בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה יופי בהופעה של חוזה גונזלס, לא קסם

גונזלס הוא מוזיקאי אהוב במיוחד על קהל האינדי הישראלי אבל שני הצדדים במשוואת הקסם שלו, הדממה והדינמיות, לא התממשו אתמול על הצד הטוב ביותר

15תגובות
חוזה גונזלס בהופעה בבית האופרה בתל אביב, אתמול
הדס פרוש

הוא אמר Magician או Musician? אני די בטוח ש-Magician. "כמו לכל קוסם, גם לי יש את האנשים שלי מאחורי הקלעים", אמר חוזה גונזלס אחרי שחזר להדרן, והודה לסאונדמן ולתאורן שלו. רגע לפני כן, כשהוא ירד מהבמה, מאות רבות של אנשים קמו לתשואת עמידה נלהבת. בהמשך, בסוף ההדרן הראשון והשני, הם הריעו בעמידה פעמיים נוספות. מה שיצר את הרושם שהם מרגישים שמה שקרה אתמול (שבת) בבית האופרה בתל אביב אכן נמצא באזורי ה־Magic. אז הנה דעת מיעוט: היה יופי בהופעה של גונזלס, אבל לא היה קסם. Musician, לא Magician.

גונזלס, שוודי ממוצא ארגנטינאי, הוא מוזיקאי אהוב במיוחד על קהל האינדי הישראלי. בית האופרה היה מלא אתמול, והיום (ראשון) גונזלס יופיע שוב בבארבי. גם בביקור הקודם שלו בארץ, לפני חמש שנים, הופעה אחרי הופעה היו סולד־אאוט. מדוע גונזלס מהלך קסם על קהל האינדי המקומי? נדמה שהסיבה העיקרית לכך היא שיש במוזיקה שלו שילוב לא מצוי בין מעט להרבה: בין מינימליזם נזירי ועדין מצד אחד לבין עושר ומורכבות מצד שני.

s - דלג
שיר של חוזה גונזלס

אפשר היה להיווכח בזה אתמול. גונזלס הופיע לבד. רק הוא והגיטרה הקלאסית שלו וקולו הרך. זה המינימליזם העדין. העושר נובע בעיקר מהצורה שבה גונזלס מנגן בגיטרה. הוא מפיק ממנה רב־קוליות מרשימה, שמהדהדות בה גם מוזיקה קלאסית וגם מוזיקת פולק, והוא מניח את הרב־קוליות הזאת על בסיס קצבי גמיש ואיתן, שמקנה למוזיקה תחושה של דינמיות. מה שמתקבל הוא שילוב בין שקט לתנועה — הטוב בכל העולמות.

אבל שני הצדדים במשוואת הקסם של גונזלס, הדממה והדינמיות, לא התממשו אתמול על הצד הטוב ביותר. היתה עדינות חרישית בשירה של גונזלס, אבל ההבעה שלו לא היתה מספיק עמוקה. לא הורגש חסד נזירי אמיתי.

בנוגע למורכבות הנגינתית: גם היא היתה שם, ובכמה שירים היא היתה מרהיבה למדי, אבל גונזלס עשה שימוש תכוף מדי באמצעי העשרה מלאכותיים כמו לופר, שהפכו את המוזיקה למהדהדת יותר — דבר הכרחי באולם גדול כמו בית האופרה — אבל נטלו מהרב־קוליות של המוזיקאי הבודד את טעמה של המוזיקליות האורגנית והפכו אותה למובנת מאליה, כמעט אוטומטית.

עוד דבר שקירקע את הקסם היה איכות השירים של גונזלס. אלה לא שירים מהדרג העליון. שירים יפים בצורה סטנדרטית. כמעט מצוינים במיטבם. זאת בעיה בשביל מוזיקאי שפועל בתוך סוגת הסינגר־סונגרייטר אוחז הגיטרה, שהגיעה לשיאים כל כך גבוהים במחצית השנייה של המאה ה–20.

אף אחד לא מצפה מגונזלס להיות ג'וני מיטשל, אבל בהחלט ישנה ציפייה ששיריו יחצו את הגבול הדק־אך־דרמטי שמפריד בין שיר יפה לשיר נפלא. גונזלס חצה אותו אתמול רק לעתים נדירות. תשואות העמידה הבהירו, כאמור, שרוב האנשים בקהל לא חשבו כמוני, אבל זה לא מקרה שהתשואה הקולנית מכולן רעמה בסיומו של שיר לא מקורי — הקאבר של גונזלס ל־Teardrop של "מאסיב אטאק".

בהדרן השני גונזלס שאל את הקהל — ניק דרייק, פול סיימון או אל גרין? אני חשבתי שהסיכוי הכי טוב לקאבר מעולה יהיה עם שיר של סיימון, אבל הצבעת הקהל היתה חד משמעית: ניק דרייק. והוא צדק. גונזלס ביצע נהדר את Cello Song, עם פריטת הגיטרה הסוערת־עדינה שלו, שאוצרת למעשה את כל הדנ"א המוזיקלי של גונזלס. הוא לא יכול היה להתקרב כמובן לשירת העומקים של דרייק, וגם לא היה איתו צ'לו על הבמה, אבל הוא זימזם את התפקיד של הצ'לו, וזה היה אלתור יפהפה וגם המחשה נוגעת לאמירה הידועה שהצליל של הצ'לו הוא הדבר הכי קרוב לקול האנושי.

חוזה גונזלס. המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 21.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו