איך נשמע האלבום של מיצקי, "הכותבת הצעירה הכי טובה באמריקה"?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נשמע האלבום של מיצקי, "הכותבת הצעירה הכי טובה באמריקה"?

לכתבה
מיצקי. זה לא אלבום אפל, אבל האור שבו מועט NICHOLAS HUNT/Getty Images via A

Laurel Hell של מיצקי הוא אלבום מוצלח עם כמה שירים חלשים. יש חשיבות בהכרזה הבומבסטית של "גרדיאן", אך היא חושפת גם את עוניו של הפופ העכשווי בכתיבת שירים

28תגובות

"כותבת השירים האמריקאית הצעירה הכי טובה", הכריז לפני כמה ימים ה"גרדיאן" בכותרת לראיון עם הזמרת האמריקאית מיצקי, שאלבומה השישי Laurel Hell יצא בסוף השבוע שעבר. הכרזות בומבסטיות מהסוג הזה מרימות גבה באופן מיידי. מיצקי, בת 31, היא כותבת שירים טובה, אולי אפילו טובה מאוד, אבל האם היא באמת כותבת השירים הצעירה הכי טובה באמריקה? האם היא כותבת טובה יותר מבילי אייליש למשל? או מטיילור סוויפט? בכלל לא בטוח. האם היא הוציאה אי פעם שיר פופ מושלם כמו Juice של ליזו? נראה שלא.

אבל Juice, כמו רוב להיטי הפופ של העידן הנוכחי, נכתב על ידי כמה יוצרים, בהם ליזו, וה"גרדיאן" התכוון ל־Songwriting במובן המסורתי: אדם אחד שכותב מלים ומנגינה. מה שפוסל גם מישהו כמו קנדריק למאר, שהוא כותב שירים מעולה, אך לא במובן המסורתי. במגרש המסורתי מתברר שלא קל להעלות במחשבה כותבי שירים בני פחות מ–35 שעולים בבירור על מיצקי הטובה־אך־לא־פנטסטית (פרנק אושן עדיין כותב שירים?). כלומר, ההכרזה הבומבסטית של "גרדיאן", אף על פי שהיא נטולת כל חשיבות כשלעצמה, חושפת את עוניו של הפופ העכשווי בכל הנוגע לאמנות כתיבת השירים.

The Only Heartbreaker. אווירה אייטיזית כבדה

כשמקשיבים לאלבום החדש של מיצקי, אפשר אולי להבין מה גרם לאנשי ה"גרדיאן" לצאת מגדרם בעת ניסוח הכותרת לראיון עם הזמרת האמריקאית ממוצא יפני (שמה המלא הוא מיצקי מיאוואקי). לא רק ש־Laurel Hell הוא אסופה של שירים טובים (לפחות בשני השלישים הראשונים שלו), אלא שהצורה שבה מיצקי מטפלת בשירים האלה מבחינת סאונד ואווירה משדרגת אותם והופכת את האלבום לאחד היפים שיצאו לאחרונה באינדי האמריקאי ובכלל.

אילו בטקס פרסי הגראמי היתה קטגוריה של עיצוב תאורה מוזיקלית, מיצקי היתה צריכה לזכות בה על Laurel Hell. אלבומיה הקודמים היו סטנדרטיים מהבחינה הזאת. הצליל היה בהיר והשרה אווירה של יום. האלבום החדש הוא סיפור אחר. השיר הראשון, Valentine, Texas" נפתח במלים "בוא נצעד בזהירות אל תוך החשיכה / כשנהיה בתוכה אני אזכור את הדרך". שלושה שירים לאחר מכן, ב־Everyone, מיצקי שרה "השארתי את הדלת פתוחה בשביל החשכה / אמרתי 'היכנסי, היכנסי, מה שלא תהיי' / אבל היא לא רצתה בי עדיין".

מה שיפה באלבום הוא שהאווירה הספציפית — אותה הליכה בתוך הערפל, בין סכנות להזדמנויות — לא מייצרת אלבום חד־גוני. הצבעים משתנים לאורך ההליכה. יש תחושה של עלילה מתפתחת

עטיפת האלבום Laurel Hell. תחושת חוסר ודאות
Dead Oceans

זה לא אלבום אפל. אין בו כובד, יגון או אימה. אבל האור שלו מועט — אור של שעת דמדומים או של חלום קצת מוזר. מיצקי שרה שוב ושוב על חשיכה, אבל התחושה היא יותר של הליכה בערפל. בקושי אפשר לראות. אי אפשר לדעת אם במרחק של כמה מטרים יש שברי זכוכית או יד מלטפת. האווירה החוץ־מציאותית הזאת ותחושת חוסר הוודאות מייצרות תמונת צליל שמעניין להיות בתוכה. היא גם מחמיאה לקולה של מיצקי, שבתאורת יום בהירה, עם מארג סטנדרטי של גיטרות־סינתסייזרים-תופים, נשמע חסר ייחוד. באלבום החדש, שמוותר על הארציות של הגיטרות והתופים ומושתת ברובו על קלידים אווירתיים בעלי צביון מיושן אך לא רטרואי, לשירה של מיצקי יש יותר נפח.

בראיון ל"גרדיאן" היא ציינה כמקורות השפעה על הסאונד את סקוט ווקר, ונגליס וג'ורג'יו מורודר. אפשר להבין על מה היא מדברת, אם כי בסופו של דבר האלבום מזכיר יותר ברוחו את האלבום האחרון של סנט וינסנט, וגם את האמביוולנטיות הדרמטית בשיריה של לנה דל ריי.

מה שיפה ב–Laurel Hell הוא שהאווירה הספציפית — אותה הליכה בתוך הערפל, בין סכנות להזדמנויות — לא מייצרת אלבום חד־גוני. הצבעים משתנים לאורך ההליכה. המראות מתחלפים. יש תחושה של עלילה מתפתחת. בפתיחת האלבום נדמה שזהו תהליך הדרגתי וחד־כיווני של התבהרות (שירים 1 עד 3), אבל בשיר הרביעי התאורה שוב מתעמעמת מאוד, ונותרת כזאת גם בשיר הבא, עד שבשיר השישי הערפל מתפוגג בבת אחת ומה שהיה בגדר פוטנציאל בשיר השלישי, הכמעט בהיר, מתממש בצורה מלאה — שיר קצבי, בוהק ומצוין באווירת אייטיז כבדה (The Only Heartbreaker), שאחריו יש עוד שיר אייטיזי, מוצלח אבל פחות, שמזכיר קצת את Maniac מתוך "פלשדאנס" (Love Me More).

מיצקי, Your Best American Girl. לשירה שלה יש יותר נפח בהשוואה לאלבומים קודמים

באופן מעט מוזר שני השירים הרטרו־להיטיים האלה נשמעים כמו התפתחות טבעית של שירי ההליכה בערפל שקדמו להם, ולא כמו הצנחות נטולות הקשר, אבל הם לא מותירים סיכוי לכל מה שקורה אחריהם. אי אפשר לחזור אל המיסתורין הזוחל של תחילת האלבום. ובאמת, ארבעת השירים האחרונים באלבום, שהם גם חלשים כשלעצמם, מיותרים לחלוטין. אפשר היה לסגור עניין אחרי השיר השביעי. אבל גם כך, עם הסרח העודף, Laurel Hell הוא אלבום מוצלח מאוד.

מיצקי – Laurel Hell



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות