצחויות של מוריסי ומאר בשנים האחרונות. אבל לא תמיד הם דיברו כך זה על זה. פעם היו שם אהבה והערכה. אחד הדברים שמוריסי אמר היה שההשראה העיקרית לטקסטים שלו היתה העצבות ששמע במוזיקה של מאר. ב-2006, כשהאלבום השלישי של הסמיתס, The Queen Is Dead, חגג 20, כתב מהמגזין Uncut נסע למנצ'סטר, מכורתה של הלהקה, וראיין את מאר, את הבסיסט אנדי רורק ואת המתופף מייק ג'ויס (מוריסי היה מנוכר לשלושת חבריו לשעבר). כששאל את מאר על אותה עצבות במוזיקה שלו, מאר השיב "אתה יודע, אף פעם לא שאלו אותי את זה" והוסיף כמה משפטים שמסבירים לפחות חלק מהיופי, הייחוד והעומק שהיו במוזיקה של הסמיתס:

מאר דחה את סאונד הגיטרה החשמלית המחודד והדוקרני שהיה אופייני לרוק האנגלי האלטרנטיבי של תחילת שנות השמונים, וחתר לביטוי מסוג שונה לחלוטין: הרבה יותר רך, עגול ויפה, אבל בלי לוותר על תנופה רוקנרולית

"ארדוויק (הפרבר המנצ'סטרי שבו מאר גדל, ב"ש) של שנות השישים היה מקום קודר, ואני הייתי ילד רגיש", אמר מאר. "שנינו, מוריסי ואני, זיהינו את היופי שבמלנכוליה. דיברנו על זה הרבה, על ההבדל בין דיכאון למלנכוליה. על זה שדיכאון הוא מבוי סתום אבל מלנכוליה היא רגש אמיתי ומקום אמיתי, מקום יצירתי. אני אתאר את זה בצורה קצת פשטנית: מה שאתה מרגיש כשאתה מצמיד את הראש שלך לחלון של האוטובוס בבוקר יום רביעי בחודש נובמבר ונוסע ברחבי מנצ'סטר בגשם. ככה נשמעים רבים מהשירים שלי. זה המקום שממנו גם מוריסי בא. מלנכוליה אקספרסיבית".

המלנכוליה עזת המבע שבה דגלו מוריסי ומאר השתקפה במוזיקה של הסמיתס והגדירה אותה. שמעו אותה בשירה של מוריסי, שהיה בה שילוב פסיבי-אגרסיבי של ערגה ורעל, ושמעו אותה בלחנים ובעיקר בנגינה של מאר. הוא דחה את סאונד הגיטרה החשמלית המחודד והדוקרני שהיה אופייני לרוק האנגלי האלטרנטיבי של תחילת שנות השמונים, וחתר לביטוי מסוג שונה לחלוטין: הרבה יותר רך, עגול ויפה, אבל בלי לוותר על תנופה רוקנרולית. מאר לא חשש לעשות שימוש נרחב מאוד בגיטרה אקוסטית, שהיתה כלי מוקצה בפוסט-פאנק של תחילת האייטיז. למעשה, רבים מאוד משירי הסמיתס מושתתים על פריטה בגיטרה אקוסטית ועל שזירה של הגיטרה החשמלית עליה: Bigmouth Strikes Again, There is a Light That Never Goes Out, The Boy With The Thorn in His Side, ועוד רבים. קבוצה אחרת של שירי סמיתס מבוססת על סוג אחר של נגינה רכה שהיה אהוב על מאר: המהום חשמלי רוטט ומהדהד (Shoplifters of the World Unite, Ask ויותר מכל How Soon Is Now).

הפריטה האקוסטית או ההמהום החשמלי של מאר עוצבו כבני הלוויה המושלמים של קולו וכתיבתו של מוריסי. אלמלא המגע העדין של מאר, היללה של מוריסי לא היתה זוכה למרחב ביטוי כל כך גדול, ואלמלא היופי המלודי והרכות שהיו במוזיקה של מאר ייתכן שמוריסי לא היה מרשה לעצמו להיות שערורייתי בטקסטים כמו שהוא יודע ואוהב. על רקע ההתאמה האמנותית הסימביוטית הזאת, צובט בלב לשמוע את העקיצות והלכלוכים של השנים האחרונות.

לא חייבים להשית את גזר הדין הפוגעני על כל קריירת הסולו של מאר, אבל לפחות בנוגע לאלבום הזה מוריסי צודק

צובט במקצת גם להיווכח שבאלבומו החדש של מאר, Fever Dreams Pts 1-4 (אסופה של ארבעה אי-פים שיוצרים ביחד אלבום כפול), אין שום נוכחות (למעט הבלחה אחת) למגע המוזיקלי העדין שהגדיר את הסמיתס. הרוך הנושם והסוחף ההוא, הביטוי הצלילי של אותה מלנכוליה אקספרסיבית, כבר לא קיים במוזיקה של מאר, אולי מפני שחלפו בערך 40 שנה מאז שהוא הניח בפעם האחרונה את לחיו על חלון האוטובוס שנסע במנצ'סטר הגשומה והקודרת ביום רביעי של חודש נובמבר. את המגע הרך והדינמי החליף טאץ' משוריין ובשרני, שנובע אולי גם מהצורך של מאר לפצות בצליל קשוח על השירה השטוחה ונטולת ההבעה שלו. זה פיצוי גרוע מאוד, והחתירה של מאר לעוצמה שאין לה גיבוי ווקאלי וגם לא מלודי גורמת לרוב השירים באלבום החדש להישמע תבניתיים ומשעממים למדי.

הנחמה היחידה נמצאת בקצוות – בשיר הפותח, Spirit Power and Soul, שמצדיק את שמו אף על פי שהוא נשמע קצת כמו הלחמה של בית משיר של "אקו והבאנימן" לפזמון של "מאניק סטריט פריצ'רס", והשיר הנועל, Human, שהוא נגיעה רכה אחת, ועל כן מרגשת במיוחד, בתוך מכלול בלתי עדין בעליל. It’s just human when you try, just too human when you cry, שר מאר על מהלך אקורדים שמצליח להיות הימנוני ומהוסס בעת ובעונה אחת. How Soon Is Now של להקת האם, עם השוועה "I am human and I need to be loved", עולה במחשבה באופן בלתי נמנע.

תענוג להקשיב לשני השירים המצוינים האלה, מה שקשה לומר על האלבום המאוד ארוך שאותו הם פותחים ונועלים. לא חייבים להשית את גזר הדין הפוגעני על כל קריירת הסולו של מאר, אבל לפחות בנוגע לאלבום הזה מוריסי צודק. "הישג בלתי ניתן לעצירה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות