מהו עתידה של מוזיקת מועדונים שתקועה בעבר?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהו עתידה של מוזיקת מועדונים שתקועה בעבר?

לכתבה
ריצ'י האוטין (פלסטיקמן). נשמע כמו קלישאת ניינטיז - רק שהוא היה הראשון שהמציא אותה מתוך חשבון הפליקר

כשיצא ב-1998, סימן "קונסיומד" של פלסטיקמן את החיפוש של הטכנו אחר הטוהר. גרסתו המחודשת מרירה־מתוקה: נכנסת ללב – אך בה בעת מזכירה כמה אבדה החדשנות והתעוזה בגזרת האלקטרוניקה הרקידה. וגם: אגדת הרגאיי ששבה בזכות מיקסר מכושף

18תגובות

הדיון הכי בוער כרגע בחוגים החושבים של מוזיקת המועדונים נוגע לאיבוד המהות העתידנית שלה. אסתטיקת מדע בדיוני וספרות פוטוריסטית היו חלק בלתי נפרד מהתהוותו של הטכנו כז'אנר מוזיקלי. שלושת הטנורים הדטרויטים, חואן אטקינס, קווין סונדרסון ודריק מיי, הדגישו למן הרגע הראשון את ההשפעה המכרעת שהיתה לסרטים כמו "בלייד ראנר" של רידלי סקוט ולהוגים כמו אלווין טופלר (תיאוריית "הגל השלישי") בעיצוב החזון השחור־חללי שלהם. אלא שהרוח החלוצית הזו, ששאפה לפרוץ גבולות באמצעות שילוב של Fאנק וטכנולוגיה, כמעט ולא קיימת יותר באלקטרוניקה הרקידה.

הפופולריות הגלובלית, הפוטנציאל הכלכלי והקנוניזציה של תתי־סגנונות, מפיקים מכוננים ודמוית מפתח, תרמו לירידת מפלס הסיכונים, ויחד עמם גם ההתנסויות והחזון. לעומת החדשנות, התעוזה והרוח ההרפתקנית שאפשר למצוא כיום בהייפר־פופ, דקונסטראקט־פופ וכמובן היפ־הופ, בנגזרות ההאוס, טכנו, אלקטרו וסייעניהם המצב סטטי. אין מה להשוות, למשל, בין ההתפרצות היצירתית שמתפקעת מאלבומיהם האחרונים של צ'רלי XCX או ארקה, אל מול Love of Plastic — המצוין לכשעצמו — של מפיק הדאב־האוס המינימליסטי היפני שיניצ'י אטובי.

זה לא אומר שהמוזיקה פחות טובה — כמותית יוצאת היום יותר מוזיקה טובה מאי פעם. היא פשוט נשענת באופן כמעט מוחלט על מסורת, נוסטלגיה וקונבנציות — מחזרתם של תופי הברייקביט מתחילת הניינטיז, דרך רנסנס האמביינט ועד נבירה בקטלוגים של לייבלים אזוטריים מנישת הטק־האוס מסוף שנות התשעים, והוצאתם מחדש.

כל אלה הכשירו היטב את הקרקע ליציאה המחודשת של "קונסיומד" של פלסטיקמן, פסבדונים ההקלטות הבכיר של ריצ'י האוטין הקנדי־בריטי, שראה אור לראשונה במאי 1998. "קונסיומד" המשיך את העיסוק האינטרוספקטיבי של האוטין בטכנו כסוגה לגיטימית, שראויה להתייחסות מול ובפני עצמה. בעוד שבמסגרת הפרסונה התקליטנית שלו הוא שם לעצמו למטרה להפוך את המועדון לבית מטבחיים, באלבומיו כפלסטיקמן ובשיתופי הפעולה עם מפיק האמביינט הגרמני המנוח פיט נמלוק, הוא ביקש להפשיט את הטכנו עד ליסודותיו הגרעיניים ולחקור אותם. עבור צד אחד של אישיותו הוא הקים את הלייבל Plus 8 (פרפרזה על המהירות הכי גבוהה בה דיג'יי יכול לנגן תקליט); בשביל הצד האחר את M_nius המינימליסטי.

"קונסיומד" הוא הפסגה של הגישה הפלסטיקמנית הזו. בפנתיאון האלקטרוניקה הוא ניצב לצד Selected Ambient Works של אפקס טווין ו־Music Has the Right to Children של "בורדס אוף קנדה". האוטין, במקביל לרוברט הוד הדטרויטי ו"רידם אנד סאונד" הברלינאים, סימן את החיפוש העצמי והמהורהר של הטכנו אחר טוהר. "קונסיומד" הוא הצוף של אותו טוהר — תוף בס, בייסליינים, אפקטים ומה שביניהם. למעשה, ה"מה שביניהם" הוא האלמנט החשוב ביותר: היופי בוקע מבין המרווחים, בניואנסים הבלתי מורגשים של הדינמיקה, בריוורב על המצילה, בחזרתיות של הלופ, בכלי המיתר החרישיים שמסונתזים מלמטה ומעניקים לקטעים קתרזיס. וההד שבוקע ממנו נשמע כאילו הוקלט באולפן רחב ידיים וריק, שהחלל בו הוא כלי נגינה נוסף.

החיבור בין המגע העדין של גונזלס, שיש לו מספיק אינטליגנציה, אינטואיציה ורגש לדעת מתי להישמע והיכן לשתוק מבלי להנכיח את עצמו יתר על המידה, למכונות של פלסטיקמן שמתעוררות לתחיה, נשמע הומוגני — כאילו תוכנן לכך מלכתחילה

צ'ילי גוזנלס. דמות חוצת ז'אנרים
RAPID EYE MOVIES / GENTLE THREAT / באדיבות yes

עכשיו "קונסיומד" יוצא כ־Consumed in Key, אחרי שעבר תמ"א 38 אצל קבלן השיפוצים צ'ילי גונזלס (ג'ייסון בק); גם הוא מוזיקאי קנדי וחסיד של מינימליזם, רק שהוא מגיע אליו מנגינת פסנתר קלאסית (חפשו את סדרת אלבומי "סולו פיאנו" שלו). גונזלס, כמצופה וכראוי, לא עושה יותר מדי — האצבעות הווירטואוזיות שלו מקישות בקלילות על הפסנתר, שמלווה את הערוצים המקוריים של "קונסיומד" בתצורתם המקורית.

על פניו זה נשמע כמו מתכון לקשקוש נוסטלגי ריקני שגובל בקיטש; האוטין הוא הרי כבר מזמן לא אותו אורקל שהיה, והדבר הכי מסעיר שגונזלס הוציא בשנים האחרונות היה חוברות תווים של מיטב קטעיו. אלא שהתוצאה היא אלבום טכנו שנכנס ללב. החיבור בין המגע העדין של גונזלס, שיש לו מספיק אינטליגנציה, אינטואיציה ורגש לדעת מתי להישמע והיכן לשתוק מבלי להנכיח את עצמו יתר על המידה, למכונות של פלסטיקמן שמתעוררות לתחיה, נשמע הומוגני — כאילו תוכנן לכך מלכתחילה. ערוץ הפסנתר מעניק שכבת הד נוספת להקלטה. רק תקשיבו ל"לוקומושן", שנדמה כי כל חייו המתין לתווי הפסנתר המעטים והרפטטיביים שמפזר עליו גונזלס; או ל"אינסייד", שמלודיית הפסנתר רק מעצימה את קטלניות הבייסליין שלו.

כמו "קונסיומד" המקורי, גם ההתקדמות הכרונית שלו עלולה לגרום למאזין להיפנוזה. שזו אולי קלישאה ניינטיזית איומה, רק ש"קונסיומד" הוא זה המציא את הקלישאות האלו, אז מותר לי.

הוסף לאוסף

Deadbeat & Sa Pa — The Mountain

נדמה שהמגפה עשתה רק טוב לדדביט, מפיק דאב־טכנו ממונטריאול. בין אם בשיתופי פעולה עם The Mole, Om Unit או מרטין ווס, ובין שבפרויקט סולו ניסיוני בן שלוש שעות שהפיק לרדיו טהרן, הביט־המת רק ממשיך למתוח קו ממסטל בין אלמנטים ג'מייקניים, אסתטיקה דאבית שלוחצת חזק על אפקט ההשהייה ומקצבים רבועים במהירויות משתנות. האלבום החדש שהוציא יחד עם Sa Pa נכנס בטבעיות לרצף הטריפי הזה.

Horace Andy — Midnight Rocker

אדריאן שרווד, הסנדק של הדאב הבריטי שמפעיל את הלייבל On–U Sound כבר למעלה מארבעים שנה, הכניס לאולפן את הוראס אנדי, אגדת רגאיי ג'מייקנית בן 71 שמוכר בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם "מאסיב אטאק", והפיק לו את האלבום הכי טוב שלו מזה עשורים רבים. השיבה והגנג'ה השביחו את השירה של אנדי, ושרווד מניח אותה בחזית ומגבה מאחור עם באס־תופים אלסטיים ומעשי כשפים על המיקסר.

Jack J — Opening the Door

חצי הצמד "פנדר סטריט סטפרס" ואחד ממקימי הלייבל הקנדי Mood Hut, ממגדירי הצליל של האנדרגראונד בעשור שעבר, מוציא אלבום סולו ראשון ויפהפה שמעלה באוב את ארתור ראסל המנוח (וגם קצת את ההתנסויות האמביינטיות של דיוויד בואי ובריאן אינו בברלין), ובו בזמן נותר נאמן לרוח החופשית והמגוונת ז'אנרית שאפיינה "מוד האט".

Timothy J. Fairplay — Free Andromeda

שותפו של אנדרו וות'רול לצמד ה"אספודלז" מתרגל לחיים בלי המאסטר שכרגיל הקדים את זמנו ומת ממה שייתכן היה מקרה לא מזוהה של קורונה עוד לפני שהבנו מה קורה סביבנו. שנתיים וקצת אחרי טרגדיית וות'רול, פיירפליי מוציא כעת מוציא אלבום סולו שבעיקר מהדהד האוס וטכנו אנלוגיים מוקדמים עם השפעות EBM וניו־ביט. כלומר, מתחקה אחרי הצדדים הלבנים־אירופאיים מראשית דרכם של הז'אנרים ומעדכן אותם.

הוסף למעקב

@verdant–recordings

אנדי גרין, המפיק, הדיג'יי ובעל הלייבלים Verdant ו־Vertex, מעדכן את חשבון הסאונדקלאוד שלו שלוש פעמים בשבוע עם סטים ארוכים של דיפ־האוס, דאב־טכנו ואלקטרו מהמדף העליון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות