בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מטאור: טדי נגוסה הוציא את האלבום הכי טוב שלו

זה הרגע של טדי נגוסה. אלבומו השלישי "זה בדם שלי" הוא אחד האלבומים הישראליים המרשימים ביותר של התקופה האחרונה. יש בו מחאה, יש בו פאן ויש בו עוד הרבה בין לבין

21תגובות
טדי נגוסה
בועז ארד

להרים ידיים או לא להרים ידיים – זאת היתה השאלה. היא התעוררה בפתאומיות באמצע ההופעה של טדי נגוסה במועדון הבארבי בתל אביב לפני כשלושה שבועות, הופעה שבה נגוסה השיק את אלבומו השלישי והמצוין "זה בדם שלי". הייתי כל כך עסוק בהתלבטות, שאני לא בטוח אם השיר היה "אזיקים על הידיים", מתוך אלבום הבכורה שלו (שבו הוא אומר בין השאר: "אני זה הבעיה, אני זה המיעוט/ אני זה הסיכון, זה הצבע, הלבוש/ אני תעלומה אז תביאו ת'בילוש/ אני זה העילה, לא צריך ת'צו חיפוש"), או השיר "השאלות הנכונות", מתוך האלבום השני, מעין שיר המשך ל"אזיקים על הידיים" שנכתב אחרי ההרג של סלומון טקה וכולל את המשפטים "הם לא רוצים אותי אזוק או שארים ידיים/ הגענו לשלב הבא – כדור בין העיניים".

טדי נגוסה - צריך קצת - דלג

על הבמה של הבארבי, באמצע אחד משני השירים האלה, טדי הרים את ידיו והצליב אותן כאילו הן אזוקות – וריאציה מחאתית נפיצה על קלישאת "תרימו ת'ידיים באוויר" ששום הופעת היפ-הופ אינה שלמה בלעדיה. השאלה שעלתה ברגע הזה, ודרשה תשובה מיידית, היתה אם לעשות כמוהו. היו נימוקים לכאן ולכאן. במובן מסוים הקהל בהופעה הזאת היה גוש אחד – מאות אנשים שמאוחדים באהבה שלהם להיפ-הופ באופן כללי ולשירים של נגוסה באופן ספציפי. כשנגוסה הרים את הידיים הכאילו אזוקות, הוא הזמין את כל הגוש להצטרף אליו. אבל במובן אחר היו בקהל שתי קבוצות – בני הקהילה האתיופית, וכל היתר. החוויה ש"אזיקים על הידיים" מתאר היא אך ורק חווייתם של אנשי הקבוצה הראשונה. לכל היתר אין מושג. בשיר "מה הם כבר עשו", מתוך האלבום החדש, נגוסה מראפרפ "אתה לא חי בנעליים שלי אז זוז, הכל קול". מצד שני, בשיר "לב חם", אף הוא מהאלבום החדש, נגוסה אומר: "זה בשביל כל מי שמכיר את הכאב", ומקהלה גברית שואגת אחריו "כולם!". אז להרים את הידיים או לא להרים? חלק מהלא-אתיופים בקהל בחרו בפתרון ביניים – הם הרימו את הידיים אבל לא אזקו אותן.

נגוסה אלבום - דלג

נגוסה התארח בסוף השבוע שעבר בהופעה של יסמין מועלם בפסטיבל אינדינגב, והנאמבר שלו שם התקבל ברגשות מעורבים. מצד אחד, שני השירים שביצע היו סוחפים ומלהיבים. מצד שני, אי אפשר היה שלא להצטער על כך שלא הוזמן לפסטיבל בזכות עצמו. זה הרגע של נגוסה. חודש אחרי שהוציא את האלבום הטוב ביותר שלו, שהוא גם אחד האלבומים הישראליים המרשימים ביותר של התקופה האחרונה, הוא היה אמור לחרוך את הבמה המרכזית של אינדינגב, מול קהל של מאות ואפילו אלפים, עם ההופעה המלאה שלו.

ההבשלה של נגוסה משתקפת באלבום החדש בין השאר במגוון הרחב של המכחולים הוורבליים שבהם הוא מצייר את הדיוקן שלו ואת המציאות שבתוכה הוא חי. אם באלבומיו הקודמים היתה חלוקה די חותכת בין שירי מחאה פרונטליים לשירי כיף אסקפיסטיים, האלבום החדש מתפרש על רצף יותר רחב והדרגתי. יש שירי כיף (אם כי כשראפר ממוצא אתיופי שר את המלים "זה בדם שלי" עולות בהכרח אסוציאציות שלא מתחום ה-fun) ויש שירי מחאה פרונטליים ("אפ'חד לא יגיד לי", "מה הם כבר עשו"), אבל ביניהם יש שירים שמשמיעים קול פחות מפורש, יותר אמביוולנטי ומורכב. "מטאור" מפנטז על בריחה מהמציאות הישראלית אל החלל ומהדהד את המסורת המפוארת של האפרו-פוטוריזם. "לב חם" מציג תמונת מצב חברתית אופטימית-זהירה ("שומר ת'ראש מעל המים, מבט אל השמים, זה לא השיא אבל זה בסדר להרים כוסית"). וב"יותר מדי נחמד איתם" נגוסה והראפר האורח אברהם לגסה מייצגים שתי דרכים להתמודד עם גזענות לייט. לגסה שולף קוצים של כעס ואילו נגוסה מנסה לשכנע אותו להבין ולהכיל. איזו משתי הגישות נכונה יותר? נגוסה לא חורץ. כל אחד מוזמן להשיב בעצמו.

איתמר ציגלר
דודו בכר

הכתיבה והראפ של נגוסה הם צד אחד במשוואה שהופכת את "זה בדם שלי" לאלבום מצוין. הצד השני הוא המוזיקה. נגוסה הפקיד את יצירת הביטים בידיו של מוזיקאי אחד, איתמר ציגלר, במקום לחלק את העבודה בין כמה מפיקים, כפי שמקובל לרוב בהיפ-הופ (גם האלבום החדש של רביד פלוטניק, אלבום ההיפ-הופ הישראלי המשמעותי השני של התקופה, הופק על ידי מוזיקאי אחד, ישי סוויסה). ההימור הזה מתגלה כבחירה נהדרת. ציגלר עשה עבודה פנטסטית.

יצירת הביטים נעשתה מן הסתם מתוך שיח עם נגוסה והקשבה לרצונות ולמחשבות שלו על עיצוב המוזיקה. על אחד מקווי המחשבה האלה אפשר ללמוד מהטקסט של הקטע שפותח את האלבום, האינטרו "משאיר אבק". "גבר אנ'לא קנדריק, אנ'לא פאק, אנ'לא מכיר 'תם, יש לי ים כבוד אבל גדלתי על תרבות אחרת", מראפרפ נגוסה. הרבה לאווים נגזרים מהמשפטים האלה, הרבה נתיבים מוזיקליים שבהם לציגלר אסור היה ללכת. "אנ'לא קנדריק, אנ'לא פאק" – המוזיקה של נגוסה לא יכולה להיות חיקוי של היפ-הופ אמריקאי, לא בגרסת האולד-סקול שלו (טופאק) ולא בגרסה העכשווית (קנדריק למאר). "יש לי ים כבוד אבל גדלתי על תרבות אחרת" – כשראפרים ישראלים אומרים משפט כזה, אפשר להסיק בדרך כלל שהם גדלו על מוזיקה עברית. האלבומים של רביד פלוטניק או של טונה מהדהדים בצורה כמעט אובססיבית את ההיסטוריה של הפופ הישראלי והרוק הישראלי. אני לא יודע בוודאות מה נגוסה שמע בילדותו ובנעוריו, בבית ובשכונה, אבל לפי מה שמספרים הביטים שלו הוא לא גדל על מוזיקה ישראלית. הוא ספג מוזיקה אתיופית. שומעים את זה היטב בשירים שלו, שיש בהם דגימות של כלים אתיופיים (כמו כלי המיתר מסינקו) ומשפטים מוזיקליים בסולמות אתיופיים (תפקיד הבס המסחרר בשיר "בבידוד").

עטיפת אלבום טדי נגוסה
דני אנדוולם וונדמנך / נענע דיסק

אבל המרכיב האתיופי, עם כל היופי והחשיבות שלו, לא יכול להיות חומר הבסיס המוזיקלי של האלבום. נגוסה הוא איש צעיר, יליד ישראל, שגדל בתוך עולם טכנולוגי. המוזיקה המסורתית האתיופית היא חלק מההיסטוריה המשפחתית והקהילתית שלו, אבל היא לא יכולה להיות המקצב שבו פועמת המוזיקה שלו.

בקיצור, הרבה "לא": לא היפ-הופ אמריקאי ישן, לא היפ-הופ אמריקאי חדש, לא היפ-הופ מבוסס פופ עברי, לא היפ-הופ מבוסס מוזיקה אתיופית. כל הלאווים האלה הפכו את ניסוח ה"כן" לאתגר מרתק. ציגלר היה צריך לסלול דרך חדשה, עצמאית. הוא לא פעל כמובן בחלל ריק והוא לא המציא שום דבר. נגוסה הוא ראפר, המוזיקה שלו היא היפ-הופ. אבל בכפוף להתוויה המאוד כללית הזאת לציגלר היתה חירות מבורכת ליצור עולם צליל מקורי, וזה מה שהוא עשה. יש יסוד סביר לחשוב שהעובדה שהוא לא צמח כמוזיקאי בתוך עולם ההיפ-הופ (ועם זאת מכיר את השפה של הביט מהשנים הרבות שבהן הוא חבר בלהקת "בלקן ביט בוקס") עזרה לו לתקוף את האתגר בצורה רעננה ובלתי תבניתית.

טדי נגוסה ויסמין מועלם - זה בדם שלי - דלג

ציגלר הוא מינימליסט תזזיתי. אין גרם אחד של שומן בביטים שלו. בשר יש, אבל מה שבאמת מורגש אלה העצמות. השלד. זאת מוזיקה רזה. היא משמיעה צליל קשה. התופים חדים ודוקרים. הבס, כלי שמן בדרך כלל, מופיע בגרסה צנומה ונוקבת. על שכבת הבסיס של התופים והבס ציגלר הוסיף כל מיני צבעים: חליל, קלרינט, מקלדות שונות, דגימה של מסינקו. הוא עשה את זה בנתזים, לא במשיחות מכחול ארוכות. החליל מנגן משפט ונחתך, הקלידים מבליחים ונעלמים. הכל זז מאוד מהר, משתנה כל הזמן. "צד לצד אחי זה כמו מטקות/ איתה על הביט עושה פה סלטות", מראפרפ נגוסה בשיר "מטאור" ("איתה" זה קיצור של איתמר, שמו הפרטי של ציגלר). הדימוי של המטקות קולע מאוד, אבל יותר מכל זה נשמע (בעיקר בשירים הראשונים) כמו הסרטים האלה שבהם הגיבור נמצא בדהרה בלתי פוסקת. רוץ טדי, רוץ. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו