בשיריה של יוקו אונו יש אמת ויופי, ולמרבה הצער גם רלוונטיות נצחית

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשיריה של יוקו אונו יש אמת ויופי, ולמרבה הצער גם רלוונטיות נצחית

לכתבה
יוקו אונו, 1974. ילדה של אוקיינוס ומלחמה ASSOCIATED PRESS

אחרי שהמיתוס לפיו פירקה את "הביטלס" נופץ, אלבום המחווה החדש והנפלא Ocean Child מתקן גם את העוול שנעשה ליוקו אונו המוזיקאית. קולה, שנעדר ממנו במובן הווקאלי (ובצדק), נוכח כחזון פלאי ומלא אמירה

47תגובות

הכותרת בעיתונים ובאתרים בעלי נטייה סנסציונית היתה בומבסטית ונחרצת: "העולם חייב התנצלות ליוקו אונו". עיתונים יותר מאופקים, כמו "הארץ", העדיפו כותרת בנוסח "ומה אם העולם טעה בנוגע ליוקו אונו?" — אמירה פחות חד־משמעית, ועדיין, גם לפיה מי שניצב מול אישה אחת בת 89 ונדרש להכות על חטא הוא לא פחות מאשר "העולם".

הדיון הזה התעורר כמובן בעקבות Get Back, הסדרה המונומנטלית של פיטר ג'קסון שבה מתועדים חברי "הביטלס" מקליטים בינואר 1969 את האלבום Let It Be ומתכוננים להופעה האגדית על הגג. התובנה המשמעותית ביותר שנבטה תוך כדי הצפייה בשלושת פרקי הסדרה לא נגעה ליוקו אונו, אלא ליחסים בין ג'ון לנון ופול מקרטני. ההנחה המקובלת, הכמעט אקסיומטית, היתה שבשלב הזה הם לא יכלו לסבול זה את זה: שלא נותרה ביניהם אהבה בכלל. אבל Get Back הבהירה בצורה מפעימה ממש שעם כל המתח, הטינה, החיכוכים וההסתייגויות, האהבה בין לנון למקרטני לא נעלמה. ראו את זה בעיניים שלהם כשהם ניגנו ושרו ביחד.

לצד קריסתה של הקונספציה הראשית בנוגע ליחסים בתוך "הביטלס", קרסה בזמן הצפייה גם קונספציה שקשורה לאונו. לאור סיפורים ששמענו לאורך השנים, ציפינו לראות אותה מתערבת בעשייה האמנותית, אולי אפילו מתעמתת עם מקרטני והריסון. אך להד"ם. אונו ישבה צמודה אל לנון במהלך החזרות וההקלטות, אבל היא היתה מנותקת לחלוטין מהתהליך היצירתי. סרגה, קראה, פיטפטה עם לינדה מקרטני. היא היתה שם ולא היתה שם. סטואית לחלוטין, על גבול המיצג. לא היה בנוכחות שלה שום דבר צורם או מפריע.

האם זאת באמת היתה הפתעה מרעישה? לא בטוח. נדמה לי שהטענה ש"יוקו פירקה את 'הביטלס'" היא יותר בגדר "דברים שאמרו פעם" מאשר טענה שרבים מתייחסים אליה כיום ברצינות. ובכל זאת, הנוכחות ארוכת השנים של התזה הזאת, כמיתוס שבעבר אולי עיצב תודעה וכיום מצביע בעיקר על המיזוגיניה והקסנופוביה של מי שהפיצו אותו, היא עדיין נוכחות טעונה, ולכן היה מעניין ומשמח, גם אם לא מאוד מפתיע, לראות אותה מתפוררת מול העיניים ב־Get Back.

יוזמי ומשתתפי האלבום החדש Ocean Child, שבו 14 זמרות וזמרים אמריקאים, בעיקר מאזורי האינדי, מבצעים משיריה של אונו, לא יכלו לבקש עיתוי טוב יותר ליציאת המחווה שלהם. שלושה חודשים אחרי השידור של Get Back אונו נמצאת עדיין בקדמת התודעה התרבותית, ועכשיו, משנכתשה עד אבק הקונספציה של יוקו כמפרקת "הביטלס", הגיע הזמן לכוון את הזרקור אל אונו המוזיקאית ולתקן גם את העוול שנעשה לה.

לצד המיזוגיניה והגזענות, שללא ספק היו גורמים מרכזיים בעיצוב הדימוי המכשפתי של אונו, גם לחוסר הכשירות המוזיקלית שלה — שהתקיים באופן בלתי נמנע בצמידות למוזיקליות הפנומנלית של "הביטלס" — היה חלק בטינה ארוכת השנים כלפיה

ג׳ון לנון ויוקו אונו, מתוך הסדרה Get Back. היתה שם ולא היתה שם
Disney+

כך לפחות סבור בן גיבארד, סולן להקת Death Cab for Cutie, שניהל אמנותית את Ocean Child. "האלבום הזה הוא תולדה של אהבה ותסכול", כתב גיבארד. "החלק של האהבה די ברור. המוזיקה של יוקו אונו היתה בשבילי באר ללא תחתית של השראה והנאה. בנוגע לתסכול — לאנשים אין מושג עד כמה רחבה ומגוונת המוזיקה של יוקו. בעיני, ההתעלמות הציבורית מאיכות השירים שלה היתה פלילית. אני מקווה שבזכות התרומה הצנועה של האלבום הזה, אנשים יתאהבו בשירים שלה".

התקווה של גיבארד מתגשמת במלואה ב־Ocean Child. זה אלבום נפלא, שמתעלה על מגבלות הפורמט שלו. אלבומי מחווה רבי משתתפים הם כמעט תמיד מה שנקרא Mixed Bag — קאברים מוצלחים ולצדם גרסאות כיסוי חלשות ומיותרות, בדרך כלל עם עדיפות מספרית לסוג השני. Ocean Child הוא מקרה נדיר של אלבום מחווה שכולו הצלחות, מהביצוע הראשון ועד האחרון, והוא מאיר את שיריה של אונו באור יקר ומציג אותם במלוא יופיים וערכם. זה קורה לא רק בזכות מה שיש באלבום — עבודת אוצרות נבונה של גיבארד ועבודה מוזיקלית נהדרת של כל המשתתפים — אלא גם בזכות מה שאין בו: נוכחותה של יוקו אונו הזמרת, המבצעת.

אונו צורחת ב-Get Back. המוזיקליות הלקויה של אונו היא לא תלוית רוח זמן

אונו היא זמרת איומה. אי אפשר להתעלם מהעניין הלא זניח הזה כשדנים ביצירה המוזיקלית שלה. האזנה לשירים שנכללים ב־Ocean Child בביצועה המקורי (יש פלייליסט כזה בספוטיפיי), לצד ההאזנה לאלבום הקאברים עצמו, שבה ומזכירה זאת. וגם מבהירה שהבעיה היא לאו דווקא הקול של אונו אלא העובדה שהיא פשוט לא מוזיקלית. אני חושב שלצד המיזוגיניה והגזענות, שללא ספק היו גורמים מרכזיים בעיצוב הדימוי המכשפתי שלה, לחוסר הכשירות המוזיקלית של אונו — שהתקיים באופן בלתי נמנע בצמידות למוזיקליות הפנומנלית של "הביטלס" — היה חלק בטינה ארוכת השנים כלפיה.

באקלים התרבותי של השנים האחרונות, שמוקיע שנאת נשים ומקעקע מיתוסים מיזוגיניים, אין עוד מקום לטינה הזאת. יוקו אונו היא גיבורת תרבות, אמנית פורצת דרך. היצירה שלה, לרבות זו המוזיקלית, זוכה ליחס מכבד ואף מעריץ. אבל המוזיקליות הלקויה של אונו היא לא תלוית רוח זמן, ועלי לפחות היא הקשתה עד היום לעמוד על ערכם של שיריה ולהתרשם מהחזון האמנותי, מעומק ההבעה ומעולם הדמיון שלה.

בן גיבארד. "האלבום הזה הוא תולדה של אהבה ותסכול"
Owen Sweeney / Invision / AP

Ocean Child פקח את עיני. הוא גרם לי לראות את כל הדברים האלה ולחוש בהם. נדרשו לצורך כך מתווכים — מוזיקאים שמבינים את שיריה של אונו, אוהבים אותם, מקבלים מהם השראה ומשכילים לשקף את המנעד הרגשי וההבעתי שלהם בצורה מלאה — ללא הליקויים המוזיקליים של בעלת השירים עצמה. זה מה שקורה, באופן כמעט נסי, ב־Ocean Child. המתווכים — ובהם דייוויד ביירן, "יו לה טנגו", שרון ואן אטן, "פליימינג ליפס", "דירהוף", Japanese Breakfast, סטפין מריט ואחרות ואחרים — עושים עבודה מצוינת. כולם ללא יוצא מן הכלל. כל הביצועים טובים ולפחות מחצית מהם נהדרים.

מעל כולם בולטים הקאבר הלילי־אפוקליפטי של הזמרת Sudan Archives ל־Dogtown, הביצוע הלחשני־ארסי של הזמרת Thao ל־Yellow Girl, והגרסה של U.S Girls ל־Born in a Prison, שמהדהדת את להקות הנשים של הסיקסטיז אבל בהקשר עכשווי ונוקב. בשלושת הקאברים האלה יש ממד עיקש ומתריס, שהוא אחד המאפיינים הבולטים של אונו. אבל יש ב־Ocean Child גם די הרבה ביצועים בעלי התכוונות שונה לחלוטין, רכה ועדינה, וגם הם נהדרים ברובם.

יש בשירים שלה, גם כשהם עדינים מאוד, אימה עמוקה מהמופעים המפלצתיים של הקידמה. ממלחמה, במילים אחרות. אנשים, נשים, בעיקר ילדים, נמצאים במנוסה בשירים שלה. יש פחד מוות, לצד ההתפעלות מהחיים

מתוך המארג הזה של קולות שונים והתכוונויות שונות בוקע קול אמנותי אחיד ומרהיב — קולה של יוקו אונו. הוא לא קיים באלבום במובן הממשי, הווקאלי, אבל הוא נוכח בצורה עמוקה ומפוארת במובן של אמירה, של מבע, של חזון. החזון הזה מתחדד כבר בתחילת האלבום, במעבר בין השיר השני, Who Has Seen the Wind, לבין השיר השלישי, Dogtown. ב"מי ראה את הרוח" דייוויד ביירן ו"יו לה טנגו" שרים "מי ראה את העולם או החזיק אותו בכף ידו? / הוא חומק בכל פעם שאנחנו מנסים לתפוס אותו". ב־Dogtown Sudan ,Archives שרה "יום אחד אני אהיה סתם אבן קטנה / איש לא יודע שבאבן יש כל כך הרבה רגש".

הכתיבה והחשיבה של אונו נטועות בתוך הטבע. השירים שלה מלאים באובייקטים מעולם החי והצומח, מהגיאולוגיה והטופוגרפיה, והאובייקטים האלה אינם נפרדים מבני האדם בשירים. יש ביניהם התמזגות. Ocean Child (שם שלקוח מ"ג'וליה", שיר של ג'ון לנון על אמו המתה, אבל מתאים מאוד לאונו). זאת ממש אקו־פואטיקה, שמאתגרת את צורת החשיבה המערבית. אתם חושבים שאתם יכולים להחזיק את העולם בכף ידכם? אתם לא יכולים. אם אתם רוצים להתחיל להבין את העולם, תרדו על הברכיים ותתבוננו באבן קטנה אחת. אתם רואים כמה רגש יש בה?

האקו־פואטיקה של אונו איננה מנותקת מהעולם הטכנולוגי, המדעי, המתועש. יש בשירים שלה, גם כשהם עדינים מאוד, אימה עמוקה מהמופעים המפלצתיים של הקידמה. ממלחמה, במילים אחרות. אנשים, נשים, בעיקר ילדים, נמצאים במנוסה בשירים שלה. יש פחד מוות, לצד ההתפעלות מהחיים. אי אפשר שלא לחשוב על הסיפור האישי של אונו בהקשר הזה. על הבריחה שלה ושל משפחתה מטוקיו המופצצת ב–1945, כשהיתה בת 12. ילדה של האוקיינוס, אבל גם ילדה של מלחמות וחורבן. לא רק אמת ויופי יש בשיריה של אונו, אלא גם, למרבה הצער, רלוונטיות נצחית.

אמנים שונים — Ocean Child: Songs of Yoko Ono



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות