החדש של דה ויקנד מוכיח: האורות כן מסנוורים פעמיים

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החדש של דה ויקנד מוכיח: האורות כן מסנוורים פעמיים

לכתבה
דה ויקנד בטקס פרסי MTV האחרון. נדיר להיתקל בכוכב פופ עכשווי שהוא זמר מצוין Ashley Landis/אי־פי

אובססיית האייטיז של דה ויקנד ניכרת גם באלבומו החדש, Dawn FM. אם תקשיבו לו עם החושים, תחוו רצף פופ בלתי ניתן לעצירה, אופורי כמעט, שגורם לבולטים שבאלבומי 2021 להתבייש. גם שאר האלבום מהנה, אבל יש ממה להסתייג

25תגובות

התרחיש הכי טוב מבחינתו של כוכב פופ הוא ששיר מתוך האלבום הקודם שלו ירוץ עדיין חזק במצעדים בזמן שמתחיל הקמפיין של אלבומו החדש. זה תרחיש כל כך נדיר עד שהוא כמעט דמיוני, אבל זה הסיפור העכשווי של דה ויקנד. שירו Blinding Lights, שיצא בתחילת 2020 והיה הלהיט הכי גדול בעולם בשנה הזאת, נשאר במצעד הסינגלים האמריקאי במשך 90 שבועות (מתוכם כמעט 60 שבועות בעשירייה הראשונה). זה שיא של כל הזמנים. Blinding Lights הוא גם הלהיט הכי גדול בתולדות הפופ, בשקלול של משך השהייה במצעד והמיקום המדויק לאורך התקופה הזאת (זה כמובן לא אומר שהוא השיר הנמכר ביותר אי פעם. זה כבר לא יכול לקרות בעידן הזה).

Blinding Lights צעד עדיין חזק כש־Take My Breath, הסינגל הראשון מתוך אלבומו החדש של דה ויקנד (הזמר הקנדי אייבל טספיי), יצא באוגוסט 2021. בסוף השבוע האחרון, כשיצא האלבום Dawn FM, הוא כבר לא היה במצעד, אבל רוחו — שמתגלמת יותר מכל בליין הסינתסייזר הקטלני שלו, שצועק ללא מילים "שנות ה-80 לנצח!" — ממשיכה לרחף ברחבי עולם הפופ. מאחר ששירים שמסמלים את ההווה מעודדים שימוש בשפה של ההווה, גם אם היא לא הכי תקנית, אפשר לומר ש־Blinding Lights "עדיין קורה". לגמרי.

Sacrifice. התרכבות נהדרת של שירה גבוהה עם ביט רחבות אינטנסיבי וקשיח

זה תרחיש משמח מאוד מבחינתו של דה ויקנד, אבל זה גם תרחיש מאתגר. על הנייר לפחות הוא מחייב את הזמר להמציא את עצמו מחדש. כשהחומר הקודם שלך מהדהד עדיין כחומר עכשווי, אתה לא יכול להרשות לעצמך להוציא עוד מאותו דבר. הציווי הזה נעשה חריף במיוחד כשהחומר המוזיקלי שעליו מדובר הוא חומר שיש בו מלכתחילה רכיב נוסטלגי מובהק. Blinding Lights היה שיר שרגלו האחת ב–2020 ורגלו השנייה ב–1984 (שנת יציאתו של Take On Me של "א-הא", מקור השראה ברור). אם האלבום החדש יישאר במגרש של האורות המסנוורים, זאת תהיה נוסטלגיה כפולה — קודם לשנות השמונים ואחר כך ל–2020. וזה כבר יותר מדי, אפילו בעולם שמכור לנוסטלגיה. האורות לא מסנוורים פעמיים.

אבל הם כן! הקשיבו ל־Dawn FM, האלבום החדש של דה ויקנד. או ליתר דיוק, הקשיבו לשליש הראשון שלו — חמשת השירים הראשונים, שמחזיקים כ–17 דקות (מתוך 51). אל תקשיבו עם השכל. השכל יגיד לכם שיש טעם לפגם באובססיית האייטיז של דה ויקנד, שנוכחת גם באלבום החדש: בסינתסייזרים, בדגימות, בעיצוב הסאונד, בהשפעה המכרעת של מייקל ג'קסון על השירה של הסופ"ש. הכל כאן. זה מיחזור של מיחזור, בהאזנה שכלתנית. אבל כשמקשיבים לשליש הראשון של Dawn FM עם החושים ולא עם השכל, מצטיירת תמונה שונה לגמרי. 17 הדקות האלה הן רצף בלתי ניתן לעצירה, כמעט אופורי, של פופ עכשווי במיטבו, כזה שגורם לאלבומי הפופ הבולטים של 2021 — מליל נאס אקס עד בילי אייליש, מאוליביה רודריגו עד אדל — להצטנף מבוישים בפינה.

הסחף של דה ויקנד טמון בחלקו במערך ההפקה באלבום: מצד אחד גלדיאטור המיינסטרים השוודי מקס מרטין, ומצד שני המפיק האמריקאי דניאל לופטין (Oneohtrix Point Never), מגזרת האלקטרוניקה הניסיונית. היה מי שכינה אותם השטן והמלאך שעל כתפו של הסופ"ש

Take My Breath, שיצא ראשון מהאלבום החדש. יציאה משמחת וגם מאתגרת
Gasoline, הרצועה השנייה ברצף הפותח והמסחרר. שם את בילי אייליש בפינה

מה הופך את החטיבה הזאת לכל כך סוחפת? זה בוודאי לא הקונספט הלא מקורי של ליל שידורים בתחנת רדיו (עם ג'ים קארי בתפקיד השדרן). סביר יותר שהתשובה טמונה, לפחות באופן חלקי, במערך ההפקה הלא שגרתי של Dawn FM — מצד אחד גלדיאטור המיינסטרים השוודי מקס מרטין, ומצד שני המפיק האמריקאי דניאל לופטין, שמגיע מגזרת האלקטרוניקה הניסיונית, שבה הוא פועל תחת השם Oneohtrix Point Never. היה מי שתיאר את שני המפיקים מרחפים משני צדדיו של דה ויקנד, כמעין מלאך ושטן בסרט נעורים הוליוודי, שכל אחד מנסה לגרור את הזמר אל האסתטיקה המנוגדת שלו. זה לא באמת נשמע כך. לא ניכרת התגוששות הפכים מתיזת ניצוצות, ובכל זאת נשמע שהנוכחות שוחרת האפלוליות המופשטת של לופטין הצליחה להזריק נוגדן יצירתי לתוך הנוסחתיות של מרטין, ואולי אפילו למקם את Dawn FM כרונולוגית בתוך כמוסה מעניינת שהיא לא בדיוק 2022 וגם לא בדיוק 1984, אלא איזושהי בועה מחוץ לזמן.

Here We Go… Again עם טיילור דה קריאייטור. נחיתה קשה, קצת מאוסה, לתוך 2022

גם אם למפיקים מגיע קרדיט לא מבוטל, האחראי העיקרי לרצף המרהיב של תחילת האלבום הוא דה ויקנד עצמו. הפופ של השנים האחרונות לא מצטיין, בלשון המעטה, באיכויות שירה מובחרות. נדיר להיתקל בכוכב פופ עכשווי שהוא זמר מצוין. האיכויות הווקאליות של דה ויקנד בולטות באופן מיוחד באלבום החדש בזכות ההתרכבות הנהדרת של השירה הגבוהה והמרחפת שלו עם ביט הרחבות האינטנסיבי והקשיח שרץ לכל אורך הרצף הפותח של Dawn FM. המפגש הזה מייצר שלם (או שליש־שלם) שגדול מסך החלקים (שירים) שלו. 17 הדקות האלה פשוט לא נמאסות, וכשבסיומן מגיע קטע מעבר שבו קווינסי ג'ונס, הוא ולא אחר, מספר על חוויית ילדות פוצעת שלו, המאזין אומר לעצמו: "יפה. המפיק של Thriller ו־Of the Wall, התנ"ך והברית החדשה של דה ויקנד. אילו השירים הראשונים ב־Dawn FM היו סטנדרטיים, הנוכחות של ג'ונס היתה צורמת. אבל עם רצף פותח כל כך טוב, דה ויקנד הרוויח את הזכות להתבשם מנוכחותו של המפיק הגדול".

עד כאן על השליש הראשון של האלבום החדש, שהוא עיקר העניין בו. שני השלישים הנותרים, מרגע שקווינסי ג'ונס מתפוגג, הרבה יותר שגרתיים. היסוד האופורי נעלם. הביט הדוחף מפנה את מקומו לבלדות אייטיז מצועפות, שיש ממה ליהנות בהן אבל גם יש ממה להסתייג. זה בולט מאוד בשיר Here We Go… Again. תענוג לשמוע את המלודיה שלו פורשת את נוצותיה הצבעוניות בסבלנות ובהדרגה, אבל בו בזמן הסאונד המתקתק והקצפתי משגר למוח ולגוף מנת יתר של סוכר. זה יפה, בצורה קצת מאוסה. באמצע השיר מבליח הראפר טיילר דה קריאייטור, ועכשיו לא רק הביט האופורי נעלם אלא גם הבועה של "מחוץ לזמן" שבתוכה האלבום התקיים עד לאותו רגע. אנחנו ב–2022. מי רוצה להיות ב–2022.

The Weeknd – Dawn FM



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות