חוה אלברשטיין ואלון עדר הקליטו דואט. עדיף היה שתשיר לבד
עדר, לטעמי המלחין הטוב ביותר במוזיקה הישראלית של העשור האחרון, לקח על עצמו אתגר: הלחנת שירה של לאה גולדברג "אין לך זכות חנינה בעולם", וביצועו עם חוה אלברשטיין. התוצאה: החמצה בלוזית מדי שלא נוגעת
חוה אלברשטיין היא חוה אלברשטיין. לאה גולדברג היא לאה גולדברג. אלון עדר הוא עדיין לא אלון עדר — הוא צעיר מכדי ששמו ייתר כל תוספת — אבל הוא לטעמי המלחין הטוב ביותר שעלה על במת המוזיקה הישראלית בעשור (וקצת) האחרון. ועכשיו, אחרי כל הבילד־אפ הזה, יש לומר ש"אין לך זכות חנינה בעולם", שירה של גולדברג שהולחן על ידי עדר ומבוצע על ידו ועל ידי אלברשטיין, הוא החמצה. משימת אתגר שעדר לקח על עצמו — ולא צלחה.
בהנחה שעדר התיישב להלחין את השיר בידיעה שאלברשטיין היא זו שתבצע אותו ביחד איתו, ייתכן שרעדו לו ברגע הראשון האצבעות על הפסנתר לנוכח תפארתם המוזיקלית של שיריה של גולדברג, שאלברשטיין ביצעה בשנות השבעים. אבל אלה היו זמנים אחרים, שהולידו לחנים אחרים, ואיש לא מצפה מ"אין לך זכות חנינה בעולם" להשתוות ל"את תלכי בשדה" ו"משירי ארץ אהבתי". יתרה מכך, השירים עצמם אינם ניתנים להשוואה. "אין לך זכות חנינה בעולם" הוא שיר חריג, שמתייחד במידותיו הזעירות: ארבע שורות בלבד. "אין לך זכות חנינה בעולם / הכל הוכרע / חלומותייך טובעים בים / ואת אומרת שירה".
אלון עדר ולהקה עם חוה אלברשטיין - "אין לך זכות חנינה בעולם". מנגינה שהיא ייצוג ההיאחזות ביופי - דלגקשה להלחין שיר קצר כל כך, אולי יותר מאשר שיר בעל מידות רגילות. אבל עדר כבר הראה בעבר שהוא יודע לעשות את זה מצוין. באלבום הבכורה שלו היו שני לחנים נפלאים לשירים קצרים (אם כי לא כל כך קצרים) של משוררים: "קשה בלילה בלי אדם" של אברהם חלפי ו"יש ציפור בשמים" של יהודה עמיחי. "אין לך זכות חנינה בעולם" לא מאוד רחוק בהלך הרוח שלו מ"קשה בלילה בלי אדם", אבל מפלס היופי של הלחן לחלפי גבוה בהרבה מזה של הלחן לגולדברג. זאת בעיה אחת של השיר החדש.
עדר הלך ב"אין לך זכות חנינה בעולם" על לחן ותחושה של בלוז (עם רמז קטנטן ומשעשע לגראנג' — הקשיבו לתנועה של הבס, שמזכירה לפרקים את מהלך הבס שלSmells Like Teen Spirit, מכל השירים בעולם). אפשר להבין מאיפה בא הבלוז. "הכל הוכרע... חלומותייך טובעים..." הכובד והעצב ניכרים בכל מילה. אלברשטיין אוהבת מאוד את התדר של הבלוז. זה מורגש בשירה האקספרסיבית שלה, שמתמסרת ליגון. אבל אלברשטיין נכנסת לשיר רק בנקודת האמצע שלו ושרה את הטקסט בפעם השנייה, אחרי שעדר כבר עשה את הסיבוב שלו. והשירה של עדר לא נוגעת. למעשה, נוכחותו בשיר כזמר מיותרת. היה עדיף אילו אלברשטיין היתה שרה לבדה. אבל אז השיר היה מסתיים אחרי דקה, או שאלברשטיין היתה נאלצת לחזור על הבית היחיד פעמיים. לא פשוט העניין הזה של שירים קצרים מאוד.
וישנה עוד החמצה קטנה אחת. היא קשורה לרכיב האינסטרומנטלי של השיר, שהוא העוגן המלודי שלו. המנגינה הזאת היא הייצוג המוזיקלי של ההיאחזות ביופי ("ואת אומרת שירה") אל מול הכאב והחידלון, וזאת אכן מלודיה יפה. יפה גם העיבוד, שמפקיד אותה תחילה בידי הפסנתר, אחר כך בידי החצוצרה ולבסוף בידי קולה המקונן של אלברשטיין. ובכל זאת, נדמה שהשיר היה יוצא נשכר אילו המנגינה לא היתה מגלה את עצמה מיד בפתיחה, אלא צצה במפתיע באמצע השיר, כמו קרן שמש שמפציעה פתאום מתוך חשרת עבים.
אלון עדר ולהקה עם חוה אלברשטיין — "איך לך זכות חנינה בעולם"
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר