סרגיי מקסימישין: "מסיבה מוסרית, לעולם לא אצלם יותר מלחמות"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרגיי מקסימישין: "מסיבה מוסרית, לעולם לא אצלם יותר מלחמות"

לכתבה
מקסימישין. "יש כאן בישראל כל כך הרבה חום ועזרה" אמיל סלמן

סרגיי מקסימישין, מגדולי צלמי העיתונות הרוסים וזוכה פרסים בינלאומיים, עזב קריירה ובית ועלה לישראל עם פלישת ארצו לאוקראינה. "היה ברור שעלינו לעזוב ושאיננו מוכנים לשלם על זה במיסינו ובעצם נוכחותנו"

63תגובות

"כשצלם טוב מת, הוא מגיע לאפגניסטאן. כשצלם רע מת, הוא מגיע לפולין", מתבדח סרגיי מקסימישין, בן 57, אחד מצלמי העיתונות הטובים ברוסיה, שזכה פעמיים בתחרות World Press Photo ועלה לפני כחודש וחצי לישראל. הוא מרצה בפני קהל מצומצם של דוברי רוסית שהתכנסו ב"בבל", חנות ספרים באלנבי בתל אביב, שהפכה לפני כמה שנים למקום שמפגיש בין אנשי "עליית פוטין" וגלי העלייה הקודמים מבריה"מ לבין אינטלקטואלים מרוסיה. לאחרונה המקום מארח בעיקר אנשים שברחו מהמדינה מאז פלישתה לאוקראינה. מקסימישין הוא אחד מהם.

הוא מראה סדרות נבחרות של תמונות שלכד במצלמתו במשך הקריירה שלו — החל מאפגניסטאן בזמן המלחמה של תחילת שנות ה–2000 (הסיבה לחיבתו המיוחדת למדינה הזאת היא האבק הרב שצף שם באוויר — "האבק הוא חברו של הצלם", לדבריו) וכלה ביום בחייה של תלמידת בלט במונגוליה בסוף העשור הקודם. את התמונות שצילם במלחמת צ'צ'ניה השנייה הוא נמנע מלהציג: בדיעבד הבין שהן לא היו טובות מספיק. "הייתי צריך לצלם את הרגע שלפני או את הרגע שאחרי".

מקסימישין חולק בחדווה מור"קים מאפגניסטאן (למשל, על הפעם שעוכב יחד עם המלווה שלו באמצע הדרך על ידי חבורת חמושים ושניהם נשמו לרווחה כשגילו שמדובר בסך הכל בשודדים ולא בטליבאן) ואנקדוטות מעיראק, שאליה נשלח על ידי מגזין "ניוזוויק" לקראת מלחמת המפרץ השנייה ("כשהנהג שלי גילה שאני מרוסיה הוא ישר שאל אם אני מכיר את העיר איבנובו שבה מייצרים עגורנים. שאלתי: 'מה, אלה עגורנים טובים?' הוא אמר: 'לא יודע, אצלנו תולים עליהם בני אדם'").

חוות גידול דגים. קמצ'טקה, רוסיה, 2006
סרגיי מקסימישין /

כשאנחנו נפגשים בדירה בירושלים, ששכר לא מזמן יחד עם אשתו, השאלה הראשונה שלי אליו היא האם אין לו דחף לנסוע עכשיו לתעד את המלחמה באוקראינה. תשובתו מיידית וחד־משמעית: "לא. נשבעתי בזמנו שלעולם לא אסע יותר למלחמה. זה קרה בבסלאן". המילה "בסלאן" מוכרת לכל דובר רוסית כמוקד של אחד הפיגועים הקשים ביותר בהיסטוריה הפוסט־סובייטית. ב–1 בספטמבר 2004 פרצו טרוריסטים צ'צ'נים לבית הספר מספר 1 בעיר ולקחו כבני ערובה יותר מאלף בני אדם — תלמידים, הורים ומורים. המשבר הסתיים כעבור יומיים בהסתערות של כוחות הביטחון הרוסים על המבנה ובחילופי אש קשים. 333 בני אדם נהרגו בסך הכל, יותר ממחציתם ילדים. "לעולם לא אסע יותר למלחמה ויש סיבות מוסריות רבות לכך", אומר מקסימישין. יחד עם זאת, הוא מדגיש כי השיקולים האתיים עליהם הוא מדבר אינם חלים בהכרח על המלחמה באוקראינה, שבה לדבריו יש במובהק צד תוקף (רוסיה) וצד מתגונן (אוקראינה). "המלחמה הזאת שונה לגמרי. עד שהיא התחילה אמרתי שמלחמות צדק הסתיימו בעולם. אמרתי שכשה־CNN מגיע, המלחמה מתחילה, וכשה־CNN עוזב, המלחמה נגמרת. אבל המלחמה הזאת היא המלחמה הקולוניאלית האחרונה. זו מלחמת צדק. אני מבין שהפרופגנדה עובדת משני הצדדים, אבל תמיד צריך לזכור מי תקף את מי".

"כשטרוריסטים מגיעים, הם מיד דורשים נשק, סמים ועיתונאים. אם אין עיתונאים, זה חסר טעם. הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהחבילה הפסולה הזאת"

"בבסלאן הרגשתי שכל זה נעשה כדי שנבוא ונצלם. הטרור ההמוני נולד יחד עם תקשורת ההמונים. לפני כן היה טרור אינדיווידואלי. כשטרוריסטים מגיעים, הם מיד דורשים נשק, סמים ועיתונאים. אם אין עיתונאים, זה חסר טעם. הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהחבילה הפסולה הזאת. יש מספיק נושאים שאינם קשורים למלחמה. לכן ארגנתי לעצמי נישה שהיא על גבול האתנוגרפיה והנושאים החברתיים, ובזה אני מתמקד. יש אנשים שמצלמים מלחמה יותר טוב ממני, זה לא סוג העיתונות שלי. הייתי שם, הוכחתי לעצמי הכל. הבנתי שיכול להיות מפחיד".

טנינידד, קובה, 2011. "לא רציתי להיות אחד מ–50 שמצלמים את פוטין מזיז את היד"
סרגיי מקסימישין

האם לא רק בבסלאן, אלא גם במקומות אחרים, כמו צ'צ'ניה או אפגניסטאן, הרגשת שעצם הנוכחות שלך משפיעה על הסיטואציה?

"לא. אבל הרגשתי בבירור שאין שם אמת. לא משנה באיזה צד אני אהיה, אני תמיד אהיה בצד כלשהו. הסיטואציה הזאת, בצ'צ'ניה, לא היתה שווה את הסיכון. באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מבין לצד מי האמת, וזאת היתה תחושה לא טובה".

"השיקול האתי שלי לא חל על אוקראינה. עד הפלישה אמרתי שהסתיימו מלחמות הצדק. מלחמה מתחילה כש־CNN מגיע ונגמרת כש־CNN עוזב. אבל הפעם זו מלחמת צדק"

המלחמה באוקראינה, שמתרחשת בעידן של תיעוד גורף, מאלצת את העוקבים אחריה להתמודד עם שטף של עדויות וראיות מצולמות, שכל אחת מהן נועדה לחזק את הנרטיב של אחד הצדדים. המשפט "במצב מלחמה לא ניתן לאמת את המידע בזמן אמת" הפך לקבוע בשלל כלי תקשורת ונועד לכסות על חוסר האונים של עיתונאים שמנסים, בדרך כלל לשווא, לאזן בין הרצון להביא לקוראים או לצופים את התמונות לבין הדרישה להצלבה ובדיקה מעמיקה. המסר של מקסימישין ספק מעודד ספק מייאש: גם בשטח, בעיצומו של הקרב, לא תדע את האמת לאמיתה.

גבול צפון קוריאה ודרום קוריאה, פנמונג'ום, 2005. פתאום שוטר מניח לך יד על הכתף
סרגיי מקסימישין

כשאני חולקת איתו את הקושי שהרגשתי כשביקרתי לאחרונה באוקראינה ולא מוצאת את המילה, הוא מסייע לי: "התחושה היא שקצת מנסים לעשות עליך מניפולציה". הוא אומר שהדבר ניכר גם ברשתות החברתיות. "העמוד שלי בפייסבוק די פופולרי, ואני רואה איך אנשים מתחילים לנצל אותי. אני לא מוכן לזה. גם הצד האוקראיני וגם הצד הנגדי. מדי יום יש המון ניסיונות להשחיל לי איזה וידיאו או משהו בסגנון. בהודעות הפרטיות שלי בכלל יש זרם בלתי פוסק. מנסים להשתמש בי ככלי במאבק הזה".

לצלם בירושלים בלי להיות נדוש

מקסימישין נולד במחוז אודסה לאם אוקראינית ואב יהודי וגדל בעיר קרץ' בחצי האי קרים. בילדותו דיבר אוקראינית עם אמו ורוסית עם אביו. בצעירותו עבר ללמוד ולגור בלנינגרד (היום סנט פטרבורג) ומאז חי ברוסיה. "כשכל זה התחיל", הוא אומר על המלחמה, "זו היתה אימה. היה ברור מיד שאנחנו מוכרחים לעזוב ושאיננו מוכנים לשלם על כל זה במיסינו ובעצם נוכחותנו ברוסיה. חוץ מזה, כתבתי כל מיני דברים בפייסבוק והתחלתי לקבל איומים". המסלול היה ברור: לישראל.

רכבל בהרי לנין, מוסקבה, רוסיה, 2004
סרגיי מקסימישין

כמו רוב העולים מרוסיה כעת, הגיעו מקסימישין ואשתו ללא מטען, כרטיס אשראי מתפקד, תוכנית לפרנסה או עתודת מזומנים. "מצאנו אדם שהסכים להמיר רובלים ל–850 אירו וזה היה כל הכסף שלנו". הם לא שכרו דירה מראש ולא ידעו היכן יגורו. בשדה התעופה הפנו אותם למלון בירושלים (מאז כבר ביטל משרד הקליטה את ההטבה הזאת לעולים מרוסיה), ובשיחתנו חזרו כמה פעמים מילות תודה לישראל על קבלת הפנים ועל הנדיבות. "נמצאו אנשים טובים שהתקשרו לכל מודעות השכירות, הלכו איתנו לחתום על חוזה, הביאו את כל הריהוט. יש כל כך הרבה חום ועזרה", אומרים בני הזוג.

כששירת בצבא הסובייטי, נשלח לשנה וחצי בקובה ושם מונה לצלם הבסיס. "היה צורך דחוף בצלם כי פידל קסטרו היה אמור להגיע. הוא היה הלקוח הראשון שלי". הניסיון הסתיים בכישלון

בשבועות האחרונים התפתח בקהילה דוברת הרוסית בישראל דיון ער לגבי העולים מרוסיה שחוזרים לכאורה מיד לאחר עלייתם. מקסימישין לא שולל שרבים מהעולים האלה אכן יעזבו את ישראל עם קבלת הדרכון, אבל הוא כאן כדי להישאר — לפחות אם הוא ובת זוגו ימצאו דרך להתפרנס. התוכנית שלו היא לפתוח בית ספר לצילום, כלומר להמשיך במפעל שבו עסק בשנים האחרונות ברוסיה. חלק מתלמידיו עברו איתו לישראל. בינתיים הוא מקווה שגם הקהל שאינו דובר רוסית יכיר את פועלו ובונה על תערוכה.

חג הקורבן בסנט פטרבורג, רוסיה, 2000
סרגיי מקסימישין

וחוץ מאלו, הוא מתכנן לצלם את ירושלים, והרבה. כשאני שואלת כיצד יתמודד עם העובדה שירושלים היא עיר שצולמה כבר מכל הכיוונים והאקזוטיות שלה הפכה נדושה, הוא משיב: "קודם כל, אני לא אצלם בשביל הישראלים. כשעשיתי פעם פרויקט גדול עבור מגזין GEO הגרמני, העורכת אמרה לי: 'כשקרס אצלכם פארק מים, מה שהפתיע אותנו בגרמניה לא היתה הקריסה אלא העובדה שהיה לכם פארק מים. אתה תמיד צריך לקחת בחשבון שאתה לא מצלם עבור הרוסים. מה שנדמה לך נדוש, לא ייראה נדוש לנו, הגרמנים'. הרבה פעמים, הדבר בעל הערך הגדול ביותר בצילום הוא מבט לא נדוש על דברים נדושים. וחוץ מזה, שמי הוא בכל זאת מקסימישין". כלל האצבע שלו הוא שהצילומים המוצלחים ביותר יוצאים בפעם השנייה שבה מבקרים במקום מסוים, כשמפסיקים לצלם את "הקצף" — למשל את החמורים האפגנים — כפי שהוא מגדיר זאת, אבל כשהעין עוד לא התעייפה והתרגלה מדי למראות.

החטיפה בצ'צ'ניה הביאה הארה

הצילום נכח בחייו של מקסימישין מגיל מוקדם יחסית, "אמא שלי קנתה לי ליום הולדת 14 מצלמה והתחלתי לצלם את בנות כיתתי. זאת היתה הרמוניה מושלמת — הצילומים מצאו חן בעיני הבנות, הבנות מצאו חן בעיניי". כששירת בצבא הסובייטי, נשלח לשנה וחצי בקובה ושם מונה לצלם הבסיס. "היה צורך דחוף בצלם כי פידל קסטרו היה אמור להגיע לבסיס. הוא היה הלקוח הראשון שלי", מספר מקסימישין. אלא שהניסיון הזה הסתיים בכישלון. "בפעם הראשונה קיבלתי מצלמת רפלקס, צילמתי שלושה פילמים, אבל אחר כך פיתחתי אותם גרוע וכשמפקד הבסיס הגיע, הוא אמר: 'צילמת על הפנים, את עצמי הכרתי רק לפי הנעליים'". מקסימישין הודח מהתפקיד, אך המשיך להתנסות בזמנו הפנוי וכשצילום מוצלח במיוחד של קרפדה ("מלאך שנשלח אליי מהשמים") הגיע לידי מפקדיו, הוחלט להחזירו לתפקיד.

חתונה בכפר ורחובאז'יה מחוז וולוגדה, רוסיה, 2004
סרגיי מקסימישין

אחרי הצבא זנח מקסימישין את הצילום כמעט לחלוטין ואת הקריירה המקצועית שלו התחיל מאוחר יחסית, בגיל 34. בתקופה הזאת ניהל חברת נדל"ן והיה לדבריו "בורגני קטן" — נשוי פלוס שניים, עם רמת חיים לא רעה. אבל אז לקח קורס צלמי עיתונות ואיבד את הראש. מה שסייע לו לזנוח פרנסה בטוחה למען חיי נדודים בשכר זעום היה הפיחות הדרמטי של הרובל בשנת 1998. העסק שניהל קרס והוא התקבל כצלם בעיתון "איזבסטיה". "כעבור חודש לקחו אותי כשכיר וכעבור תשעה חודשים כבר הייתי בצ'צ'ניה. צמחו לי כנפיים. זה היה 'שלי'. הפכתי לאדם מאושר".

כמו רוב העולים מרוסיה כעת, הגיעו מקסימישין ואשתו ללא מטען, כרטיס אשראי מתפקד, תוכנית לפרנסה או עתודת מזומנים. "מצאנו אדם שהסכים להמיר רובלים ל–850 אירו וזה היה כל הכסף שלנו"

את ההחלטה על המעבר מצילום חדשותי לצילום מגזיני קיבל מהר יחסית, כבר בצ'צ'ניה. "יום אחד אני ויורי קוזירייב, צלם גדול ומורה שלי, נחטפנו. החזיקו אותנו חמש שעות במרתף. עד היום אנחנו לא יודעים מי אלה היו. יצאנו משם בעצבים קצת מרוטים, הלכנו לשתות וודקה והוא שאל אותי מה הדבר האחרון שצילמתי לפני צ'צ'ניה. אמרתי לו שצילמתי סיפור מגניב — קרבות נשים בבוץ. 'ומה צילמת שם?' הוא שאל. עניתי: 'מה זאת אומרת, שתי נשים נאבקות בבוץ וסביבן גברים שמנים מסתכלים'. הוא שאל אותי: 'ומה עוד צילמת?' עניתי: 'מה עוד צריך?' ואז הוא שאל: 'למה לא צילמת איך האישה הזאת הולכת בבוקר להביא חלב עם פנס בעין? או איך היא נרדמת אחר כך בהרצאה?'

 יאשה ומאשה, חוסי המעון מס' 7 לבעלי מוגבלויות נפשיות-שכליות, סנט פטרבורג, רוסיה, 2003
סרגיי מקסימישין

"עבורי זאת היתה תגלית. הבנתי שמה שמעניין הוא לא התמונה עצמה של הקרב, אלא מה מוביל את הנשים האלה לסוג כזה של זנות. כשחזרתי לסנט פטרבורג, אמרתי לחבריי שאני לא רוצה לעמוד יותר על הקו ולצלם את פוטין, יחד עם עוד חמישים צלמים, כשהוא מזיז את היד וכולם יורים צרור צילומים. אצלם סיפורים. כולם צחקו עליי ואמרו שברוסיה אין מגזינים. אבל הייתי עקשן, התחלתי לצלם סיפורים והמגזין הופיע".

להקת "התיאטרון הנאיבי" שותה תה, מעון מס' 7 לבעלי מוגבלויות נפשיות-שכליות, סנט פטרבורג, 2003
סרגיי מקסימישין

מקסימישין התחיל לצלם עבור מגזין "אוגוניוק" הרוסי, אחר כך צילם רבות עבור מגזינים בעולם, בעיקר ל"טיים", "ניוזוויק" ו"שטרן". בין היתר, צילם את התמונה המפורסמת של פוטין עבור כתבה שיצאה ב"ניוזוויק" ב–2002 תחת הכותרת "הצד האפל של רוסיה" ובה התבשרו הקוראים על "האוטוריטריזם החדש" של פוטין, ועוד צילומים רבים שהפכו לאייקונים של רוסיה המודרנית. הוא מספר שכשצילם את הסיפור "מרוסיה בשנאה" עבור מגזין "טיים", שהוקדש לניאו־נאצים ברוסיה ב–2004, מצא לנכון להודיע למושאי הצילום שלו מיד כשפגש אותם: "דרך אגב, אני יהודי". התשובה הפתיעה אותו: "מי מאיתנו לא יהודי", אמרו לו בפייסנות.

את הצילום בגבול בין צפון ודרום קוריאה, שזכה בתחרות World Press Photo לשנת 2006 בקטגוריית "חיי היום־יום", צילם עבור מגזין "ניוזוויק" הרוסי, שהסכים לממן את נסיעתו למדינה המסוגרת בעולם כחלק ממשלחת של הנציונל־בולשביקים — תנועה שהקים בתחילת שנות ה–90 והנהיג הסופר והפוליטיקאי אדוארד לימונוב, ששילבה בין רעיונות השמאל והימין הקיצוני. הצטרפות למשלחת כזאת היתה הדרך היחידה שלו להגיע לצפון קוריאה.

 להקת פולקלור חובבת בצילומים לקליפ על רקע צוללת סובייטית שהפכה למוזיאון, ויטרגה, מחוז וולוגדה, 2021
סרגיי מקסימישין

אבל שם, הוא מעיד, הרגיש כאדם רעב שליד פיו חולפים בזה אחר זה מעדנים שהוא אינו מורשה לטעום מהם. שלושה סוכנים מקומיים הוצמדו אליו וברגע שהיה מרים את המצלמה, אחד מהם היה מניח יד על כתפו ומבקש ממנו לחדול. בגבול בין השכנות העוינות הצליח בכל זאת לצלם את השומרים הצפון קוריאנים ממגדל תצפית. "זה יצא מאוד גיאומטרי והחיילים נראים כמו דמויות קרטון", הוא אומר בסיפוק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות