בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"למונהדס" בתל אביב: לא מופע מחווה, אלא הדבר האמיתי

יחסי הגומלין בין השירה הקולית של אוון דנדו לדיסטורשן והמקצבים המהירים עדיין אפקטיביים על הנפש בלי להזדקק לרובד הנוסטלגי. "למונהדס" פשוט נשמעו פצצה במופע שהיה בתל אביב

14תגובות
אוון דנדו בהופעה של "למונהדס", אתמול. רעמתו השופעת מנציחה את מעמדו כיפיוף הרשמי של האלטרנטיב־רוק
גיל רובינשטיין

שיער ארוך הוא לא משהו שגבר בשנות ה–50 לחייו אמור להתהדר בו. גם במקרים הנדירים שבהם הגנטיקה מאפשרת לאסתטיקה המפוקפקת הזו להתקיים, זה נראה בדרך כלל אינפנטילי, מגוחך, פתטי. היאחזות עקשנית בנעורים שחלפו מזמן.

אוון דנדו, מנהיג "למונהדס", יוצא דופן בהקשר הזה. רעמתו השופעת של אחד ההדוניסטים הגדולים של הניינטיז לא רק נראית נהדר, מנציחה את מעמדו כיפיוף הרשמי של האלטרנטיב־רוק (ב–1993 הוא נכלל ברשימת "50 האנשים היפים בעולם" של "פיפל"). יש לה גם ערך פרפורמטיבי. היא אקססורי שמשאיר אותו חסר גיל ומאפשר לו לנגן שירי פאנק־פופ מתקתקים, אגרסיביים ומהירים מלפני שלושה עשורים בלי להיראות כמו מופע מחווה לעצמו. מה שחשוב יותר, הוא שאתמול (שבת) בבארבי תל אביב הוא גם לא נשמע כמו מופע מחווה לעצמו, אלא כמו הדבר האמיתי.

"למונהדס" - דלג
"למונהדס"

הסיבה שבגינה הגיעו הנה דנדו ו"למונהדס" — כינוי ליותר מ–30 נגנים שליוו אותו לאורך השנים, תמיד בפורמט של טריו — היא סיבוב ההופעות שחוגג 30 שנה לאלבום המצליח ביותר שלהם, It's A Shame About Ray, שבו סופית חתכו מסצינת ההארדקור של בוסטון, מיתנו את הסאונד והגיעו ל־MTV עם שיר הנושא שבקליפ שלו כיכב ג'וני דפ (שהיה חברו הטוב של דנדו עד שהרוקר שכב עם זוגתו של דפ דאז, קייט מוס); ועם החידוש המשוקץ ל־Mrs Robinson של סיימון וגרפונקל, שדנדו הודה לא פעם שהוא מתעב.

לפני שנדרשו לביצוע האלבום בשלמותו לפי הסדר כמובטח, דנדו עלה לבדו עם גיטרה אקוסטית והפגין את הצד הפולקי והרך שלו. הוא פתח עם The Outdoor Type מ־Car Button Cloth, שיר שמילותיו הן תיאור מדויק, מלא אירוניה, של דנדו, שהדימוי שלו הוא ההיפך המוחלט מהשנאה העצמית הקורט־קוביינית שהיתה כל כך אופנתית בניינטיז. כשהוא פותח את הפה מרגש לגלות שגם אחרי שהזריק, בלע, הסניף, עישן וליקק כל סם אפשרי — בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב–2019 הוא הודה שמעולם לא הפסיק — הקול שלו עדיין צלול וסוחב היטב בעליות (בפעמים הספורות שהוא נסדק ונשבר זה היה יפה לא פחות).

החלק הזה, שהיה בו טוהר מהפנט, הסתיים עם Into Your Arms, שבו דנדו נתן לקהל — בארבי חצי מלא אבל משולהב מקדימה — לשיר יחד איתו. כשהמתופף (הרוצח) והבסיסט (האפאתי) הצטרפו והחלו בחטיבת It's A Shame About Ray קיבלנו חצי שעה רוקנרולית מהודקת, ללא קטעי קישור מיותרים, וללא נפילות מתח, כש־My Drug Buddy מתעלה מעל כולם. יחסי הגומלין בין השירה הקולית של דנדו לדיסטורשן והמקצבים המהירים עדיין אפקטיביים על הנפש בלי להזדקק לרובד הנוסטלגי — "למונהדס" פשוט נשמעים פצצה.

אחרי שהגברת רובינסון עוררה בקהל את יצר הצילום המבאס וסיימה את תפקידה, דנדו חזר, המשיך לבדו עם הגיטרה, חזר למצב הצבירה האקוסטי של ההתחלה עם נוכחות נונשלנטית כובשת — התחיל שירים מחדש, החליף גיטרות באמצע, מלמל לעצמו משפט מ־Tomorrow Never Knows של הביטלס עם הישמע פידבק. רק שאלה אחת נותרה לי בסיום — מאיפה הנעליים של ערן צור?

"למונהדס" בתל אביב, אתמול
גיל רובינשטיין

"למונהדס". בארבי תל אביב, 21.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו