בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בומרים? אז מה. להקת "טריפולי" מוכיחה שהבדיחה היא על חשבון הצעירים

משחקי המילים הדודיים והצפצוף המופגן על המוסכמות עשויים להרחיק מאזינים מהדור הצעיר, אבל האלבום של "טריפולי", הטריו של ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב, מכיל אנרגיה מתפרצת ורגעים של יופי טהור שכמעט לא נשמעים עוד ברוק הישראלי

57תגובות
טריפולי בהופעה. המוניטין כבר מובטחים
תומר אפלבאום

יש לא מעט רגעים באלבום של "טריפולי" שבהם אפשר לדמיין את המאזין, אם הוא אדם צעיר (וזה לאו דווקא פרופיל הקהל של השלישייה), מקשיב לשיר, מתרשם מהאנרגיה הבריאה ומהנגינה המצוינת, ובו בזמן מסנן לעצמו: "אוקיי בומרים". זה עשוי לקרות לנוכח משחקי המלים הדודיים החביבים על חברי "טריפולי" ("התחילה קלוד ללוש לי את הרגל", "סדום והמורה ללשון"), וגם לנוכח הצפצוף המופגן של שלומי ברכה, ערן צור ודני מקוב על הקודים של התקינות הפוליטית ("חיפשתי קצת רומנטיקה, חיפשתי חום נשי/ קיבלתי הרצאה על המצב של הפליטים", מתוך השיר "פמיניסטית"), ואולי אפילו לנוכח הבחירה של ברכה ומקוב בני ה-60 וצור בן ה-56 לצטט בשיר האחרון באלבום שלהם מתוך השיר שפותח את האלבום ש"ארקטיק מאנקיז" הקליטו כשהיו בני פחות מ-20.

אם למאזינים צעירים אכן קופץ ה"אוקיי בומרים" כשהם מקשיבים ל"טריפולי", נדמה שברכה, צור ומקוב לא ייעלבו מהתיוג הזה. אולי הוא אפילו ישעשע אותם. ולא רק מפני שהתיוג הזה הוא התניה פבלובית יותר מביקורת מנומקת. מקדם ה"אוקיי בומרים" הגבוה של "טריפולי" הוא תוצר של הדחף הבסיסי שמניע את הלהקה ופורץ מהשירים שלה: הדחף להגיד מה שמתחשק, איך שמתחשק. בלי לסנן, בלי לעדן, בלי לחשוב מה יגידו ואם זה טוב למוניטין. המוניטין כבר מובטחים.

אלבום הבכורה של להקת טריפולי - דלג

לא בכל השירים האימפולסיביות היצרית הזאת משתלמת. יש באלבום כמה רגעים שלוקים בשילוב בעייתי בין הומור נוקשה לשימת זין מודעת לעצמה. אבל על כל שיר שחורק יש לפחות שני שירים טובים, שבהם ההומור מחריף לכדי סלט סוריאליסטי פרוע והגיטרה-בס-תופים מכניסים להילוך סוחף של פאוור-טריו שראה הכל ושרד כדי לא לקחת את עצמו ברצינות כשהוא מספר על זה.

עם כל ההנאה מההתפרעויות הסוריאליסטיות, הרגעים היפים והנוגעים ביותר באלבום הם שני השירים שבהם ברכה, צור ומקוב מורידים את הרגל מדוושת העוצמה וההומור, וצועדים בתבונה ובעדינות כמעט קאמרית (שאינה סותרת נגינת רוק בעלת ממד בשרני) אל תוך שטח האש של מערכות יחסים וטראומות רגשיות. "הלך רוח" ו"נחש" לא יצאו כסינגלים. הם חבויים באמצע האלבום ולקראת סופו. לא תשמעו אותם ברדיו. אבל כדאי מאוד לחפש אותם. יש בהם עומק ויופי שכמעט לא שמענו בשנים האחרונות מהרוק הישראלי המתמעט, לא מצד בני דורם של חברי "טריפולי" ולא מצד הצעירים שאומרים "אוקיי בומרים" ולא מבינים שהבדיחה היא על חשבונם.

"טריפולי" – טריפולי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו