בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החדש של "ג'תרו טאל": כשאמן גדול מצליח ליצור למרות מחלתו הלב לא נשאר אדיש

ב־The Zealot Gene, אלבום האולפן הראשון שלה זה 19 שנה, "ג'תרו טאל" מזכירה להקת ליווי מקצוענית של סולן. רק לקראת השליש האחרון זוכים המאזינים לשמוע את איאן אנדרסון בתפאורה שהכי מתאימה לו

תגובות
טאל
Latam Windsor

ההופעה של איאן אנדרסון בהיכל התרבות בתל אביב בתחילת 2016 היתה אירוע מוזר למדי. אנדרסון לא הופיע עם להקתו "ג'תרו טאל", אלא העלה מופע שנקרא "ג'תרו טאל – אופרת הרוק". אני חשבתי שצריך לקרוא לו "ג'תרו טאל — The Video Conference". על הבמה, לצדו של אנדרסון, היתה להקת ליווי, ומאחוריו, על מסך וידיאו, נראו דמויותיהם של זמר וזמרת שנמצאו מן הסתם באולפן כלשהו באנגליה ושרו בלייב ביחד עם אנדרסון, לא כזמרי ליווי אלא כסולנים בחלק ניכר מהשירים. הפורמט הלא שגרתי נראה כאילוץ שנועד לחפות על יכולות השירה המוגבלות של אנדרסון, אז בן 68. הוא התקשה מאוד לשיר. ראו שממש כואב לו. הזיכרון העיקרי שנותר מההופעה הזאת הוא תמונה, לא צליל — אנדרסון מותח את צווארו עד לקצה גבול היכולת בכל פעם שהוא צריך לשיר, כמו אדם שנאבק לא לטבוע בים סוער.

ב–2020, ארבע שנים אחרי ההופעה הזאת, אנדרסון סיפר בראיון שהוא סובל כבר כמה שנים ממחלת ריאות. "היא לא מפריעה לתפקוד היום־יומי שלי. אני עדיין יכול לרוץ אחרי האוטובוס", התבדח, אבל ישנן תקופות, הוסיף, שבהן קשה לו מאוד לשיר בגלל המחלה (ההופעה בתל אביב ב-2016 התקיימה מן הסתם בזמן אחת התקופות האלה). אנדרסון הפנה אצבע מאשימה אל מכונות העשן שבמשך עשרות שנים היו חלק מהשגרה שלו כפרפורמר, ואף הכריז "ימי כזמר ספורים".

מתוך האלבום החדש של "ג'תרו טאל" - דלג
מתוך האלבום החדש של "ג'תרו טאל"

ולכן היה מפתיע מאוד להתבשר לפני כמה שבועות ש"ג'תרו טאל" עומדת להוציא אלבום חדש — אלבום האולפן הראשון של הלהקה זה 19 שנה. אני רחוק מלהיות מעריץ, אני גם לא אוהד נאמן ומעורב רגשית, אבל כשאמן גדול שרק לאחרונה חזית במצוקתו בצורה המוחשית ביותר, ושהעיד על עצמו שבשל מחלתו הוא הגיע ככל הנראה לסוף דרכו האמנותית, מוצא בעצמו פתאום את המשאבים הפיזיים והיצירתיים לכתוב ולהקליט אלבום חדש — הלב לא יכול להישאר אדיש.

הדבר הראשון שהאוזן התבייתה עליו עם תחילת ההאזנה לאלבום החדש, The Zealot Gene (שנכנס עם צאתו לעשירייה הראשונה במצעד מכירות האלבומים באנגליה, דבר שלא קרה ל"ג'תרו טאל" מאז 1972), היה מטבע הדברים קולו של אנדרסון. החליל הוא האובייקט המזוהה ביותר עם "ג'תרו טאל", אבל לקולו של אנדרסון יש חלק חשוב בצליל החד פעמי של הלהקה. והקול הזה, כך מתברר, לא נפגע בצורה משמעותית. הוא פחות חד וגמיש מבעבר, אבל הנוכחות המוכרת שלו שרירה וקיימת, והוא צלול, מכויל, מלא חדווה.

בהאזנה לאלבום כולו — אחרי ההתרשמות המיידית, החיובית באופן גורף, מקולו של אנדרסון ומהחדווה המתפרצת שלו — זקפו את ראשן לא מעט הסתייגויות. קודם כל מהלהקה. "ג'תרו טאל" 2022 נשמעת כמו להקת ליווי מקצוענית של סולן, לא כמו להקה מגובשת עם תדר מוזיקלי לכיד וייחודי. היא נשמעת עצית ומכנית כשהיא מנסה להיצמד בכוח לתבניות הרוק המתקדם של "ג'תרו טאל" האיקונית משנות ה–70, והיא נשמעת מכנית ועצית כשהיא מנסה לרענן את הצליל הפרוגרסיבי הישן באמצעות סינתסייזרים וגיטרות עתידניים, כלומר משנות ה–80, בסגנון של "פורינר", נגיד.

שיר הנושא של האלבום הוא דוגמה למלכודת השעמום הבומבסטי שאליו "ג'תרו טאל" נופלת כשהצליל הלהקתי המיושן פוגש שיר שמבקש להעביר מסר דרמטי על מצב האנושות. בשירים אחרים באלבום אנדרסון מבטא את השקפותיו בצורה פחות ישירה, באמצעות סיפורים ומעשיות על דמויות שונות ומשונות. לא תמיד זה מציל את השירים מבינוניות מוזיקלית. באמצע האלבום, אחרי רצף של כמה שירים כאלה, בכיכובן של דמויות כמו שושנה הישנה, גבריאל המכונף, ג'ושוע קיינד הבוגד והאחיות מהעיר העצובה, הרגשתי קצת כמו ילד שדודו האקסצנטרי, שבא לביקור אחרי זמן רב, מתעקש להקריא לו סיפור אחד יותר מדי לפני השינה.

האלבום החדש - דלג
מתוך החדש של "'ג'תרו טאל"

אבל אז התחוללה תפנית בעלילה. לקראת השליש האחרון של האלבום הלהקה נסוגה לרקע. הקלידים והגיטרות החשמליות נעלמים. נשארים החליל, הגיטרה האקוסטית, בס, תוף מרים וקולו של אנדרסון.

במשך שלושה שירים נהדרים — Where Did Saturday Go?, Three Loves, Three ו־In Brief Visitation (השניים האחרונים מחוברים זה לזה) — אנחנו זוכים לשמוע את אנדרסון בתפאורה שהכי מתאימה לו: לא באולפן עכשווי מתוקתק שבו כולם (כולל חברי הלהקה שלו) מתייחסים אליו ביראת כבוד מנומסת, אלא על איזו במת עץ אליזבתנית, בתוך הטבע המוריק, ברגעים הנדירים שבהם השמש האנגלית מנצחת את הגשם. המוזיקה רעננה, גמישה, קלת משקל. אלה ממש עשר דקות של חסד. בוא, דוד מוזר, תקריא לי בכל זאת עוד סיפור.

3 כוכבים

"ג'תרו טאל" — The Zealot Gene



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו