"זה פשוט מטורף שהדבר הזה קורה פה": במתנ"ס של מצפה רמון גיליתי גן עדן לג'ז

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה פשוט מטורף שהדבר הזה קורה פה": במתנ"ס של מצפה רמון גיליתי גן עדן לג'ז

לכתבה
Jazz on the Edge, מימין: שוורצוולד, אלפנדרי, סרנצקי, אטון, זגורסקי דניאל בר

פסטיבל Jazz on the Edge המחיש את קיומה של תופעה שקשה להסביר: סצינה לוהטת ביישוב קטן ומבודד

46תגובות

הציפיות לפני הכניסה לאולם היו מתונות במקרה הטוב. פסטיבל ג'ז במתנ"ס? לא נשמע מפתה במיוחד. התמונה שהצטיירה במחשבה בדרך להופעה היתה של אולם חסר אופי, שבו יושבים קומץ אנשים לא מאוד נלהבים ומוחאים כפיים בנימוס לחבורה של מוזיקאים שהיו מעדיפים להופיע בכל תפאורה אחרת.

קרה כמה פעמים שנכנסתי למועדון הג'ז ואמרתי לעצמי, 'זה פשוט מטורף שהדבר הזה קורה פה ואף אחד לא יודע'" אהוד אטון

אבל מה שקרה בתוך המתנ"ס של מצפה רמון, שבו התקיים במשך חמישה ימים באמצע-סוף דצמבר פסטיבל Jazz on the Edge, היה ההיפך הגמור. קודם כל, החלל. הוא היה אנטי-מתנ"סי בעליל. אולם אינטימי, שצורתו מזכירה כלוב, עם שני מפלסים לקהל, האחד גבוה בהרבה מהמפלס שבו מוקמו המוזיקאים. האווירה היתה דחוסה, מועדונית, פרינג'ית. הקהל – צעירים ומבוגרים, רבים מהם עטויי צעיפים, פריט הלבוש הפופולרי ביותר בלילות המאוד קרים של מצפה רמון – היה נלהב ואנרגטי. הוא זז והריע. המוזיקה הצדיקה את התשואות הקולניות. שני האורחים מפולין, הגיטריסט רפל סרנצקי והמתופף אדם זגורסקי, וארבעת המוזיקאים המקומיים – הסקסופוניסט דוד אלפנדרי, הפסנתרן דניאל שוורצוואלד, הקונטרבסיסט אהוד אטון והצ'לנית ג'קי פיי – ניגנו ג'ז עכשווי במיטבו. מוזיקה עשירה, סוחפת, קשה לקִטלוג סגנוני מובהק, כתובה היטב ובו בזמן מבוססת אלתור.

בניגוד למה שקורה ברוב ההופעות, לא משנה באיזה סגנון, המוזיקאים לא עמדו מול הקהל. הם היו בתוכו, או מתחתיו (ביחס לקהל במפלס העליון), והם היו מסודרים במעין מעגל, כלומר הביטו זה בזה בזמן שניגנו. "זה סידור מעולה", אמרה הקלרניתנית צוף אביב לסיק, סטודנטית בבית הספר למוזיקה במצפה רמון, שהופיעה בפסטיבל שלושה ימים קודם לכן עם הטריו שלה ושל שתי סטודנטיות נוספות. "כשאנחנו מתאמנות אנחנו עומדות אחת מול השנייה. למה לא להופיע ככה? זה היה אדיר".

Jazz on the Edge. חלל אנטי מתנ"סי בעליל
דניאל בר

מצפה רמון הוא לא היישוב הראשון שקופץ לראש כשחושבים על ג'ז. אולי הגיע הזמן שזה יתחיל לקרות. "סצינה" היא מלה גדולה ומחייבת, אבל נדמה שאפשר להשתמש בה בזהירות כדי לתאר את ההתרחשות המוזיקלית במצפה בשנים האחרונות, שסובבת בעיקר סביב ג'ז. פסטיבל Jazz on the Edge, מפסטיבלי הג'ז הישראליים הראשונים שחזרו אחרי ההפסקה של הקורונה (וכלל גם ייצוג עשיר של מוזיקאים מחו"ל), הוא השיא השנתי של ההתרחשות הזאת, אבל הוא לא יכול היה להתרחש בלי תשתית הג'ז המרשימה שהתהוותה ביישוב בשנים האחרונות, כנגד כל הסיכויים. במצפה פועל כבר שש שנים בית ספר למוזיקה מבוסס ג'ז, ויש בו מועדון ג'ז שפעל כמעט 20 שנה (הוא הפסיק לפעול בתקופת הקורונה, ובקרוב יחדש את פעילותו, אחרי קמפיין מימון המונים מוצלח). בתי קפה וברים במצפה מארחים בקביעות הופעות ג'ז וג'ם-סשנים, לפעמים שתיים או שלוש בערב.

אותי תפס הדגש שיש כאן על אלתור. יש פה הרבה אפשרויות לנגן, גם בבית הספר אבל גם ביישוב עצמו" דורין גל

די מדהים שכל זה קורה ביישוב שאוכלוסייתו מונה כ-5,000 איש בלבד ושהעיר הקרובה ביותר אליו נמצאת במרחק של כ-80 ק"מ. ביחס למספר התושבים אין ספק שמצפה רמון הוא היישוב הישראלי עם הכי הרבה ג'ז במחזור הדם, ואפילו במדידה אבסולוטית הוא נמצא באחד המקומות הראשונים. "אני צובט את עצמי כל פעם מחדש, אני לא מאמין שזה קורה", אומר הסקסופוניסט דוד אלפנדרי, שמלמד בבית הספר למוזיקה במצפה והופיע בפסטיבל. "קרה כמה פעמים שנכנסתי למועדון הג'ז ואמרתי לעצמי, 'זה פשוט מטורף שהדבר הזה קורה פה ואף אחד לא יודע'", אומר הקונטרבסיסט אהוד אטון.

איך התפתחה סצינה שוקקת ביישוב קטן ומבודד? בראש ובראשונה בזכות חזון של שני אנשים: גדי לייברוק, שייסד את מועדון הג'ז של מצפה רמון, ואטון, שהקים את בית הספר למוזיקה. לייברוק עבר למצפה בסוף שנות התשעים מתל אביב, שבה היה הבעלים של מעבדת צילום. הוא למד לנגן בסקסופון במתנ"ס המקומי, וכעבור זמן מה הציע למורה שלו להקים ביג-בנד שבו ינגנו התלמידים, ילדים ומבוגרים כאחד. הביג-בנד התחיל להתאמן פעם בשבוע במקלט שסיפקה המועצה המקומית, ובתוך זמן קצר לייברוק הפך את המקום למועדון. אחרי סכסוך עם שכנים בשל הרעש, הוא עבר לאחד ההאנגרים באזור התעשייה.

היום הראשון של הפסטיבל

דרך פורומי מוזיקה ברשת (זה היה לפני פייסבוק) לייברוק הזמין למקום מוזיקאי ג'ז מהמרכז, ששמחו להתרחק מהעיר. השקט המדברי העמוק שיש במצפה הוא מהגורמים העיקריים לפריחת הג'ז במקום. "זו לא תל אביב, שאתה נכנס בה למועדון מהרעש של האוטובוסים", אומר לייברוק. "עם רמת ההקשבה שהיתה כאן במועדון, היית שומע זבוב עף. מאה איש במועדון ולא שמעת הגה. בעיר קשה לעשות סוויץ' מהיפראקטיביות להקשבה בשקט".

ראיתי כאן סטודנטים שבאו חסרי ניסיון בנגינה ובתוך זמן די קצר נהיו... איך אומרים בעברית Motherfuckers?" דוד אלפנדרי

אלפי הופעות התקיימו במועדון הג'ז ביותר מ-15 השנים שבהן פעל. אילו מהן נחקקו במיוחד בזיכרונו של לייברוק? הוא מזכיר הופעה של אהוד בנאי עם הגיטריסט האנגלי מייקל צ'פמן, וגם הופעה של אחינועם ניני שהתקיימה מיד אחרי שאחת ההתבטאויות הפוליטיות שלה עוררה את זעמו של הימין הישראלי. 120 איש נדחסו לתוך המועדון כדי להקשיב לניני שרה, בשעה שבחוץ הפגינו נגדה מספר דומה של אנשים.

האירוע החשוב הבא בחיי הג'ז במצפה רמון, שהוליד במידה רבה את הפריחה העכשווית, היה הקמתו של בית הספר למוזיקה, שנקרא Internal Compass. הוא הוקם על ידי אהוד אטון. אטון, קונטרבסיסט ג'ז ירושלמי, למד בארה"ב בתחילת העשור הקודם, וכשהתלבט מה לעשות עם שובו לארץ, גדי לייברוק (שאותו הכיר כשהופיע במועדון) זרק לו הצעה מרחיקת לכת – לעבור למצפה רמון ולעזור לפתח בו את העשייה המוזיקלית. "אני לא מציע את זה לכל אחד. אצל אהוד זיהיתי משהו", אומר לייברוק.

הצ׳לנית ג׳קי פיי, בפסטיבל Jazz on the Edge. ג׳ז עכשווי במיטבו
דניאל בר

זמן קצר אחרי שעבר למצפה עם בת זוגו, אטון הקים את Internal Compass. כיום, בשנתו השישית, הוא מונה 50 סטודנטים, רובם ככולם אינם ילידי מצפה רמון. הקלרניתנית צוף אביב לסיק, ושותפתה לטריו, האבובנית דורין גל (השלישית היא החלילנית לילה אשוח), סטודנטיות שנה שלישית, הגיעו מחיפה והוד השרון, בהתאמה. הן חיפשו בית ספר למוזיקה עם ראש פתוח. "הבנתי שאני נשארת ברגע שירדתי מהאוטובוס ונשמתי את האוויר של מצפה", אומרת לסיק. "אותי תפס הדגש שיש כאן על אלתור", אומרת גל, שבאה מרקע קלאסי נוקשה וחיפשה אופקים אחרים, משוחררים יותר. "יש פה הרבה אפשרויות לנגן, גם בבית הספר אבל גם ביישוב עצמו".

כשמקשיבים למוזיקה היפה של הטריו של גל, לסיק ואשוח אפשר לשמוע שההוויה המוזיקלית ב-Internal Compass שונה מזו של בתי ספר במרכז. "זה לא הפרופיל של תלמה ילין או (קונסרבטוריון) שטריקר, סטודנטים שבגיל 16 כבר חרכו את ה-Changes (אקורדים) של קולטריין", אומר שוורצוואלד, שמלמד בבית הספר. "ראיתי כאן סטודנטים שבאו חסרי ניסיון בנגינה ובתוך זמן די קצר נהיו... איך אומרים בעברית Motherfuckers?" צוחק דוד אלפנדרי. "יש אלמנט של לחץ בג'ז, של Bad Vibes. כאן אין את זה. המכתש נותן פרספקטיבה. אתה רואה את הנוף הזה ואומר, 'ממה אני נלחץ? הכל שטויות'".

גם דורין גל מדברת על המכתש. "אתה עומד על המצוק ואתה בסוף העולם. כל פעם זה כזה 'וואוווווו, מה זה המקום הזה?' וכל יום הצבעים נראים אחרת. זה מטורף. זה נותן פרופורציה, בקורונה באופן מיוחד. וזה נכנס לתוך המוזיקה, ברור". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות