מילא חוסר המודעות של הרוקרים המזדקנים, אבל למה לטנף?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מילא חוסר המודעות של הרוקרים המזדקנים, אבל למה לטנף?

לכתבה
"מוטלי קרו" בהופעה. אכן להקה נבובה ומיזוגינית Bjorn Olsson / Bjornsphoto

אדי ודר ליכלך על "מוטלי קרו", איאן אנדרסון השמיץ את הסטונס ו־The Who, ודיימון אלברן מרח את טיילור סוויפט. מה עובר על כוכבי הרוק, ולמה לעזאזל הם לא טורחים לדייק

89תגובות

בראיון שהעניק לאחרונה לרגל אלבום הסולו החדש שלו, אדי ודר ליכלך ללא מעצורים על "מוטלי קרו", להקת ההייר-מטאל הפופולרית מסוף שנות השמונים. כש"מוטלי קרו" מכרה מיליוני אלבומים ושודרה ללא הפסקה ב-MTV, ודר היה פועל במה צעיר. "עבדתי במועדון בסן דייגו, העמסתי ציוד", הוא סיפר ל"ניו יורק טיימס", "ונאלצתי להיות בהופעות שלא הייתי הולך אליהן מבחירה. להקות המטאל ש – אני מנסה להיות נחמד – בזתי להן... 'מוטלי קרו': פאק יו! שנאתי את זה. שנאתי איך שזה גרם לבחורים להיראות. איך שזה גרם לנשים להיראות. זה היה נבוב", רשף ודר.

זאת לא היתה נקודה חשובה בראיון. בסך הכל הערת אגב ששימשה את ודר כדי לבסס טיעון כלשהו. אבל ההערה הזניחה נהפכה לכותרת ברגע שניקי סיקס, הבסיסט של "מוטלי קרו", השיב לוודר. "הצחיק אותי לקרוא כמה הזמר של 'פרל ג'אם' שנא את 'מוטלי קרו'", צייץ סיקס. "בהתחשב בכך שזאת אחת הלהקות המשעממות בהיסטוריה, זה סוג של מחמאה, לא?"

בהנחה שצריך לבחור צד בקרב הבוץ הלא באמת מעניין הזה, הסימפתיה הולכת באופן טבעי אל ודר. "מוטלי קרו", מהמעט ששמעתי וראיתי, היא אכן להקה נבובה ומיזוגינית. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להנהן בהזדהות כשקראתי את התגובה של ניקי סיקס. לשימוש הטקטי שלו במילה "משעממת" היה – אני מנסה להיות נחמד – צלצול לגמרי לא שגוי.

אדי ודר. למילה משעממת בהקשר של פרל ג'אם היה צלצול לא לגמרי שגוי
AP

הזיכרון המיידי היה אלבומה האחרון של "פרל ג'אם", Gigaton, שיצא לפני כמעט שנתיים, עם פרוץ הקורונה. אלבום חדש של "פרל ג'אם" הוא כבר לא אירוע דרמטי כפי שהיה בשנות התשעים, ובכל זאת זה אלבום שיש לסקר. ניסיתי לעשות את זה וכשלתי. כדי לכתוב ביקורת על אלבום מן הראוי לשמוע אותו לפחות חמש פעמים. אבל אחרי שהקשבתי פעם אחת ל-Gigaton, המחשבה שאצטרך להקשיב לו עוד ארבע פעמים היתה קצת מרתיעה. אני לא חושב שהוא היה רע באופן מיוחד, אבל הוא השרה שעמום חריג. הכל היה כל כך צפוי. שיר אחרי שיר, ברגע ששמעת את ההתחלה של ריף הפתיחה, ידעת בדיוק לאן המוזיקה תלך. והאנרגיה, גם כשאוקטן הקצב והעוצמה היה גבוה, נשמעה לא לגמרי אותנטית. משהו כמו "Guys, צריך לעשות אלבום אז בואו ניתן, אתם יודעים, את הכל". Gigaton, שיצא 29 שנים אחרי אלבום הבכורה של "פרל ג'אם", נשמע לי עם צאתו יותר מכל כמו עדות מוצקה לכך שמבחינה יצירתית מוטב ללהקת רוק לא להחזיק מעמד יותר משני עשורים.

אסור למצפון להיות גדול יותר מהמוזיקליות. כשהמשוואה העדינה הזאת מופרת, נפער חרך שדרכו מסתנן השעמום. זה מה שקורה אצל "פרל ג'אם"

כשעושים זום-אאוט מהאלבום האחרון, ומביאים בחשבון את כל ההיסטוריה של "פרל ג'אם", הטענה שזו אחת הלהקות המשעממות בהיסטוריה היא כמובן הגזמה פרועה. אבל שוב, יש בה לטעמי גרעין של אמת. יש יסוד משעמם במוזיקה של "פרל ג'אם", יותר מאשר אצל רוב רובן של הלהקות מסדר הגודל שלה, במעגל הספציפי של הגראנג' מהניינטיז ובכלל. אני לא טוען ש"פרל ג'אם" היא לא להקה מצוינת. אבל היא מצוינת באופן בינוני. אין לה חזון מוזיקלי ייחודי, אין ברק, אין דמיון. מה שיש זה זמר נהדר, נגנים מצוינים שידעו להלחים את הרוק החצי-כבד של הגראנג' לתבנית של רוק האיצטדיונים הקלאסי, אנרגיית לייב מחשמלת וטונות של מצפון.

מצפון זה דבר חשוב מאוד, אבל מצפון הוא גם מלכודת. אסור למצפון להיות גדול יותר מהמוזיקליות. כשהמשוואה העדינה הזאת מופרת, נפער חרך שדרכו מסתנן השעמום. זה מה שקורה אצל "פרל ג'אם". השבוע, אחרי שהקשבתי הרבה לאדי ודר ולהקתו (וגם לאלבום הסולו החדש והסביר שלו), הרגשתי צורך עז להתרענן עם משהו קרוב אך עדיף. שתי דקות אחרי ש-Siamese Dream של "סמאשינג פאמפקינז" התחיל להתנגן, וקולו המנסר של בילי קורגן חתך כסכין חלוד בצליל חמאת הבוטנים הסמיך והמתוק של הלהקה, היה ברור: כאן לא יהיה אפילו רגע של שעמום.

ההשתלחות של אדי ודר ב"מוטלי קרו" – שחזרה לכותרות בעקבות הסדרה מעוררת המחלוקת "פאם וטומי" – לא היתה הטינוף היחיד שנשמע לאחרונה בראיונות עם כוכבי רוק. איאן אנדרסון, סולן "ג'תרו טאל", התראיין לפני שבועיים ל"גרדיאן" כדי לקדם את The Zealot Gene, אלבומה הראשון של להקתו זה 19 שנה. בין השאר אמר אייקון הרוק המתקדם: "הייתי נעשה חסר מנוחה אם הייתי עושה מוזיקה גנרית כמו הרולינג סטונס או אפילו The Who".

פירוש המושג Thick as a Brick הוא קשה תפיסה. אנדרסון יצא כזה כשהוא קרא ל-The Who (וגם לסטונס) גנריים

הסטונס חוטפים בזמן האחרון על ימין ועל שמאל מבני דורם. פול מקרטני אמר ל"ניו יורקר" לפני כחודשיים שהסטונס היא מעין להקת קאברים לשירי בלוז. זה פחות או יותר מה שטען אנדרסון כשהשתמש במלים "מוזיקה גנרית". זאת טענה מגוחכת, אבל מה שהקפיץ אותי היה האזכור של The Who, גם בגלל אהבתי חסרת הפשרות ללהקה וגם מפני שבמקרה שלה האמירה "גנרי" מופרכת ומכעיסה במיוחד.

אנדרסון אמר: "הסטונס ואפילו The Who", כלומר הוא הרגיש – לנוכח אלבומים קונספטואליים-שאפתניים של "המי" כמו "טומי" ו-Quadrophenia – שיש הבדל מהותי בין שתי הלהקות. ואף על פי כן הוא לא התאפק וטען שגם "המי" היא להקת רוקנרול-בלוז שעושה מוזיקה אנרגטית ופשוטה, שלא לומר מוגבלת. אולי זה נפלט לו משום ש"המי" כל כך מזוהה עם נגינה פרועה וחייתית. אבל הגדולה של "המי" נעוצה בכך שהיסוד החייתי השתולל אצלה בתוך שירים נפלאים, שנארגו לכדי יצירות מסועפות ואפיות. אפיות לא פחות מאלבומי הקונספט השאפתניים ביותר של הרוק המתקדם, למשל Thick as a Brick של "ג'תרו טאל", שבחודש הבא יציינו 50 שנה לצאתו. זאת יצירה של 43 דקות, שמתפרשת על פני שני צדדים של תקליט. והיא נהדרת. כלומר, הצד הראשון נהדר. אבל הצד השני נופל ממנו בכמה רמות. למעשה, צד ב' נשמע כמו שאריות מחוממות. יצירות הקונספט של "המי", לעומת זאת, התפרשו על פני אלבומים כפולים – ארבעה צדדים – שבעטו לכל אורכם המופלג. פירוש המושג Thick as a Brick הוא קשה תפיסה. אנדרסון יצא כזה כשהוא קרא ל-The Who (וגם לסטונס) גנריים.

גם דיימון אלברן יצא עבה כמו לבנה כשאמר לפני שלושה שבועות בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס" שטיילור סוויפט לא כותבת את השירים שלה. כתב העיתון העמיד אותו על טעותו ואמר שסוויפט דווקא כן. אבל אלברן התעקש. הוא טען שסוויפט מחברת את שיריה ביחד עם כותבים אחרים וטען שיש הבדל תהומי בין כתיבה לבד לכתיבה משותפת. "זה לא נחשב", אמר אלברן על הכתיבה המשותפת.

דיימון אלברן בהופעה של גורילז, 2017. התבטאות לא אופיינית
Amy Harris/Invision/AP

יכול להיות שאפשר לנהל דיון מעניין על מהותה של הכתיבה המשותפת, שכל כך רווחת בפופ של היום, אבל הראיון של אלברן לא היה המקום לעשות את זה. ההערה שלו היתה חסרת בסיס ומזלזלת, והעובדה שהדובר היה גבר בן 53 והמטרה לאמירה המקטינה שלו היתה אישה בת 32, בוודאי לא שיפרה את המצב מבחינתו של אלברן. סוויפט הגיבה בזעם מוצדק, וכך גם אינספור מעריציה ברשתות. אלברן מיהר להתנצל. מוזר שדווקא הוא, אחד המוזיקאים בעלי החושים החדים ביותר לתמורות תרבותיות, חטא בהסגברה כל כך לא מסונכרנת עם רוח הזמן. כל כך – אי אפשר שלא להיזכר באחד השירים הכי יפים של "בלר" – Out of time. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות