בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גרמנייה, עיראקי ואשכנזי נכנסים לאולפן - ויוצאים עם אלבום שמחייה תרבות נשכחת

ההרכב "רדיו בגדד" שומר על הגחלת הכמעט כבויה של המוזיקה העיראקית-יהודית של המאה שעברה עם אלבום בכורה נהדר

22תגובות
הרכב רדיו בגדד
אורן זיו

מוזיקאים אוהבים לדמות את עצמם לצינורות. "אני מרגיש שאני צינור. אני לא בדיוק יוצר את המוזיקה, המוזיקה עוברת דרכי". יש דיבור כזה אצל זמרים ונגנים, ולא חייבים להיות אירוניים לחלוטין ביחס אליו. הוא מבטא תחושה אותנטית, שיכול להבין אפילו מי שלא הלחין תו אחד מימיו. ובכל זאת, יש משהו משעשע וקצת מביך בבחירת המלים. "אני צינור"? באמת אמרת את זה עכשיו?

ולכן היה מעניין ומקסים לשמוע השבוע את יוהנה ריטמולר, הכנרת של "רדיו בגדד", מדברת על המוזיקה של ההרכב במושגים של תעלה. "תעלה אל הפעם", אמרה ריטמולר, גרמנייה שהתיישבה בישראל לפני כ-15 שנה. ספק אם צבר היה מצליח לנסח משפט עברי כל כך יפה. תעלה היא גליל חלול, כמו צינור, אבל היא גדולה יותר, עמוקה יותר, אפלה יותר, מלוכלכת יותר. תעלה לא מקבלים מן המוכן. צריך לחצוב אותה בתהליך מאומץ וסיזיפי של חשיפה וגילוי.

ריטמולר קלעה בול עם התעלה-אל-הפעם שלה. זה בדיוק מה שהרגשתי, בלי שידעתי לנסח זאת, כשהקשבתי ל-Fraghum Bachani, אלבום הבכורה הנהדר של "רדיו בגדד". הכינור של ריטמולר, העוד של יניב מייזל וקולו של אביב עזרא יצרו מרחב מוזיקלי-רגשי שבקצהו האחד המוזיקה העיראקית-היהודית של תחילת-אמצע המאה ה-20 (שמכונה "המקאם העיראקי"); בקצהו השני, העכשווי, נמצא המאזין; ובתווך מוזיקה שבוקעת מן הפעם ומגיעה אל ההווה כהדהוד מרתק של דמותה המקורית, הבלתי ניתנת לשחזור מלא.

המקאם העיראקי הגיע לשיאו בבגדד של העשורים הראשונים של המאה ה-20. באמצע המאה ה-20 הוא כבר נדחק על ידי המוזיקה המצרית, שהגיעה לעיראק (כמו לכל מקום בעולם הערבי) באמצעות הרדיו ונהפכה למוזיקה השלטת במרחב. המקאם העיראקי הגיע לישראל בתחילת שנות החמישים עם המוזיקאים הנפלאים שעלו לארץ מעיראק, והוא נוגן בסיטואציות קהילתיות ואחרות. אבל גם בישראל, כמו בעולם הערבי, המוזיקה הערבית המועדפת היתה המוזיקה המצרית. מצחיק להשתמש במלה "מועדפת", שכן המוזיקה הערבית כולה היתה ההיפך ממועדפת: היא התקיימה הרחק מהמיינסטרים הישראלי, במרחב צדדי ומצומצם שהוקצה לה. ואם היא סבלה מהדרה שיטתית, המקאם העיראקי הודר כפליים. הודר ונקבר.

רדיו בגדד אלבום - דלג

יש אלמנט של שימור, של תרומה למניעת הכחדה תרבותית, במוזיקה של "רדיו בגדד". אבל הוא מיושם ללא הכרזות ויומרות גדולות. מה שהניע את ההרכב יותר מכל דבר אחר היה הרצון הפשוט לנגן את המוזיקה העיראקית, להתחבר לתדר המיוחד שלה, שהוא תדר אטי, מתמשך ומלנכולי. "למוזיקה העיראקית יש תחושת זמן אחרת, פרייזינג אחר. מרגיש כמו Slow Motion. זה דומה יותר למוזיקה פרסית מאשר למוזיקה מצרית", אומר יניב מייזל. וריטמולר מוסיפה: "יש במוזיקה הזאת משהו שהוא הרבה יותר נמשך. עיראקים מנגנים תו אחד ומושכים אותו לכיוון הבכי. מריחות כאלה" (שמו של האלבום החדש, "פרגהום בצ'אני", פירושו "עזיבתם הביאתני לבכי").

העובדה ששלושת חברי "רדיו בגדד" נמשכו אל הקצב האטי, הנמשך, הנמרח, של המוזיקה העיראקית מעניינת במיוחד לנוכח הרקע הביוגרפי-מוזיקלי שלהם. שלושתם ניגנו בצעירותם בלהקות פאנק. ריטמולר ניגנה בלהקת הפאנק של אח שלה בגרמניה. מייזל היה חבר בין השאר בלהקת "מלככי הפינקה". עזרא הוא עדיין המתופף של להקת הט'ראש/נויז "טורבו טורפדו". לנוכח העובדה שפאנק זאת מוזיקה מהירה שמעדיפה לשבור ולחתוך מאשר להתמשך, נשאלת השאלה אם אלה באמת הפכים, או שבין שני העולמות המוזיקליים יש בעצם יותר דמיון משוני.

הרכב רדיו בגדד
אורן זיו. עיצוב: עידן זעירא

"קודם כל, זה לא שכל המוזיקה העיראקית זאת משיכה אחת ארוכה. יש בה מקצבים וחיים ושמחה וחפלות.", אומרת ריטמולר. ועדיין, השאלה נותרת. "במוזיקה העיראקית, כמו בכל המוזיקה מהמזרח, יש פער הרבה יותר קטן בין המוזיקה העממית, הכפרית, לבין התרבות העירונית הגבוהה", אומר מייזל. "מה שאומר שבמוזיקה האמנותית המזרחית יש מקום לחספוס ואפילו לדברים שהם כאילו מכוערים: דברים שבמערב אתה מוצא בעולמות כמו פאנק ומטאל".

לעזרא יש הסבר הרבה יותר אינטואיטיבי לקרבה שהוא חש בין הפאנק למקאם העיראקי. "המוזיקה הזאת נותנת בראש מאותו מקום כמו הפאנק", הוא אומר על המוזיקה העיראקית. "היא באה לקרוע אותך".

כל אחד משלושת חברי "רדיו בגדד" (שיופיעו ב-28.11 בהרצל 16 בתל אביב וישתתפו יום לפני לכן באירועי החשיפה הבינלאומית בירושלים), הגיע למוזיקה העיראקית בדרך שלו. מייזל מספר שכשלהקות הפאנק שבהן ניגן הפסיקו לפעול, הוא הרגיש צמא למוזיקות אחרות, נטולות גיטרה חשמלית. הוא התחיל לשמוע ואחר כך לנגן מוזיקה ערבית ונמשך במיוחד למקאם העיראקי. "זה היה כמו להיחשף למשהו שכאילו שמעת פעם ואתה לא יודע מהו, והוא תופס אותך ולא משחרר", הוא אומר.

Radio Baghdad רדיו בגדד رديو بغداد live concert Iraqi Maqam - דלג

ריטמולר הגיעה לישראל בשנת "אלפיים ולא זוכרת" כדבריה, אחרי שסיימה תיכון. היא לא תיכננה להישאר, אבל זה מה שקרה. ריטמולר התאהבה במוזיקה ערבית והתחילה ללמוד (בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים) ולנגן בהרכבים. "נהייתי חנונה של מוזיקה עיראקית", היא אומרת. ריטמולר מנגנת בכינור עיראקי שנקרא ג'וזה, שמזכיר את הכינור המזרחי המוכר יותר, הקמנצ'ה. היא קנתה אותו אצל בונה כינורות בגדדי, וייתכן שהיא היחידה בארץ שמנגנת בו. "יש לו צליל מאוד בוכה. צורם", היא אומרת בטון שמבהיר שצרימה היא דבר מבורך בעיניה.

עזרא הוא היחיד מבין השלושה שיש לו שורשים עיראקיים. הוא שמע את המוזיקה הזאת בבית של סבא שלו ובאירועים משפחתיים, והשירה שלו יונקת מזמרי המקאם העיראקי מהדור הישן כמו יחזקאל קצב וסלים שבת. "כשאני שר אני נזכר איך אצל עיראקים זקנים תמיד מרגישים איזה עצב, איזו התרפקות על ימים שלא ישובו עוד", אומר עזרא.

האנשים המבוגרים האלה התגעגעו לחיים שלהם בעיראק. על מה עזרא מתרפק? על מה הוא מתעצב? "אני מתחבר לעצב שלי, וגם לדיכאונות של אנשים שהגיעו לכאן ונפלו על החיים שלהם. זה קרה להרבה עולים מעיראק", הוא אומר. יש עצב, הוא מוסיף, גם בתחושה ש"רדיו בגדד" "עושים משהו שעוד רגע עובר מהעולם".

"פרגהום בצ'אני" כולל ארבע מחרוזות של כמעט רבע שעה כל אחת. כשהשלישייה ניגשה להקליט, אומר מייזל, "באנו עם אהבה גדולה להקלטות משנות השלושים ואיך שהן נשמעות, אבל גם עם הבנה שאנחנו לא האנשים האלה בזמן ההוא. לתת למקור מקסימום כבוד, ולהבין איפה המקומות שבהם זה חי כאן ועכשיו".

הרצון להדהד את העבר בהווה הוביל את הלהקה לאולפן של אסי תג'ר, אחרי שכבר הקליטו את האלבום במקום אחר. תג'ר, לשעבר סולן הלהקות "אקס ליון טיימר" ו"קטמין", הוא טהרן של הקלטה אנלוגית. הוא העביר את ערוצי ההקלטה דרך קירות של מגברים, מה שהעניק למוזיקה נפח וצבע ואיכות מחוספסת ומגורענת. "התחברנו בין השאר בגלל האהבה של כולנו למוזיקה ערבית ורעש", אומר תג'ר. "יש משהו במוזיקה המסורתית הזאת שהוא קצת א-טונאלי. רבעי הטונים האלה, שיכולים לצרום לאוזן המערבית. וגם היצירות הארוכות והאטיות שיש בהן אלמנטים של drone. כולנו חופרים בעולמות האלה". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו