מהגטו של קומפטון ועד פרס פוליצר: ראיון אינטימי עם קנדריק למאר, הראפר הטוב בעולם

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהגטו של קומפטון ועד פרס פוליצר: ראיון אינטימי עם קנדריק למאר, הראפר הטוב בעולם

לכתבה
קנדריק למאר. חסר פחד Christopher Polk / GETTY IMAGES

איך שרד בשכונת המצוקה קומפטון בלוס אנג'לס, מדוע הוא שומר אמונים לחברים שבכלא ועד כמה העוני המחפיר בצעירותו עיצב אותו. הצצה לחייו של קנדריק למאר

9תגובות

יום הזיכרון האמריקאי, פיטר לוגר סטייק האוס, ברוקלין: קנדריק למאר מזמין סלמון. הוא חובש כובע בייסבול שחור, לובש טי־שירט לבנה ומכנסיים אפורים־כחולים, ואני יושבת לימינו בשולחן לעשרה בקומה השנייה. לימיני יושב ג'יי רוק, חבר, ראפר ועמיתו של קנדריק ללייבל TDE (טופ דואוג אנטרטיינמנט), ויתר שותפינו לארוחה הם חברים ושותפים עסקיים של קנדריק: דייב פרי, חברו מכיתה ט', מנהל, שותף לבימוי הקליפים פורצי הדרך שלהם ויו"ר TDE; עוזרו של דייב, קיטון סמית; עוזרו של קנדריק, דרק מקול; הצלם כריס פרסונס; אחראי האבטחה ב־TDE, טו־טיז; מנכ"ל TDE, רט וואן; והיחצן ריי אלבה.

חוץ מהדג של קנדריק, כל השאר מזמינים צ'יזבורגרים וסטייקים – מדיום רייר. פלטות של צ'יפס ותרד מוקרם מוגשות לשולחן. אף על פי שיש אנשים בשולחנות סביבנו, כולם עוזבים אותנו בשקט.

קנדריק, שהתפרסם כאדם אניגמטי וביישן, מתחמם כשאנחנו מדברים על מוזיקה, כדורסל, ממשלה, מסים, ראפרים אחרים ופרסים. אני מספרת להם שלברון ג'יימס לבש טי־שירט של TDE באימון יום קודם – לפני המשחק השביעי של גמר האזור המזרחי. אנחנו מדברים על מדיסון סקוור גרדן, שם יופיע קנדריק למחרת, לראשונה על הבמה הכי מפורסמת בעולם, במסגרת סיבוב האליפות בן 30 ההופעות של TDE, עם שורה של אמני הלייבל. הכרטיסים למופע כבר אזלו. אנחנו מדברים על השינויים בהרלם, השינויים בברוקלין ועל זה שניו יורק היא כבר לא העיר שלא ישנה אף פעם. מתנהלת שיחה מקיפה מאוד על המוזיקה שקנדריק שמע כנער מתבגר בקומפטון, קליפורניה: "הטמפטיישנס" (הוא קרוי על שם הזמר הראשי אדי קנדריקס), קרטיס מייפילד, מרווין גיי, מייקל ג'קסון וגנגסטה ראפ – ואני עונה על שאלות על ראיונות שעשיתי בשנה שעברה. אני אומרת לקנדריק שישכח משלוש הפעמים שהיה מועמד לפרס הגראמי על האלבום הטוב ביותר ולא זכה (אם כי לא בניסוח כזה מנומס) ומברכת אותו על זכייתו בפרס פוליצר – שהוענק לראשונה למוזיקאי לא קלאסי ולא מתחום הג'ז, אלא לראפר. קנדריק תמיד נראה כאילו הוא חושב, או מקשיב, עד שהוא פורץ בחיוך מלא שיניים מרווחות, או בצחוק. החבר'ה האלה מכירים זה את זה מצוין – במיוחד דייב וקנדריק, שמשלימים איש את משפטיו של רעהו – והז'רגון שלהם לא מצונזר, נטוע בהיפ־הופ וברחובות קומפטון.

קנדריק לאמאר בטקס הגראמי ה-60 בניו יורק.
LUCAS JACKSON / רויטרס

בתום הארוחה כולנו נכנסים למרצדס ספרינטר, עוצרים בחנות פופ־אפ ברחוב הדסון במנהטן שמוכרת בגדים בעיצוב משותף של TDE ונייקי (שאיתם יש לקנדריק גם חוזה על נעליים). ואז אנחנו נוסעים צפונה, למלון באיסט סייד, שם אנחנו יושבים ומדברים במשך יותר משעה.

נוסף על זכייתו השנה בפרס פוליצר למוזיקה, קנדריק למאר מכר יותר מ-17.8 מיליון אלבומים, היה מועמד ל-29 פרסי גראמי וזכה ב-12. עבודתו שמורה בארכיון הספרייה באוניברסיטת הארוורד. הוא הוגדר כגדול משוררי ההיפ־הופ, כמספר סיפורים חד הבחנה, פילוסופי, לא מתנצל, חסר פחד וחדשני שמכלול עבודותיו הושווה לג'יימס ג'ויס ולג'יימס בולדווין. הוא שיתף פעולה עם ג'יי זי, אמינם, ד"ר דרה, ביונסה, ריהאנה, בונו, פארל ויליאמס, ג'יי רוק ו"מרון 5" – בין רבים אחרים. הוא כותב על איך זה להיות צעיר, שחור, עני ומחונן באמריקה מתוך מודעות רבה למי שהוא, מאין הוא בא ואיפה הוא היה. פארל, המוזיקאי והמפיק (שעבד עם קנדריק על השירים "גוד קיד" ו"אולרייט"), אמר לי, "הוא הבוב דילן, המיילס דיוויס של זמננו, אבל הוא עומד בפני עצמו. היכולת שלו לבדר תוך כדי חינוך, בלי להישמע מטיפני, מדהימה". אני שואלת את קנדריק איך הוא מאזן בין הצלחתו האדירה ופרסומו לבין מוסר העבודה הקיצוני שלו. "אתה יכול להתגלגל לסביבה שיכולה לדכא את היושרה ואת המאבק שלך", הוא אומר. "היתרון שלי הוא התפישה של הדואליות של ילדותי: אני עושה את החיבור בין אחד מהרגעים היפים בחיי, כשהייתי בן שש, לבין הרגע הטרגי ביותר, כשהייתי בן 13 או 14, כך שהמאזינים יכולים באמת לראות את הקונפליקט. זה היה מטלטל: הייתי קם בבוקר, וזה היה סרטים מצוירים ודגני בוקר, וחוזר הביתה מבית הספר, וב-16:00 היינו עושים מסיבה בבית עד 23:00 – ואנשים היו יורים אחד בשני מעבר לדלת. זה היה סגנון החיים שלי. ולא רק שלי; של כל כך הרבה אנשים אחרים. ורציתי לספר את הסיפור הזה".

בין שאר האנשים שמתחברים לסיפור שלו ניתן למצוא את שחקני האן־בי־איי שגדלו בקומפטון או בשכונות דומות אחרות בלוס אנג'לס. לדברי שחקן האורלנדו מג'יק, ארון אפללו – המוזכר בשירו של קנדריק "בלק בוי פליי" ("פעם קינאתי בארון אפללו") – "אם אתה בקומפטון, עם כל השליליות והאלימות האלה, ואתה יודע שיש לך כישרון כמו שברור שיש לקנדריק, ואתה רואה מישהו שמצליח, אני לא חושב ש'מקנא' זאת מלה שלילית. זה משהו שעשה אותו רעב; הוא ידע מה הוא יכול להיות". השחקן דמאר דרוזן מהסן אנטוניו ספרס, שגדל בשכנות לקנדריק, אומר, "כל השירים שלו הם על דברים שהיינו צריכים לעבור ולהתגבר עליהם", וכוכב האוקלהומה סיטי ת'אנדר, ראסל וסטברוק, מוסיף, "הוא גדל באותן שכונות כמוני, ולראות אותו מצליח להסביר את הקשיים של שנות ההתבגרות שלו דרך המוזיקה זה מעורר השראה; הוא פותח את העיניים למה שאנשים עוברים בשכונות המצוקה".

כולם בכלא או מתים

קנדריק למאר דאקוורת' נולד בקומפטון לפני 31 שנה לפולה אוליבר וקני דאקוורת', הבכור בין ארבעה אחים. הוא התחיל לאלתר שירי ראפ בסביבות גיל שמונה, ולדבריו שר אז בעיקר על סמים. אבל בגיל 16, תחת השם קיי.דוט (חבריו הקרובים עדיין קוראים לו דוט), הוא כבר התחיל להיות רציני ביחס למוזיקה. "הקלטתי במוסך של דייב (פרי)", הוא מספר, "ודייב אמר שהוא חייב להשמיע את המוזיקה שלי לטופ (אנתוני 'טופ דואוג' טיפית'), שהתחיל להיכנס לעסקי המוזיקה. ביום הראשון בתא (ההקלטות) טופ אמר, 'תן לי לראות אם זה באמת אתה', ואני סתם אילתרתי, שרתי מה שעלה לי בראש, הזעתי שעתיים".

דייב פרי אמר, "בפעם הראשונה ששמעתי אותו עושה ראפ הייתי צריך לשמוע את זה שוב כי זה היה כל כך מפותח, סופר־מורכב, ופשוט לא יכולתי להאמין כי הוא היה כל כך צעיר" (אחרי המיני־אלבומים והמיקסטייפים המוקדמים של קנדריק, פרי אמר לו שהגיע הזמן להפסיק עם הקיי.דוט ולהשתמש בשמו האמיתי). וטופ, העומד היום בראש TDE, שהגדיר את עצמו אז כ"בחור מקומי מהרחוב שניסה לשפר את חייו", מוסיף, "מה שהרשים אותי זה כמה קנדריק היה מפותח בגיל 16. הוא דיבר מנקודת מבט בוגרת בכל פעם שנגע במיקרופון. במשך 15 שנים ראיתי אותו מתפתח והופך מילד ביישן שמפרק סיפורי רחוב לשירים, לגאון יצירתי שמפרק חסמים תרבותיים".

קנדריק מספר שרוב הילדים שהכיר מבית הספר היסודי יושבים היום בכלא או שמתו. אבל לדבריו, הוא עצמו היה יציב יותר כי שני הוריו היו בבית. "זה הבדל עצום", הוא אומר. "אתה רואה מה זאת נאמנות. כשאני מסתכל על בני כיתתי וחברים, הם כולם חיו עם הסבים שלהם. כשיש לך אמא ואבא בבית – זה מראה לך שהכל אפשרי". באלבום הבכורה הרשמי שלו, "גוד קיד, מ.א.א.ד סיטי", נשמעות הקלטות של הוריו במשיבון, ושניהם מדברים בקשיחות, ללא עכבות. אמו, אחרי שהיא דורשת בצעקות שיחזיר לה את הוואן שלה, מתרככת פתאום ואומרת, "אני אוהבת אותך, קנדריק", ואומרת לו שייקח את עניין המוזיקה הזה ברצינות, שיהיה אדם חיובי ושיחזור לעירו לספר את סיפוריו. היא מוסיפה שכדאי מאוד שהמוזיקה שלו תהיה משהו שהיא ואביו "יכולים לרקוד איתו, כי אנחנו משיקגו וזה מה שאנחנו עושים".

קנדריק מספר שהוריו היו צעירים כשעזבו את שיקגו עם 500 דולר בלבד בכיס והתגלגלו למלון בקומפטון. "אמא היתה צריכה ללכת למקדונלד'ס כדי למצוא שם עבודה; אבא שלי היה צריך למצוא חברים, וזאת היתה תרבות של כנופיות. הם למדו, והם עשו כמיטב יכולתם להגן עלי. אבל הם אהבו את סגנון החיים המהיר הזה, המסיבות וכל מה שמתלווה לזה. אמא שלי עודדה אותי לחלום – היא היתה גאה מאוד במאמצי. המורה שלי בכיתה ג' ניגשה פעם לאמי באסיפת הורים ואמרה לה, 'הבן שלך השתמש במלה שהדהימה אותי לחלוטין – הוא אמר עזות מצח'. אפילו אז, זה נתן לי יתרון בחיים, היכולת לקלוט מידע, להקשיב ולגבש נקודת מבט בלי לשפוט ולעשות מחקר משל עצמי. הדואליות היתה שאבא שלי היה יותר בקטע של 'או־קיי, יופי, עכשיו תעשה את זה שוב'. אף פעם לא היה חיבוק גדול כזה – וזה עזר לי להבין מה זאת ביקורת. כמעט כמו 'אני יודע שאתה יכול לעשות את זה יותר טוב, אז אני לא אראה לך כמה אתה נהדר כבר עכשיו'. זאת היתה מניפולציה שעבדה לטובתי בהמשך החיים; כשמתחו עלי ביקורת, לא היה שום דבר שיכלו לומר לי, כי אני ממילא יודע שזה לא הכי טוב שלי". אני שואלת אם הוא קרא הרבה ספרים בנערותו. "קראתי את המילון", אמר.

למאר מקבל את פרס הפוליצר מלי בולינגר, נשיא אוניברסיטת קולומביה
Bebeto Matthews / AP

אנחנו מדברים על האלימות שהוא שר עליה ב"גוד קיד, מ.א.א.ד סיטי", וקנדריק אומר, "זה היה העולם שלנו. אני זוכר כש'גוד קיד' יצא, האנשים שגדלתי איתם לא הבינו איך הצלחנו לתרגם את זה דרך המוזיקה. הם פשוט הזילו דמעות שמחה כשהם הקשיבו לזה – כי אלה אנשים שהורחקו מהחברה. אבל אני יודע איזה לב יש להם; הם אנשים נהדרים. וכשאני מספר את הסיפור שלי, שהוא גם הסיפור שלהם, הם מרגישים שמישהו חומל עלינו, מישהו באמת רואה בנו יותר מסתם רוצחים או סוחרי סמים. היינו רק ילדים". אני שואלת על השורה שמרמזת על כך שהוא ירה במישהו בגיל 16, והוא רק מסתכל עלי, מחייך ובסוף אומר, "אני אגיד את זה ככה: ראיתי את הדם שלי נשפך, והייתי גם הסיבה לכך שדמם של אחרים נשפך. היה שבריר שנייה שהרגשתי מה שהחברים שלי מהשכונה הרגישו – שלא אכפת לי יותר – ואז ידעתי שמשהו אחר חייב לקרות". בין "הדברים האחרים" שקרו בחייו: שתי הטבלות, הראשונה בגיל 16 ו"שוב בשנות ה-20 שלי – רק כדי לחזק את הביטחון הזה והאמונה באלוהים".

פול רוזנברג, המנהל של אמינם ויו"ר ומנכ"ל חברת התקליטים דף ג'אם, היה הראשון שהשמיע את המוזיקה של קנדריק לד"ר דרה, שהחתים אותו בלייבל שלו, אפטרמת', בחוזה משותף עם TDE. "קנדריק הוא ראפר פורה ופיקחי ביותר", אומר רוזנברג. "כל מלה יושבת בצורה מדויקת כל כך, מחושבת כל כך, מלאת משמעות – אין שום חלל ריק". וד"ר דרה אמר לי, "מה שהכי הדליק אותי היה כשראיתי סרטון שלו מדבר על המוזיקה שלו והלהט שהיה בקולו ביחס לאמנות. פשוט ידעת שהבחור הזה נועד לגדולות". המפיק ריק רובין אמר, "קנדריק הוא אחד הטובים בכל הזמנים – הוא עושה מוזיקה חדשה מודרנית ומאתגרת". והוסיף, "הוא מתקיים במישור אחר".

נוסף על הכישרון היוצא דופן של קנדריק ככותב, כראפר וכמפיק, יש לו אוזן למלודיה ויכולת לבצע קולות שונים בשיריו – שאותה לדבריו הוא רכש מהאזנה לפרינס ולמוזיקה ששמע במסיבות שערכו הוריו בבית. הוא גם דוחס כל כך הרבה מלים והברות לתיבת שיר אחת בלי לעצור לנשום. ודרך המוזיקה שלו, הוא לקח על עצמו את תפקיד דובר השכונה, שהיא הרבה מעבר לקומפטון. אני שואלת אותו, למה אתה? "אני לוקח את האחריות הזאת על עצמי. ידעתי מההתחלה שאני חושב קצת אחרת, אנשים כיבדו אותי, ואם אאכזב את עצמי, אני אאכזב את החבר'ה שלי. נריץ קדימה ל-2018, והנה אני במצב שבו החבר'ה האלה קיבלו 10, 15, 20 שנה בכלא, אבל אני יכול להיכנס לשם – ואני נכנס – ולהגיד להם שכשהם ייצאו, יש להם עבודה. ומלה שלי זאת מלה".

אני שואלת אותו על הנשק שבידי חברי כנופיית פיירו (המכונים גם Bloods) משכונתו בקומפטון, והוא אומר, "יש בי חמלה, ויותר הבנה מתסכול, כלפי ה'הומיז' שלי, כי אני יודע שזה לא מאה אחוז אשמתם. כשאני בוחן איך החברה עיצבה את הקהילות שלנו, אני רואה שזה עבר מדור לדור, להכניס אנשים לכלובים כדי שיילחמו זה בזה". הוא מדבר על אשמת השורד, תמה חוזרת בשיריו, ואומר, "היו לי שלוש או ארבע שנים של הצלחה ופרסום, אבל אני לא יכול להיפטר מ-20 השנים שהייתי עם ההומיז שלי וידעתי מה הם עוברים. אני לא יכול לזרוק את זה. אני מכיר הרבה אנשים שיכולים – ראיתי את זה – שאומרים, 'לכו לעזאזל, יש לי כסף עכשיו, אני עף מפה, לא אכפת לי מכם יותר'. אבל זה היה משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. הייתי חייב לשבת ולנתח את זה ולמצוא דרכים אחרות שבהן אני יכול להשפיע על האנשים האלה בלי להכניס פיזית את כל השכונה למלון".

 מרווין גיי ומייקל ג'קסון
ASSOCIATED PRESS, AP

במהלך הופעת סולו בפסטיבל "הנגאאוט" באלבמה במאי האחרון, קנדריק העלה לבמה מעריצה לבנה, שתשיר איתו את "מ.א.א.ד סיטי", כמו שעשה בהופעות רבות. לבנים בדרך כלל יודעים להרחיק את המיקרופון מפיהם בקטעים שכוללים את המלה שמתחילה בכ'. היא לא עשתה את זה, והוא עצר את ההופעה ונזף בה על כך. הוא ואני דנים בשימוש הנפוץ במלה הזאת בראפ ובהבנה המקובלת לגבי מי יכול לומר אותה ומי לא. אני מציינת שראפרים רבים אמרו לי שהם מרגישים שהם ניכסו את המלה, שהם שייכו אותה לעצמם בחזרה. אבל אופרה אמרה פעם לג'יי זי בראיון שכשהיא שומעת אותה, אפילו עם הסיומת האופיינית לראפ, היא חושבת על לינץ'.

קנדריק מהרהר זמן מה ואחר כך אומר, "אני אסביר לך את זה בצורה הפשוטה ביותר. אני קיים על הכדור הזה כבר 30 שנה, והיו כל כך הרבה דברים שאדם לבן אמר שאני לא יכול לעשות. לקבל אשראי טוב. לקנות בית במרכז העיר. כל כך הרבה דברים – 'אתה לא יכול לעשות את זה' – בין אם זה מרחוק או מקרוב. אז אם אני אומר שזאת מלה שלי, תנו לי את המלה האחת הזאת, בבקשה תנו לי את המלה הזאת".

אני שואלת את קנדריק איך הוא כותב. "'ביצוע' היא המלה האהובה עלי", הוא אומר. "אני משקיע 80 אחוז מהזמן במחשבה איך אני עומד לבצע, וזאת יכולה להיות שנה שלמה של שרבוט רעיונות בלתי פוסק, לחשוב איך אני מעביר את המלים האלה למישהו באופן שיתחבר אליו. מה המלה שאומרת כך וכך, איך היא הגיעה הנה ולמה היא הלכה לשם ואיך אני יכול להחזיר אותה לכאן? ואז כבר קל לי לכתוב את המלים". אני שואלת איך הוא מכניס כל כך הרבה הברות ומלים בשורה אחת, בלי מלים מיותרות ועם צירופים כמו "האלי ברי - הללויה", או משחקי מלים כמו "דמו־קריפים" ו"רי־בלאד־ליקנים" או "יש לי כוח, רעל, כאב ושמחה בתוך הדי־אן־איי". "זה בא מהאהבה שלי להיפ־הופ. אמינם הוא כנראה אחד ממחברי המלים הטובים ביותר בכל הזמנים", אומר קנדריק. "יש רשימה שלמה של סיבות, אבל פשוט לכופף מלים... 'מרשל מאדרס אל־פי' שינה את חיי" (אמינם גומל על המחמאה ואומר, "הוא משנה את הזרימה כל כמה תיבות אז יותר מעניין להקשיב לזה"). קנדריק מוסיף, "המלה השנייה האהובה עלי היא 'משמעת'. המשמעת נותנת לי את כל הכוח הגולמי שלי וגורמת לי לחשוב כמה ממושמע אני יכול להיות".

חרוזים בקצב אש

למחרת, אנחנו מאחורי הקלעים במדיסון סקוור גרדן, לפני ההופעה המתוכננת לערב. טופ נמצא פה, חובש כובע אדום של TDE. הזמרת SZA, האשה היחידה בלייבל TDE, נחושה להופיע למרות בעיות במיתרי הקול שאילצו אותה לבטל כמה הופעות בסיבוב. על קנדריק היא אומרת, "הוא באמת מחויב. הוא לוקח את הכישרון הטבעי שלו ומגביר אותו ל-50,000. להיות עם כזה כישרון טבעי ועדיין לרצות להשתפר זה מוזר, מעורר השראה ומקסים".

בוב דילן ומיילס דיוויס. למאר הושווה אליהם
Hasse Persson/EXP / TT NEWS AGEN, AP

בחדר קטן ליד חדר ההלבשה הגדול יותר והמואר קלושות של קנדריק, הוא ואני ממשיכים לדבר. אני אומרת לו שקשה לדמיין איך, עם היכולת שלו לירות חרוזי ראפ בקצב אש, הוא גימגם כילד, והוא אומר שהתגבר על זה על ידי כך ש"פשוט לא פחדתי לדבר עם אנשים כל הזמן – זה מה שאמא שלי אמרה לי". הוא מתאר את עצמו כ"מופנם" יותר מביישן ואומר, "אני אוהב להיות הרבה לבד. אני זקוק לזה. זאת הדואליות הזאת: אני יכול להופיע מול קהל של 100,000 איש ולבטא את עצמי, ואז לחזור, להיות לבד ולארגן את מחשבותי מחדש". אני מציינת שאחרי הסט הפותח שלו בסיבוב ההופעות של קניה וסט "ייזוס" ב-2013, הוא נראה כאילו הפך לאדם אחר לגמרי – הרבה יותר אנרגטי ובטוח בעצמו כפרפורמר. "אני חושב שזה היה אחרי הנסיעה שלי לדרום אפריקה", הוא אומר. "זה נתן לי תחושת מודעות וגאווה, תחושת שייכות".

אחד משיריו הוא על איך להיות עשיר ושחור באמריקה ולא "לעשות שטויות", והוא אומר, "אנחנו מוכרחים לרדת לשורש העניין הזה שאף פעם לא היו לנו הדברים האלה. אני זוכר שהייתי בן 16 וחשבתי, מה הייתי עושה עם מיליון דולר? הייתי קונה את זה, והייתי קונה את ההוא... ואז חשבתי שאם אני עושה את זה, אני בעצם פוגע באנשים שאני אחראי להם. אני הראשון במשפחה שלי שזוכה להצלחה כזאת, אז לקחתי על עצמי לנווט בחוכמה את ההצלחה הזאת, כי רציתי שגם הם יצליחו".

אני מספרת לו שצ'אק די מ"פאבליק אנמי" אמר לי פעם שבשנות ה-80 "היינו מרוששים, אבל לא היינו מרוסקים", וקנדריק אומר, "אני מת על זה. בטח שהרגשתי את זה. כי באותם ימים שהיינו צריכים לחכות לתלושי מזון כל חודש, או שהיה נגמר לנו האוכל והיינו צריכים לחכות שתיכנס קצבת הסעד, או ללכת לבניין המחוז – העניין לא היה בניין המחוז; זאת היתה ההליכה לבניין. כי אם לא היה לנו את בניין המחוז הזה ללכת אליו, לא הייתי בונה את הקשר הזה עם אמא שלי, או עם אבא שלי, ורואה שזאת משפחה. אני מאוד מתחבר למה שצ'אק די אומר, כי אמנם היינו מרוששים, אבל היה לנו אותנו". אני שואלת אותו אם הוא רוצה להקים משפחה, והוא אומר, "זאת השאלה הקבועה, כי אני מכור ליצירה שלי ולמה שאני עושה. אני יודע שאני רודף אחרי משהו, אפילו שאני לא יודע מה זה. אבל זה דחף שנמצא ביומיום שלי. הדחף הזה ליצור חיבור אולטימטיבי בין המלים לאדם. ואני עדיין לא מרגיש שעשיתי את זה".

אנחנו מדברים על הפסקול שהרכיב והפיק לסרט שובר הקופות "הפנתר השחור" ותוהים מה צריך כדי לזכות באוסקר, האם "אול דה סטארז" – השיר שלו עם SZA מהפסקול הזה – צריך להיות מועמד ("זה יהיה מטורף", אומרת SZA על מועמדות אפשרית לאוסקר, "אבל ככה זה כל דבר שדוט עושה").

קנדריק אומר שסיבוב האליפות של TDE – שורת האמנים שתופיע בגרדן כוללת את סֵר, אב־סול, אייזיאה רשאד, ג'יי רוק, סקולבוי קיו, SZA וקנדריק – תמיד היה חלום: "לעשות סיבוב הופעות משלנו, עם האמנים שלנו", הוא אומר. "המודל היה מוטאון, באד בוי, רוק־א־פלה, דף ג'אם, אפטרמת'".

הוא מפשיל את שרוול החולצה ומראה לי קעקוע שמגיע עד לאמצע אמת היד הימנית – "Hustle Like You Broke $" (תחמֵן כאילו אתה מרושש) – שלדבריו היה משהו שטופ אמר: "תמיד תישאר במנטליות הזאת, אל תהיה שאנן".

אנחנו מדברים על האן־אף־אל ועל המחאות סביב ההימנון הלאומי. הוא אומר שהיה אוהד פוטבול, אבל עכשיו "אני פחות נלהב. זה מרגיז; אני חושב שקאפ (קולין קאפרניק) עושה דבר ישר, וזאת לא רק האמת שלו, זאת האמת שלנו".

אנחנו ממשיכים לשוחח על מגוון נושאים. אני אומרת שאף על פי שהוא גר עכשיו במליבו (והוציא את משפחתו מקומפטון) הוא לא ראוותן, הוא לא שר על בלינג (הוא אומר שלאביו היו תכשיטים – הוא ראה אותם וזה לא עניין אותו) והוא לא מתרברב כמו הרבה ראפרים אחרים (אני אומרת לו שאני אוהבת את זה שהוא לא חרז "גריי פופון" עם "לואי ויטון"). ועם זאת, הוא מכנה את עצמו "הראפר הגדול ביותר עלי אדמות" וגם, הוא אומר, "יש מאחורי הרבה שעות שרק הקשבתי ולמדתי וזרקתי אלפי פתקים שהיו זבל. הרבה שעות של טופ שאומר, 'לא, זה לא זה, אתה יותר טוב מזה', או שאני אומר, 'לא, זה לא שווה כלום'". יש לו מספיק שעות ביום לעשות כל מה שהוא רוצה? "זה אחד המשפטים שלי", הוא אומר. "אנחנו צריכים יותר שעות! אני מסתכל בשעון, והשעה חמש בבוקר, שש בבוקר, ואני עדיין באולפן. צריך 26, 27, זה יסדר אותנו".

אלף שכיבות סמיכה ביום

ואז, ב-22:15, כשמאחוריו הכיתוב "קני של הפוליצר", קנדריק למאר עולה לבמה בגרדן ל-75 דקות כסחניות. אפילו עם כל האורות, סרטוני הווידיאו, הלייזרים והזיקוקים, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים במהלך הופעה עוצרת נשימה, מלאת שמחת חיים, שמוכיחה שהוא באמת שר את כל המלים האלה בלי לעצור לנשום; הופעה שכוללת שירים משלושת אלבומי הלייבל הגדולים שלו: "גוד קיד, מ.א.א.ד סיטי", "טו פימפ א בטרפליי" ו"דאם", האלבום שהביא לו את הפוליצר.

30 במאי 2018: ספריית לואו, באוניברסיטת קולומביה, במנהטן, שם מוענקים פרסי פוליצר, לא נראית מאוד היפ־הופית – פרט לשולחן אחד של חבריו ועמיתיו של קנדריק. לאולם יש תקרה מקומרת, דמוית קתדרלה, ועמודי שיש, והווייבּ אקדמי (לפני כן אמרה לי טוני מוריסון שהפוליצר "צריך להתפתח; הקנבס שלהם אינו רחב דיו – הוא צר. אז זה אומר שהוא רחב יותר". ופארל אמר לי ש"זה היקום שקורץ לנו"). קנדריק לובש חולצה כחולה עם הדפס זהב נוצץ, מכנסיים חומים ונעלי "קורטז קני" של נייקי. הוא יושב בשולחן מספר אחת עם ארוסתו, ויטני אלפורד; דייב פרי; דיינה קאנדי; גייל קינג; ודון למון מסי־אן־אן. קנדריק הוא ללא ספק כוכב האירוע – כולם מנסים להצטלם איתו לסלפי. אחרי הענקת הפרסים הוא רץ החוצה עם חבורת TDE, חומק מהכתבים אבל עוצר להצטלם עם ילדים. ואז חוזרים לוואן ונוסעים לג'ונס ביץ', בלונג איילנד, שם מתקיימת הופעה נוספת של סיבוב האליפות.

מאחורי הקלעים, קנדריק מתאמן במכון הכושר הנייד שלו – מתקן מתח ומשקולות (הוא עושה בין 500 ל-1,000 שכיבות סמיכה ביום) – ואז הוא ואני יושבים בחדר קטן ומדברים על פרס פוליצר. "זה היה מהדברים האלה ששמעתי עליהם בבית הספר", הוא אומר, "אבל אף פעם לא חשבתי שאהיה חלק מזה. כששמעתי שקיבלתי אותו, חשבתי, להיות מוכר בעולם האקדמי... וואו, הדבר הזה באמת יכול לקחת אותי מעל ומעבר. זה אחד הדברים שהיו צריכים לקרות מזמן בהיפ־הופ. לקח הרבה זמן עד שאנשים חיבקו אותנו – אנשים מחוץ לקהילה שלנו, לתרבות שלנו – לראות את זה לא רק כמלות שיר, אלא לראות שזה באמת כאב, שזאת באמת פגיעה, שאלה באמת סיפורים אמיתיים על החיים שלנו. ועכשיו, כשהוא מקבל את ההכרה שמגיעה לו כאמנות של ממש, זה נהדר לא רק עבורי, זה גורם לי להרגיש טוב לגבי ההיפ־הופ בכלל. כותבים כמו טופאק, ג'יי זי, ראקים, אמינם, קיו־טיפ, ביג דדי קיין, סנופ... זה אומר לי שאנשים מקשיבים יותר ממה שציפיתי. כשהסתכלתי על האיש הזה על הדוכן היום, פשוט רצו לי אינספור תמונות בראש, של אמא שלי שמלבישה אותי בחליפות לבית הספר. חליפה ועניבה, מהחנות של הכל בדולר, מחנויות מוזלות, כשהייתי ילד". הוא נזכר במורה שלו מכיתה ז', מר אינג, שהדליק אותו על שירה: "זה לא היה שיעור ספרות רגיל", הוא אומר, "זה היה יותר תרגיל אמנותי. הוא אמר לנו 'לכתוב משהו שרק אתם יכולים להבין, ואז תעבירו את זה למי שלידכם'". הוא מספר על הביקור עם הוריו בבית הלבן ("אובמה הושיט יד"). "אמא שלי לבשה שמלה שחורה־חומה; היא דאגה להתלבש במיטב בגדיה". וגם, הוא מספר, "זה החזיר אותי לשיחה עם סבתא שלי, כשהיא עוד היתה בחיים, ותמיד חשבתי איך זה יהיה אם יהיה לנו נשיא שחור. היתה לה תקווה...".

ואף על פי שהיו לקנדריק שירים פוליטיים, כמו "XXX"" ו"אולרייט" – שהפך להימנון המצעדים של "בלק לייבס מאטר" – הוא אומר שאינו מרבה לדבר על פוליטיקה כי "אני פשוט נכנס מזה לתסכול". אני שואלת אותו מה דעתו על הדברים שאמר קניה וסט על טראמפ ועל עבדות, ואחרי שתיקה ארוכה הוא אומר, "יש לו נקודת המבט שלו, והוא לגמרי בקטע הזה של נסכים שלא להסכים, והייתי מנהל את השיחה הזאת איתו באופן אישי אם הייתי רוצה". אני שואלת על השיר שלו "לאב" מהאלבום "דאם", והוא אומר, "זה אחד משירי האהבה האישיים האמיתיים הראשונים שלי; זה אישי בשבילי, אבל זאת הרגשה אוניברסלית כשאנשים מאזינים לזה". אם כי על יחסי האהבה האישיים שלו עם אלפורד הוא לא מדבר, הוא אומר, כי "אני רוצה משהו שהוא רק שלי".

מכיוון שהוא אומר שהיה לו ביטחון עצמי כילד, והוא בטוח בעצמו עכשיו, מאין הגיעו כל הספקות העצמיים האלה שניקרו בו ושהופיעו בשיריו? "אף פעם לא חשבתי על זה ככה", הוא אומר. "זאת שאלה שאשאל את עצמי הלילה. אולי זה הפחד הזה... להרבה אמנים יש פחד מהצלחה, הם לא יכולים להתמודד איתה; יש אנשים שצריכים סמים כדי לברוח. אני, לעומת זאת, צריך את המיקרופון – ככה אני משחרר את זה. ופשוט מנסה להבין את החיים החדשים. אולי אני חושב שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני קצת שונה או מחונן. זה אותו דבר כמו לא לרצות לקבל מחמאות. רק לרצות לעבוד יותר קשה". ומה לגבי העתיד? "אני לא יודע", הוא אומר. "וזה החלק הכי כיפי, החלק הכי יפה". אני שואלת אותו אם, כמו שהוא שר ב"אלמנט", הוא מוכן "למות בשביל הקטע הזה", ובלי שמץ של היסוס הוא אומר, "כן". 

________________

תרגום: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות