השירה האנמית של האינדי החדש היא תופעה חשוכת מרפא

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השירה האנמית של האינדי החדש היא תופעה חשוכת מרפא

לכתבה
נואה לנוקס (פנדה בר) מאנימל קולקטיב. שדוני יער בהצגת סוף שנה בבית ספר JACOB BLICKENSTAFF / NYT

אין דבר מרגש יותר בעולם מהקול האנושי. למה המוזיקאים שכחו את זה? כנראה שוב הכל באשמת האינטרנט (וההיפ-הופ)

97תגובות

האבחנה: אנמיה ווקאליס.

התסמין הבולט: שירה חיוורת, נרפית, נטולת הבעה.

אזור התפוצה העיקרי: עולם האינדי.

תקופה: מסביבות 2005 עד היום.

גורם: לא ברור.

גורם לדיון עכשווי בתופעה: Time Skiffs, האלבום החדש של להקת "אנימל קולקטיב".

לאורך העשור הראשון של המאה ה-21 "אנימל קולקטיב" היתה אחת הלהקות הבולטות והאהובות ביותר באומת האינדי העולמית. תמונות הצליל המרצדות שיצרה לא היו מיועדות לצריכה המונית, אבל הן כישפו לא מעט אנשים (או מעט אנשים שעשו רעש של הרבה). האלבום Merriweather Post Pavilion, שיצא ב-2009 ונכלל כמעט בכל רשימה של אלבומי העשור ההוא, היה רגע השיא של הלהקה, ואחריו הורגשה נסיגה טבעית. בימים האחרונים, מאז שיצא האלבום החדש, התקבלו מכל מיני כיוונים שדרים שאמרו: ייתכן שיש כאן חזרה לשיא של Merriweather Post Pavilion.

רק אחרי שהתחלתי להקשיב לאלבום החדש כדי לברר האם כצעקתה, נזכרתי שבעצם לא אהבתי את האלבום המהולל ההוא מ-2009. כן, היה קסם כלשהו במה ששימש כמעין מוזיקה פסיכדלית לדור האינטרנט הקדם-סמארטפוני, אבל הוא התפוגג בכל פעם שחברי "אנימל קולקטיב" פתחו את הפה כדי לשיר. הם נשמעו כמו ילדים שמגלמים שדוני יער בהצגת סוף שנה בבית ספר. שזה נחמד, אבל לא משהו שנשאר איתך אחרי שאתה יוצא מהאולם. זאת לא עבודת עומק של שחקנים מבוגרים, אם נשארים באנלוגיה התיאטרלית. עכשיו, 13 שנים מאוחר יותר, חברי "אנימל קולקטיב" עדיין נשמעים כמו הילדים ההם, רק מבוגרים ועייפים יותר, וכשהקשבתי לאלבום החדש שלהם, ללא עניין אמיתי, חשבתי בעיקר על התסמונת הזאת שכל כך מפריעה לי.

חברי "אנימל קולקטיב" נשמעו כמו ילדים שמגלמים שדוני יער בהצגת סוף שנה בבית ספר. זאת לא עבודת עומק של שחקנים מבוגרים, אם נשארים באנלוגיה התיאטרלית

אילו האנמיה ווקאליס – שירה חלושה, בלתי מביעה, לעתים יבבנית, ללא בשר ודם – היתה נחלתה הבלעדית של "אנימל קולקטיב" ושל קומץ להקות אינדי אחרות, לא היה מעניין לדון בה. אבל התסמונת הזאת פושה בעולם האינדי. למעשה, היא אחד המאפיינים היסודיים שלו. היא נוכחת לא רק במדרג הנמוך של אלפי להקות אלמוניות למחצה, אלא גם במדרג העליון שבו נמצאות להקות האינדי הפופולריות ביותר, אלה שנושקות למיינסטרים ומופיעות מול אלפים ורבבות. גם השמנת של האינדי דלה מאוד בלקטוז ווקאלי.

אנימל קולקטיב בהופעה. עדיין נשמעים כמו הילדים ההם
CHAD BATKA/NYT

השירה החיוורת התקבעה כמאפיין מגדיר של האינדי במחצית השנייה של שנות האלפיים, כלומר ברגע שבו התפתחות הפלטפורמות הדיגיטליות והתהוות המושג היפסטר יצרו אומת אינדי מובחנת. חלק ניכר מכוכבי האינדי של התקופה ההיא היו חיוביים לאנמיה ווקאליס. אפשר להזכיר את הצמד MGMT, את להקת "ומפייר ויקנד" ואת "בון איבר" (הזמר ג'סטין ורנון). רוב ההרכבים האלה נסוגו בעשור השני של המאה ה-21 אבל את מקומם בחזית תפסו, אבוי, אנמים אחרים. שתי להקות האינדי הפופולריות ביותר של העשור האחרון הן alt-J ו-Tame Impala. האחרונה, כך נדמה, היא להקת האינדי הנערצת והמשפיעה ביותר על מוזיקאים צעירים. קווין פרקר, האיש שהוא "טיים אימפלה", שר בפלצט זעיר ומתנצל. לג'ו ניומן, סולן "אלט ג'יי", יש קול קצת יותר נוכח (שלא לומר, מציק), אבל גם אצלו ניכר חוסר דם ווקאלי.

Bon Iver. גל החלושס המקורי
AP

רוב הלהקות שהוזכרו בפסקה הקודמת הופיעו בישראל, ובהופעות שבהן נכחתי, כמו בעשרות הופעות של להקות אינדי פחות פופולריות שהופיעו בעיקר במועדון הבארבי (שלא לדבר על עשרות הופעות של להקות אינדי ישראליות, שמושפעות מהאתוס העולמי), התחושה הבולטת ביותר היתה שהמוזיקה, גם אם היא טובה, לא נוגעת. לא חודרת. לא מרוממת. בעיקר בגלל האנמיה ווקאליס. אין דבר בעולם שיכול להתחרות ביכולתו של הקול האנושי השר להביע ולחולל רגש. מדוע רוב מוזיקאי האינדי נשמעים כאילו אף אחד לא גילה להם את זה? למה הם לא פותחים את הפה שלהם ופאקינג שרים?

קווין פארקר, סולן Tame Impala, בהופעה בישראל. שר בפלצט זעיר ומתנצל
אריאל עפרון

קשה להסביר. אפשר להפריח השערות חלקיות. ב־2007 התפרסם ב"ניו יורקר" מאמר תחת הכותרת A Paler Shade of White, פרפראזה על השיר האלמותי של "פרוקול הארום". כותרת המשנה היתה: "איך האינדי איבד את הנשמה שלו". הטענה היתה שהאינדי איבד זיקה לשורשים ולמאפייני הבסיס השחורים של הרוקנרול והפופ – בעיקר המרכזיות של הקצב, אבל גם השירה הייצרית.

ביורק. זמרת נשמה
AP

משנות החמישים עד התשעים זמרי הרוק והפופ הטובים ביותר – גם כאלה שלא שמעו בקולם השפעה ישירה של מוזיקה שחורה, מדייוויד בואי עד מוריסי, מקייט בוש עד ביורק – היו במובן מסוים זמרי נשמה. הם ראו בקולם את השתקפות הווייתם והשתמשו בו בצורה המלאה ביותר, ככלי ביטוי אולטימטיבי, כמעט קדוש. בתחילת שנות האלפיים, כשההיפ-הופ תפס את מקומו של הרוק כמוזיקה הדומיננטית ביותר באמריקה, זמרי הרוק הלבנים שנדחקו אל הגזרה המצומצמת יותר של האינדי איבדו קשר עם הסממנים השחורים, עם הקצב ועם שירת הנשמה. כך החלה להתהוות האנמיה ווקאליס.

זו לכל היותר טיוטה להסבר חלקי מאוד. יש בוודאי הסברים שקשורים לשינוי התודעתי שחוללה המהפכה הטכנולוגית, שהפכה אותנו מיצורים שמתקשרים עם זולתנו בצורה של דיבור ישיר, של השמעת קול ממשי, לכאלה שמתקשרים באמצעות מיילים ומסרונים. כך או כך, עולם האינדי השתנה בצורה די גורפת מאז שפורסם המאמר. אם ב-2007 הפרופיל של האינדי היה גברי, להקתי ומבוסס גיטרות, בשנים האחרונות הדברים השתנו. הגיטרה לא יותר מרכזית מהסינתסייזר והביט הממוחשב, ככל הנראה פחות. הזירה נעשתה פחות להקתית ויותר מבוססת זמרים. ואם בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 אצולת האינדי הורכבה בעיקר מלהקות של גברים, בסוף העשור השני ותחילת העשור השלישי של המאה יש הרבה יותר נשים בחזית.

השינוי הזה יכול היה להוביל לתמורה מרחיקת לכת בביטוי הווקאלי של אומת האינדי, אבל הוביל לשינויים צנועים בלבד. האנמיה ווקאליס במופעה החריף, שאיפיין את עידן להקות האינדי הגבריות, נעשתה מעט פחות שכיחה, אבל עדיין נוכחת. התמורה המגדרית בחזית האינדי לא חוללה שינוי עומק באתוס השירה. הזמרות הבולטות של האינדי העכשווי – פיבי ברידג'רס, ג'וליאן בייקר, לינדזי ג'ורדן (Snail Mail), אדריאן לנקר (סולנית להקת Big Thief, שבה חבר הישראלי מקס אולארצ'יק ושתוציא מחר, שישי, אלבום חדש כפול), מישל זאונר (סולנית Japanese Breakfast), תמרה לינדמן (סולנית The Weather Station) וריאן טיזדייל (סולנית Wet Leg, צמד נשי אנגלי שאלבום הבכורה הקרוב שלו הוא אחד מאלבומי האינדי המצופים של הרגע) – הן זמרות טובות מזכרי האינדי האנמיים, אבל גם השירה שלהן נותרת לרוב על פני השטח ואינה מפעילה את המתג הרגשי שזמרות וזמרים מעולים יודעים להפעיל. וניסיתי.

הלוואי שיכולתי להתלהב מהדור החדש של זמרות האינדי. אבל זה קורה רק מדי פעם, בקטנה. למשל עם Laurel Hell, האלבום החדש והמצוין של מיצקי. אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. רוב הזמן מתג הרגש נותר יתום. הקולות לא נוגעים, לא חודרים. האנמיה ווקאליס של אומת האינדי הולכת ומתגלה כתסמונת חשוכת מרפא. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות