בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזה ביצוע של A Love Supreme של רביעיית קולטריין הוא הגדול מכולם?

A Love Supreme של רביעיית קולטריין האגדית הוא כנראה אלבום הג'ז האיקוני מכולם. אבל האם ייתכן שגרסת האולפן אינה הביצוע הטוב ביותר של היצירה? הקלטה שהתגלתה כעת, ומצטרפת לתיעוד של הופעה אחרת, מעלה מחדש את השאלה הנפיצה

16תגובות
ג'ון קולטריין
AFP

בסוף אוגוסט 1964 נולד בנו הראשון של הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. קולטריין תיכנן לבלות את השבועות הבאים עם אשתו אליס, התינוק ובתה בת הארבע של אליס מנישואים קודמים, אבל ימים אחדים אחרי הלידה הוא נתקף צורך עז ליצור. במשך חמישה ימים הוא הסתגר באחד החדרים בקומה השנייה של הבית ויצא משם רק כדי לאכול, סיפרה אליס קולטריין לעיתונאי הג'ז אשלי קאן שנים רבות אחרי מותו של קולטריין. לבסוף הוא ירד מהקומה השנייה, ולפי הבעת הפנים שלו אליס ידעה שעבודתו נשלמה. "זה היה כאילו משה ירד מההר", היא סיפרה. "הוא ירד למטה ועל הפנים שלו ראיתי אושר ושלווה. אמרתי, 'ספר לי הכל. לא ראינו אותך חמישה ימים'. הוא אמר, 'זאת הפעם הראשונה שקיבלתי את כל המוזיקה בצורה של סוויטה. זאת הפעם הראשונה שהכל, הכל מוכן".

בערב של 9 בדצמבר 1964 קולטריין והרביעייה שלו – שכללה את הפסנתרן מקוי טיינר, המתופף אלווין ג'ונס והקונטרבסיסט ג'ימי גאריסון – הקליטה את הסוויטה שהסקסופוניסט הלחין באותם חמישה ימים. האלבום A Love Supreme, שראה אור בינואר 1965, התקבל בהתפעלות גורפת, אבל ספק אם מישהו יכול היה לשער בזמן אמת איזה מעמד-על הוא יצבור אחרי מותו של קולטריין מסרטן ב-1967, בגיל 40, וביותר מחמישים השנים שחלפו מאז. לא רק ש-A Love Supreme נמצא בשורה הראשונה של פנתיאון אלבומי הג'ז הגדולים, הרושם הוא (וזה לא מדע מדויק כמובן) שלמעט Kind of Blue של מיילס דייוויס (שגם בו השתתף קולטריין) זה אלבום הג'ז האיקוני מכולם. "כאילו משה ירד מההר". אם יש בג'ז מקבילה ללוחות הברית, זהו A Love Supreme.

קולטריין הבין ש-A Love Supreme היא יצירה יוצאת דופן ("זאת הפעם הראשונה שהכל, הכל מוכן"), אבל אפשר לנחש שהוא היה תמה ואולי אפילו מתרעם אילו יכול היה לחזות בהפיכתו של האלבום לאייקון מקודש ובהנחתו על פסגה נישאה, הרבה מעל יתר אלבומיו. כך עובדת חרושת התרבות: היא מזהה אובייקט שמייצג איזו מהות גדולה ומאלילה אותו כדי למקד בו את כל תשומת הלב ולהפוך אותו לסחורה מבוקשת.

אפשר להבין מדוע A Love Supreme איפשר ואף עודד את האיקוניזציה הזאת. זו לא רק המוזיקה הנפלאה, העל-זמנית. הפורמט הנדיר של הסוויטה, שיצר תחושה של שלם הגדול מסך חלקיו; התצלום על עטיפת האלבום, שהציג דיוקן אולטימטיבי של קולטריין; הבחירה של אנשי חברת התקליטים Impulse לוותר על הצבע הכתום ששלט בכל עטיפות אלבומי החברה וללכת על שחור-לבן נזירי וחריג; הממד הדתי המפורש של היצירה כולה, שיצר הרגשה של חוויה רוחנית; העובדה שקולטריין משמיע באופן יוצא דופן את קולו ושר לקראת סוף הפרק הראשון את המלים שמופיעות בשם היצירה; ואפילו השם עצמו, "אהבה עילאית" – לכל המרכיבים האלה היה תפקיד חשוב בסימונו של A Love Supreme כשיא החד-משמעי ביצירתו של קולטריין וכאחד המונומנטים הגדולים של הג'ז.

- דלג

בלי להפחית מגדולתו של האלבום, ומהצמחתו של מונומנט מוזיקלי מפואר ומשוכלל של יותר מחצי שעה משורש של ארבעה צלילים בלבד (שמהם מורכבת מנגינת הנושא), אני לא בטוח ש-A Love Supreme הוא השיא החד-משמעי ביצירתו של קולטריין. בוודאי לא שיא נבדל מכל האחרים. הרביעייה של קולטריין היתה לטעמי אחת הלהקות הגדולות במאה העשרים, בכל ז'אנר. בשקלול של עומק הבעה, עוצמת אש אנרגטית, תנופת דהרה, תחושת חיפוש, הקשבה הדדית, והחשוב מכל: יצירת תדר מוזיקלי יחיד במינו – זאת עשויה להיות הלהקה הגדולה מכולן. כמעט כל מה שהרביעייה הזאת הקליטה בארבע שנות הפעילות שלה, מ-1961 עד 1965, ובעיקר בשנתיים האחרונות כשקולטריין התחיל לדחוף לכיוון של מוזיקה יותר ויותר חופשית, היה אדיר. כשמקשיבים ל-A Love Supreme לצד אלבומים כמו Crescent, Transition ו-The John Coltrane Quartet Plays, עולה המחשבה שאולי הדרך הנכונה לחשוב על "אהבה עילאית" היא לראות בו ראשון בין שווים.

והנה עוד מחשבה, שיש בה אולי מן הכפירה: האם ייתכן ש-A Love Supreme בגרסת אלבום האולפן הוא בעצם לא הביצוע הטוב ביותר של היצירה? ביולי 1965, כחצי שנה אחרי יציאת האלבום, קולטריין והרביעייה שלו ביצעו את A Love Supreme בפסטיבל ג'ז באנטיב שבצרפת. ההקלטה לא ראתה אור בצורה רשמית אבל אפשר היה להשיג אותה. כך אני התוודעתי ל-A Love Supreme. קניתי את הדיסק של ההופעה באוזן השלישית בתל אביב (אולי המוכר הידען וחדור השליחות המליץ עליה במקום האלבום, אני לא זוכר) ומה ששמעתי הדהים אותי. זאת היתה מוזיקה מפעימה. כשהקשבתי מאוחר יותר לאלבום האולפן, תחת הרושם הכביר של ההופעה, לא יכולתי שלא להתאכזב. הרבה פחות תנופה, וגם אי אלו רגעים של אלתור נטול השראה. ממרחק השנים אני יכול לשמוע את אלבום האולפן בצורה יותר נקייה, בלי הצל של גרסת הלייב, ולהתרגש מהביטוי היותר מדוד שלה. אבל עדיין, אם אני צריך לקחת לאי בודד ביצוע אחד של A Love Supreme, אני בוחר ללא היסוס בגרסת ההופעה (שיצאה לבסוף באופן רשמי בתחילת שנות האלפיים, כחלק ממהדורת הסופר-דלוקס של האלבום).

עד לאחרונה ההופעה באנטיב היתה ידועה כביצוע החי היחיד של A Love Supreme. אבל ביום שישי שעבר יצא האלבום A Love Supreme: Live In Seattle, הקלטה מהופעה של קולטריין ולהקתו בסיאטל באוקטובר 1965, והכפיל את מספר ביצועי ההופעה של היצירה. כמו תמיד עם אלבומים "חדשים" של מוזיקאי ג'ז דגולים, גם כאן יש סיפור גילוי עסיסי על סלילי הקלטה מאובקים שנמצאו במרתף כלשהו. זה חלק בלתי נפרד מהרוטינה. חלק נוסף מהטקס הוא ההכרזה שההקלטה שהתגלתה כעת שופכת אור חדש על התפתחותו של קולטריין, ובמיוחד על המהלך הגדול שהוא עשה במשך 1965 – המעבר מיצירה שבה החופש והחיפוש תחומים בתוך מסגרת קצבית והרמונית מוגדרת, ליצירה שבה אין מסגרת, או שהמסגרת מופשטת עד כדי כך שקשה להבחין בה. זה השלב שנקרא "קולטריין המאוחר" – תקופה קצרת-מועד (קולטריין מת כאמור ביולי 1967) ושנויה מאוד במחלוקת.

תקופת "קולטריין המאוחר" התחילה רשמית כשהפסנתרן מקוי טיינר והמתופף אלווין ג'ונס עזבו את ההרכב, מתוסכלים מהמראתו של קולטריין אל השמים המופשטים של הג'ז החופשי. באוקטובר 1965, כשההופעה שראתה אור בשבוע שעבר הוקלטה, טיינר וג'ונס ניגנו עדיין בהרכב. אבל זאת כבר לא היתה רביעייה. קולטריין צירף להרכב את הסקסופוניסט פרעה סנדרס, מוזיקאי ג'ז חופשי מובהק, ואת הקונטרבסיסט דונלד רפאל גארט. בהופעה בסיאטל התארח גם סקופוניסט מקומי, קרלוס וורד.

https://www.youtube.com/watch?v=QUAhvJW3ZD4&ab_channel=JohnColtrane - דלג

שבעה מוזיקאים, לא ארבעה כמו באלבום וכמו בהופעה באנטיב, שהתקיימה בסך הכל חודשיים וחצי קודם לכן. ההבדל ניכר. באנטיב קולטריין ושותפיו צעדו במסלול שהתווה האלבום, גם אם הביטוי שלהם היה יותר חופשי ונסער (ומסגרת הזמן התארכה מ-33 דקות ל-49 דקות). בסיאטל, לעומת זאת, הביצוע היה הרבה פחות מחויב למקור. הוא נמשך 75 דקות וסטה מהשביל המסומן לפרקי זמן ארוכים מאוד.

אבל ההבדל בין שני הביצועים החיים לא מסתכם בהתכוונות החופשית יותר של ההופעה בסיאטל, או במשך הנגינה. הוא ניכר גם באיכות. ההופעה באנטיב שומטת את הלסת, גם אם לא מסכימים איתי שהיא עולה על אלבום האולפן. ההופעה בסיאטל לא עומדת על אותו מישור עליון. רחוק מזה. היא מעניינת מעצם היותה תיעוד של מוזיקאי דגול ברגע דרמטי בקריירה שלו, ויש בה קטעים של נגינה חיה מרהיבה (רובם ככולם של הרביעייה). אבל יש גם קטעים ארוכים שמקרטעים. הדינמיקה בין טיינר וג'ונס לבין שני הסקסופוניסטים שאינם קולטריין לוקה בחסר. נדמה שהפסנתרן והמתופף לא באמת רוצים לנגן איתם. המעבר בין קטע הסולו של וורד ב-Resolution, הפרק השני בסוויטה, לבין קטע הסולו העוקב של קולטריין הוא כמעט קומי בפער העצום שיש ביניהם.

https://www.youtube.com/watch?v=28FDmhoAV0M&ab_channel=JohnColtraneVEVO - דלג

לכל אורך ההקלטה חשבתי על האנשים שהתמזל מזלם לשבת במועדון באותו ערב באוקטובר 1965 ותהיתי אם זאת היתה חוויה שנחקקה בהם לעד. רוב הזמן, לנוכח העליות והמורדות באיכות המוזיקה, לא ידעתי מה לחשוב. ואז הגיע תורו של הפרק האחרון, Psalm. שבע דקות נפלאות, שבהן רק הסקסופון של קולטריין נמצא בחזית. כמו באלבום, אבל לגמרי אחרת. ערב שמסתיים כך הוא חוויה לכל החיים. ולא שזה חשוב, אבל ללא תשלום. כך כתוב בפירוש על הפוסטר של ההופעה. לא ייאמן: לראות את ג'ון קולטריין במחיר של כוס בירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו