עמליה ארגמן ברנע: "הדיכאון ארוג בחיי היצירה שלי"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמליה ארגמן ברנע: "הדיכאון ארוג בחיי היצירה שלי"

לכתבה
עמליה ארגמן ברנע חנן אסור / איפור: ענת נוימן / צולם במלון דברה בראון

הילד שאיבדה, הפגיעות המיניות שעברה, המוות של אמה, הגוף שבגד בה - עמליה ארגמן ברנע, מבקרת עצמית קשוחה וחדה, כותבת את תהומות נפשה. בראיון היא סוגרת חשבון עם העיתונות, עם הגיל, עם ההורות, מספרת על הטיפול בדיכאון בעזרת קטמין, ומגלה: אני אחת הנשים שהעידו כי אלכס גלעדי פגע בהן. גלעדי: "מפגש אינטימי התקיים ביוזמתה"

90תגובות

בסלון ביתה של עמליה ארגמן-ברנע תלוי ציור שמן מרשים של צייר לא ידוע. במרכזו מעין עיירה עתיקה, מרוחה וחיוורת, וסירות בצבע תכלת שעוגנות במי המפרץ האפורים שלה. מקו האופק מציצה אונייה שחורה שנראית מעט זרה לצבעים הרכים של התמונה – ולא במקרה. ארגמן-ברנע, עיתונאית לשעבר וסופרת, שמעולם לא מיסמרה עצמה למסגרות ואף פעם לא ראתה ערך בלא לצאת מהקווים, הוסיפה אותה בעצמה, במשיחת מכחול אימפולסיבית. את ההשראה לכך ספגה מהמשוררת דליה רביקוביץ, שעמה קשרה ידידות עמוקה בשנותיה האחרונות. "בבית של דליה היה תלוי ציור של תומרקין עם שדה של לוחמה וטנקים, שאני תמיד ראיתי כשישבתי מולה", מספרת ארגמן-ברנע, "יום אחד אני רואה כתם אדום בתוך הציור. שאלתי את דליה מה זה והיא אמרה, 'כן, היה חסר לי אדום'. היא מעולם לא התייחסה בחרדת קודש לאמנות או לכתיבה, גם לא ליצירה שלה. היא רצתה לתת ביטוי למה שהיא מרגישה באותו רגע ופשוט הלכה על זה".

הן הכירו חמש שנים לפני מותה. ארגמן-ברנע שמעה ממכרים משותפים שרביקוביץ משוועת לחברה והגיעה לבקרה. מאותו רגע הן ביססו מסורת של מפגשים בבית המשוררת מדי מוצאי שבת. "הדבר שהכי פחות עסקנו בו היה שירה. בכלל, דליה לא רצתה לדבר על שירה עם האנשים שהיו קרובים אליה, אלא על הדברים הכי טריוויאליים. למה לא ענו לה יפה בעירייה, מה הקשר בין גז לעוצמת המזגן, איך זה שהאיפור שלי בעיניים מחזיק מעמד ולא נמרח כמו שלה. למדתי ממנה המון דברים, אף שכישורי החיים שלה היו מאוד דלים. היא לא ידעה איך משלמים חשבון חשמל ובשנות ה-60 לחייה כבר היתה לה מטפלת פיליפינית".

לסלון נכנסת קטי, המטפלת שטיפלה באמה של ארגמן-ברנע עד מותה וכעת מסייעת לה, בשל מאבק מתמשך בדיכאון עמוק שנטל ממנה תפקודים רבים. ארגמן-ברנע, שמצבה הנפשי הקשה לא הקהה את חדותה, לא מחמיצה את האירוניה. "כבר התרגלתי אליה והאמת שהנוכחות שלה מאוד עוזרת לי", היא מחווה כלפי המטפלת. "בלי שחשבתי ובלי שתיכננתי אני די מחקה את צורת החיים של דליה, עם כישורי החיים שהולכים ונגרעים. אלא שהיא כמעט לא כתבה בשלהי חייה, ולי עדיין יש רצון להשתמש בכלי הזה".

כשרועי מת נפער בתוכי בור גדול. במשך השנים הבור לא התמלא אבל הוא נסגר. לקח הרבה שנים להבין שמה שסגר אותו זו רק רקמה שצמחה. וברגע שבאו אובדנים נוספים הם נחתו על הרקמה והיא נקרעה" עמליה ארגמן ברנע

ואמנם, ארגמן-ברנע עדיין כותבת. למעשה, בחמש השנים האחרונות, שהיו רצופות משברים, פירסמה שלושה ספרים ("אני וודי אלן של הספרות"). בזה שיוצא כעת, אשר מאגד טורים ומסות, מוקדש פרק למערכת היחסים עם רביקוביץ ובו היא מציינת ש"תמיד ראיתי אותה בבגדה הבוער" – מחווה לשירה "הבגד".

מה זה אומר לראות את דליה בבגדה הבוער?

"לראות אותה נלחמת למצוא משמעות, נאבקת למצוא סיבה לקום בבוקר. היא חיכתה לרגע שבו יהיה אפשר לקחת את הכדורים, ללכת לישון ולהיעלם".

וכך את מרגישה עכשיו?

"במידה מסוימת כן".

דליה רביקוביץ. "למדתי ממנה המון דברים, אף שכישורי החיים שלה היו מאוד דלים"
מוטי קמחי

איך זה שברקודה

עמליה ארגמן-ברנע, 71, גרושה פעמיים, אם לשניים וסבתא לארבעה, מתגוררת בדירה קטנה בפרויקט חדש בשכונת פלורנטין בתל אביב. מאחוריה קריירה בת 30 שנה ככתבת ב"ידיעות אחרונות" והיא פירסמה 12 ספרים, מהם ספרי ילדים, ספרי שירה ורומנים. ספרה הראשון, "ללכת שבי" (1986), שכתבה יחד בעלה לשעבר העיתונאי אהרן ברנע, הוא גם המפורסם ביותר. הספר תיאר את מערכת היחסים של המחברים עם בכיר פת"ח צלאח תעאמרי וזוגתו דינא, אשתו הראשונה של חוסיין מלך ירדן. הפרופיל המורכב של תעאמרי, אשר בתחילת הספר מוצג כמחבל אכזר ובהמשך מתגלה כמנהיג מתון המתנגד לפעולות טרור, עורר תקווה בקרב קוראים רבים ונתן רוח גבית ל"מחנה השלום", אולי עוד בטרם התגבשותו כמחנה. "אפילו חברי כנסת מהימין ביקשו לפגוש אותו אצלנו בבית בחשאי", היא מגלה.

החודש יצא לאור "איך אישה יפה כמוך", אסופת טורים המשיקים לביוגרפיה הסוערת של הכותבת. בגב הספר מבטיחה ארגמן-ברנע לספק לקוראות שלה "אמיתות נשיות חשופות" והיא עומדת במלתה דרך טקסטים משעשעים-מרירים במגוון נושאים: הורות מתוסכלת ומוחמצת אל מול סבתאות טהורה ונפעמת; מיניות של הגוף המתבלה; ידי גבר שנוגעות בלי הזמנה; השתרכות מאחור במרוץ השכלולים הטכנולוגיים; שעמום מכביד וצלילה לבינג'ים; ופרידות על גבי פרידות – מההורים, מחברה טובה, מהיופי.

חבר טוב התקשר אלי ואמר, 'תפתחי מהר את העיתון'. אפילו לא הגבתי לו. במבט לאחור, הייתי במצב של אנהדוניה (חוסר יכולת להרגיש הנאה) שהקדימה את הדיכאון העמוק של היום" עמליה ארגמן ברנע

הכריכה מפלרטטת במודע עם מגזיני נשים ותיקים כמו "ווג" או "קוסמופוליטן" אך לא מתוך יומרה של "העצמה", לפחות לא במובנה הקלאסי. הצהרת הכוונת ניבטת כבר מאחת ההפניות על השער. "שום קמט לא הרווחתי ביושר", מכריזה ארגמן-ברנע ובכך קוראת תיגר על ההנחה שיש דבר-מה משחרר, מתגמל או מסקרן בהתבגרות. "הגוף שלך בן השבעים הוא אויב מבית", היא כותבת בפרק הזה, "גיס חמישי. סוס טרויאני. הוא אורב לך בצורת סילואט, צללית שהיתה זוויתית, חדה, והפכה לצללית של ארון מרובע, או ארגז מעובה או חבית חמוצים". הפסקה הזאת, ובעצם הספר כולו, מהדהדים לספרה של נורה אפרון "אני שונאת את הצוואר שלי ועוד מחשבות על נשיות". ארגמן-ברנע מוחמאת מן ההשוואה לסופרת והתסריטאית היהודייה-האמריקאית שמתה לפני כעשור, ולמעשה מותחת בעצמה קו ביניהן. בפרק המבוא היא מציינת כי אפרון, אשר כמותה החלה כעיתונאית, אמרה ש"הכל חומרים". לדברי ארגמן-ברנע, "גם אני רואה בעצמי קודם כל דוקומנטריסטית".

המחויבות הטוטאלית של ארגמן-ברנע לאמת קיבלה ביטוי מועצם בספר הקודם שלה, "ברקודה לארוחת בוקר", שיצא לאור במרץ 2020, יחד עם הקורונה, ולכן כמעט שלא זכה לתהודה. גיבורת הנובלה היא עיתונאית הנשלחת לאיים הקאריביים במטרה לראיין נערת זוהר שעזבה את ישראל כדי לאתחל את חייה, אך עד מהרה היא זונחת את משימת הסיקור ונסחפת לרומן עם רופא אמריקאי מתבודד שחי על יאכטה ששיפץ. מסעה של הגיבורה מתחיל כאשר היא רצוצה מתהליך גירושים מתיש שקדמו לו נישואים אומללים, נאבקת בדיכאון ומכורה לכדורים. ההרפתקה בקאריביים וההתאהבות בגבר הזר נוסכות בה חיות, עצמאות ותחושת ביטחון מחודשת. אולם לא מדובר ברומן רומנטי נוסחאי ומתקתק של גאולה דרך חתונה. למעשה, שיא ההתאהבות הוא רק נקודת האמצע של הנובלה. מחציתה השנייה תופסת טוויסט אפל ועומדת בסימן התמודדות מחודשת של הגיבורה עם השדים בחייה ועם השיגעון שמתלפף סביבה.

"איך אישה יפה כמוך", עמליה ארגמן ברנע
נועה עמבר/נועה הוצאה לאור

הרומן האגדי, וכך גם פיתוליו המייסרים והתפנית הקודרת, הם כמעט תעתיק לחוויה אותנטית שעברה ארגמן-ברנע אחרי גירושיה. ההיצמדות למציאות מבוטאת בין השאר דרך השימוש בשמו האמיתי של המאהב – גארי מילר (רק את שם הגיבורה שינתה – עמליה הפכה לאליענה). הספר זכה רק לביקורת אחת, אשר פורסמה במוסף זה והיתה אוהדת מאוד. המבקר שי רודין התעכב על הבחירה להציב במרכז הנובלה אישה גרושה, וזאת על רקע דלילות הייצוגים של נשים גרושות בספרות המקומית – חרף שיעור הגירושים הנוסק בישראל. אולם רוב הרשימה הוקדשה לסוגיית "השיגעון הנשי" הטעונה כשלעצמה. "אין מדובר בהתמוטטות עצבים או בסטריאוטיפיזציה של אישה משוגעת כי אם באישה שנאבקת בחולשת הנפש, כשלעתים ידה על העליונה ולעתים ידה על התחתונה", כתב רודין. "בחירה תיאורית זו 'מבייתת' את מחלת הנפש והופכת אותה למחלה ככל המחלות".

ארגמן-ברנע מציינת שלא כתבה את הספר בשליחות אג'נדה כלשהי, אם כי היא מזדהה עם הניתוח. "היתה פה תובנה שאפילו הפסיכולוגים שלי לא עלו עליה, שהדיכאון ארוג בתוך חיי היצירה שלי, ועבורי זאת היתה מתנה גדולה". ארגמן מוקירה אפוא את הביקורת, אך בה בעת מודה שפרסומה לא עורר בה שום רגש. "חבר טוב התקשר אלי בזמנו ואמר, 'תפתחי מהר את העיתון'. אפילו לא הגבתי לו. קראתי, חשבתי שמזל שזה כך כי באותה מידה זו יכלה להיות ביקורת שלילית, והמשכתי הלאה. זה לא שימח אותי. במבט לאחור, הייתי במצב של אנהדוניה (אִי-נֶהֱנוּת, חוסר יכולת להרגיש הנאה, ה"ג) שהקדימה את הדיכאון העמוק של היום. הפסקתי ליהנות מדברים, שום דבר לא דיבר אלי או השפיע עלי במיוחד. מין פלאטו מתמשך כזה".

בהיותי בת יחידה, מרגע שהיא (אמא) הלכה כל הדיסקט שלי נמחק. אין עדים לחיי יותר. אין אחים, אין דודים, אין אף אחד. המוות שלה הביא איתו איזו סופת בדידות שמזדחלת לכל מה שאני עושה בחיים" עמליה ארגמן ברנע

ב"ברקודה" משובצות כמה סצינות סקס נועזות. באחת מהן מעורבת קלמנטינה ובאחרת תות ("מועצת הפירות הציעה לי חסות על הספר"). גם ב"איך אישה יפה כמוך" ישנה התייחסות למין, אולם היא מובאת כאזכור חטוף וחסכוני העוסק בעיקר במפולת האיברים שנלווית לגיל. הפער בין האירוטיקה המפורשת בספר הקודם לתיאורים הזהירים בספר הנוכחי מפתיע בהתחשב בכך שהם נכתבו בהפרש של שנתיים בלבד זה מזה. ארגמן-ברנע מודה שזה לא מקרי. "בין 69 ל-71 מפרידות יותר משנתיים. גיל 70 אוצר בחובו הרבה יותר מעוד שנה של התבגרות. זה פיצוץ גרעיני. כך זה קרה אצלי בכל אופן. עד גיל 69 חשבתי צעיר, הרגשתי צעיר. וביום הולדת 70 פתאום בום, את מוצאת את עצמך בצד השני של המתרס, ובדרכך למטה".

אולם ארגמן-ברנע, מתבוננת עצמית קפדנית וקשוחה, יודעת לומר שאיתותי הגוף היו רק סימפטום למצוקה מהותית בהרבה. בסמוך להחלפת הקידומת היא איבדה שלושה אנשים יקרים ללבה. בקיץ 2020 צנח אל מותו חן לנגר, מפצועי הפיגוע בברנוער, שהיה שכן שלה ועד מהרה הפך לחבר נפש למרות פער הגילים המשמעותי ביניהם. אז גם פגשתי אותה לראשונה, בדירה בפלורנטין הצמודה לדירה שחלק לנגר עם בן זוגו לשעבר עמרי פיינשטיין. "התחברנו על רקע זה ששנינו יודעים מה זה לרדת מהפסים מרוב כאב", התוודתה כבר אז, וסיפרה כי שכלה את בנה הבכור, הפעוט, לפני 46 שנה. לראיון ב"הארץ" שבו תיאר פיינשטיין את מערכת היחסים עם לנגר כמתעללת ("בשבילי הוא היה שטן") ארגמן-ברנע מבקשת שלא להתייחס כעת. באביב שעבר מת במפתיע גם מאהב לשעבר שעמו ניהלה מערכת יחסים סוערת ומקוטעת. "הוא היה מין חבר לחיים ותמיד ידענו שאם יבוא יום ונהיה ממש בודדים או ממש זקנים, נוכל להיות ביחד שוב".

לאורך השנים היו לי הרבה ויכוחים עם פסיכולוגים שאמרו 'הנורא מכל כבר קרה'. אלא שבניגוד לשורה מתוך השיר של רביקוביץ – 'תינוק לא הורגים פעמיים' – אני תמיד רציתי לדבר על הפעם השנייה" עמליה ארגמן ברנע

אולם דווקא המוות הכי פחות פתאומי, זה של אמה בגיל מופלג, חולל את השבר העמוק ביותר. "אנשים אומרים: 'רבאק, אישה בת 102, תגידי תודה. דא עקא, שאני עד גיל 70 לא ידעתי מה זה לחיות בלי אמא. נכון, בסוף ימיה אני הייתי זאת שטיפלה בה והיא שאבה ממני המון אנרגיות, אבל לא הכרתי את החיים בלעדיה. ובהיותי בת יחידה, מרגע שהיא הלכה כל הדיסקט שלי נמחק. אין עדים לחיי יותר. אין אחים, אין דודים, אין אף אחד. המוות שלה הביא איתו איזו סופת בדידות שמזדחלת לכל מה שאני עושה בחיים. מאותו רגע אני לבד ואין אף אחד מאחורי, רק קור מקפיא מאחורי הגב.

עמליה ארגמן ברנע כתינוקת, על זרועות אמה. מותה היה הטלטלה הגדולה ביותר
אלבום משפחתי

"ועדיין, כל הדברים שקרו בשנתיים האחרונות לא אותתו על בואו של הדיכאון", היא ממשיכה. "במוות של אמא לגמרי תיפקדתי. פיניתי את הבית שלה, זקפתי את הגו, השלמתי עם חילופי הדורות ולקחתי על עצמי מול הילדים להיות זאת שמאחדת את המשפחה. הצלחתי להדחיק. כשזה פרץ, זה פרץ במלוא עוזו ובאופן בלתי צפוי. כבר עברתי דברים קשים בחיי, אז מה הקשר עכשיו?"

לא סתם קשים, את הקשה מכל. לאבד ילד.

"כשרועי מת נפער בתוכי בור גדול. במשך השנים הבור לא התמלא אבל הוא נסגר. לקח הרבה שנים להבין שמה שסגר אותו זו רק רקמה שצמחה. וברגע שבאו אובדנים נוספים הם נחתו על הרקמה והיא נקרעה. קוראים לזה פוסט טראומה, וכשיש חיבור בין פוסט טראומה לדיכאון זה נעשה מורכב וקשה יותר לטיפול.

אחרי שאת מנסה ארבע תרופות לפחות והן לא עובדות, אז את מקבלת את ה'דרגה' של 'דיכאון עמיד'" עמליה ארגמן ברנע

"לאורך השנים היו לי הרבה ויכוחים עם פסיכולוגים שאמרו בדיוק את המשפט שאתה אמרת, 'הנורא מכל כבר קרה'", היא ממשיכה, "אלא שבניגוד לשורה מתוך השיר של רביקוביץ – 'תינוק לא הורגים פעמיים' – אני תמיד רציתי לדבר על הפעם השנייה. התקפי החרדה שלי ניחנים בכך שהם דומים לתגובה של אדם שקיבל בשורה על אסון נורא. הברכיים מתקפלות, אני מתחילה להזיע, מרגישה שאני עומדת להתעלף. כל זה קורה לי מבלי שהאסון עצמו קורה".

ארגמן-ברנע, שלאורך השנים התנסתה במגוון שיטות טיפוליות, לא התכוונה להיכנע לדיכאון ולחרדה שכיתרו אותה בתנועת מלקחיים. אלא שגם קומבינציות שונות של טיפול תרופתי לא הועילו. "אחרי שאת מנסה ארבע תרופות לפחות והן לא עובדות, אז את מקבלת את ה'דרגה' של 'דיכאון עמיד'", היא אומרת בחיוך מר.

ארגמן-ברנע הלכה ושקעה. חברה טובה שהבחינה בכך הפצירה בה להיכנס לבית מאזן, מרכז טיפולי לאנשים החווים משבר נפשי חריף שהוא חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. "זה מין סנטוריום לאלפיון העליון. הסכמתי ללכת כי כנראה שנותרה בי תחושת הרפתקנות שהגדירה אותי בשעתו. שהיתי שם כחודש ימים. האמת היא שלא ממש מצאתי את מקומי. זה נועד יותר למכורים ולאנשים שביצעו ניסיונות אובדניים ואני לא שייכת לאף אחד מהסוגים האלה. לכן הייתי טיפה אאוטסיידרית. אבל כן התעריתי קצת בקהילה, עבדתי במטבח ועליתי שם במשקל. הועיל לי שיש סדר יום. יצאתי משם עם הרגשה שאולי כן הצלחתי לעצור את הסוס הדוהר הזה של הדיכאון אבל תוך זמן קצר התחושה הזאת התפוגגה".

כעת ארגמן-ברנע תולה תקוות בטיפול באמצעות קטמין שהחלה לפני כמה חודשים בהמלצת הרופא שלה. פעמיים בשבוע היא מגיעה למוקד של הקופה ושואפת מתרסיס את החומר אשר מזוהה בעיקר כסם מסיבות ובשנים האחרונות הוכח כיעיל בהתמודדות עם דיכאון וחרדה שאינם מגיבים לטיפולים קונבנציונליים. "בשבועות הראשונים היתה הקלה מסוימת. הבור השחור נמתח לאיזה מין חיוך זמני. אבל לאחרונה התחלתי סבב שני וההשפעה פחתה. עכשיו אני מתחילה להיות פסימית והפסימיות מזינה את הדאגנות שמזינה את הדיכאון. השלב הבא זה נזעי חשמל ואת זה אני לא אעשה".

עמליה ארגמן ברנע. "כשיש חיבור בין פוסט טראומה לדיכאון זה נעשה מורכב וקשה יותר לטיפול"
חנן אסור / איפור: ענת נוימן / צולם במלון דברה בראון

מעלית לגיהנום

היא נולדה בירושלים בשנת 1950 וגדלה בבית דתי-רוויזיוניסטי. אמה זהבה גדלה בעיירה קטנה בפולין, למדה בתיכון מקצועי ונעשתה תופרת. בנעוריה עברה משפחתה ללבוב ושם, בגיל 15, הכירה את מנחם ברש שהיה מדריך בתנועת בית"ר. ברש הצטרף לקבוצת חלוצים שעלו לארץ בתקופת המנדט הבריטי וזהבה הצטרפה אליו כעבור שנים אחדות. הם נישאו כאשר זהבה היתה בת 19, אולם היא התקשתה להיכנס להריון ואת בתם עמליה ילדה רק לקראת גיל 35. ארגמן-ברנע מתארת "ילדות אומללה" שנבעה מהיותה בת יחידה להורים שממשפחתם לא נותר שריד. "גדלתי בבית חם ועוטף אבל שהיתה בו קדרות, משפחה עצובה של שלושה אנשים יושבים ליד השולחן בסדר פסח", היא אומרת. את אמה תיארה בעבר כאישה "חזקה ותובענית מאוד" ובהגיעה לגיל 100 הקדישה לה ספר ("תאכלי שיהיה לך כוח לסבול") שבו נשזרו מתכוניה הייחודיים של האם. אביה היה עיתונאי "ידיעות אחרונות" במשך 50 שנה ובתפקידו העיקרי שימש כראש המערכת בירושלים. "הוא היה איש רוח, כזה שמרחף בעולמות עליונים ולא מצליח למצוא את הגרביים. תלמיד חכם שלמד כל חייו. התמונה שהכי זכורה לי ממנו זה אותו רכון מדי בוקר על הגמרא ורק אחר כך יוצא למערכת".

היא ספגה חינוך אמוני, אך לא מצאה בו את מקומה. בגיל 14 סולקה מהצופים הדתיים לאחר שהתגלה דבר הרומן שלה עם מדריך בתנועה. בגיל 16 החליטה לעזוב את בית הספר הדתי "מעלה" ועברה ללמוד בגימנסיה העברית. בגיל 20 בלבד נישאה ליוסף ארגמן, לימים היסטוריון צבאי, והפכה לאם לרועי. עבור ארגמן-ברנע, ששירתה בביטאון הרבנות הצבאית ולאחר השחרור השתלבה במערכת העיתון "דבר", עיתונות היתה חלק ממחזור הדם. בספרה החדש היא מתרפקת על הרגלי הכתיבה של אביה עם כוסית הברנדי, מכונת הכתיבה מדגם הרמס וניירות הפחם. היא מתארת אותו כ"עיתונאי עקשן, דעתן ודאגן" אשר היה "מדפדף שעות במילונים כדי לדייק בכל מלה ובכל מקור שהביא".

אולם כניסתה לתחום נעשתה דווקא מתוך התנגדות לסוג העיתונאי שהיה אביה. "הכתיבה שלו היתה מלאת פאתוס וכל הדרמה הזאת היתה לחלוטין רחוקה ממני. קיוויתי להיות לא-הוא". ארגמן-ברנע לא ידעה אז שהקריירה העיתונאית שלה תתפוס תאוצה דווקא כ"בת-של", ובנסיבות הטרגיות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

הייתי הולכת עם התמונה שלו (רועי) בכיס ובכל פעם שנכנסתי למונית הייתי צריכה להראות אותה לנהג, כדי שלא יחשבו שאני זאת אני. כדי שיבינו שזאת אני בלי הוא. שלא יסיקו מסקנה שמולם עומד בן אדם" עמליה ארגמן ברנע

בערב ל"ג בעומר 1976, בעודה מתכוננת לרדת עם בנה למדורה השכונתית ליד הבית בשכונת אפקה בתל אביב, הבחינה ארגמן-ברנע כי רועי, שהיה אז בן שלוש ותשעה חודשים, איננו. "פתאום שמעתי צרחות מהכביש, רצתי החוצה וראיתי את הסנדלים הקטנות שלו לצד תפוחי אדמה פזורים. הוא כבר נלקח משם". בבית החולים נקבע מותו של בנה. "בשבעה של רועי נח מוזס (מו"ל 'ידיעות אחרונות' באותם ימים) ניגש אלי ואמר: 'תתחזקי קצת ובואי אלינו, 'ידיעות' זה הבית שלך'. וכך היה. התחלתי לעבוד שם משהו כמו חצי שנה אחרי שרועי נהרג. בהתחלה ישבתי כמו זומבי בחדר של רם אורן וערכתי טקסטים. אחר כך הוציאו אותי לשטח. יום אחד היה ניסיון התנקשות באורי אבנרי ושלחו אותי לבית החולים. אני זוכרת את עצמי יושבת על ספסל באיכילוב, אותו ספסל שבו המתנתי בלילה שבו רועי מת, אלא שהפעם אני צריכה להביא חומר לכתבה. זה גם מה שהציל אותי. ההחלפה של הפלט בקלט".

למה את מתכוונת?

"מאז שרועי נהרג הייתי כל הזמן במצב של פלט. הייתי הולכת עם התמונה שלו בכיס ובכל פעם שנכנסתי למונית הייתי צריכה להראות אותה לנהג, כדי שלא יחשבו שאני זאת אני. כדי שיבינו שזאת אני בלי הוא. שלא יסיקו מסקנה שמולם עומד בן אדם. שכולם יידעו שאין לי אותו. ומרגע שהתחלתי לעבוד בעיתונות והייתי צריכה להשיג מידע, הייתי מוכרחה להקשיב. משפחות שכולות עניינו אותי במיוחד, רציתי לשמוע מה יש להן להגיד. לאורך הזמן הפכתי ל'דסק השכול' של 'ידיעות'. אחרי אסון המסוקים התלוויתי לנשיא אז עזר ויצמן ועברתי איתו בית-בית, 73 משפחות".

עמליה ארגמן ברנע לצד אמה. הפסיקה לבוא לביתה הוריה אחרי המוות של בנה
ארז כגנוביץ

זה היה יותר תרפויטי מטריגרי?

"כן, מצאתי משמעות בלהביא את קולם של אלו שברגע אחד חייהם התהפכו. גם חשבתי שאולי יש פטנטים באבל. שאולי מישהו מההורים השכולים האלה יוכל להחכים אותי איך אפשר לנהוג אחרת, איך מתמודדים".

ובעוד עמליה יוצאת החוצה, מתחככת בעולם כדי לחרוך את הקצוות החשופים של הכאב, הוריה הסתגרו ביגונם. ההתרחקות היתה בלתי נמנעת. "הפסקתי לבוא אליהם כי לא יכולתי לשאת את הסיטואציה שבה פותחים לי את הדלת ואני באה בידיים ריקות, בלי הילד".

בכל מיני טיפולים שעברתי מאז ניסו לחלץ ממני את האשמה. אבל אני לא הרגשתי אשמה. מי שאשם זה הנהג המטורף שפגע בו, גרר אותו 800 מטר על הכביש והרג אותו" עמליה ארגמן ברנע

הגדיל לעשות אביה, שהוסיף את השם "רועי" ומאותו רגע חתם בשם מנחם ברש-רועי. "אבא שלי ניכס את מותו של הילד לגמרי. הוא מיד קנה חלקות קבר לו ולאמא שלי בהר הזיתים ליד רועי. לי לא אגב, אין לי מקום שם. הוא מיעט לצאת מהבית, לא הלך לחתונות. אחרי שהוא נפטר מצאתי בארנק שלו תמונה של אמא שלי בצעירותה ותמונה של רועי, למרות שכבר היו לו הנכדים החדשים, החיים. עד סוף ימיו הוא לא ניחַם".

זמן קצר לאחר האסון נישואיה התפוררו ("היינו שני ילדים אבודים בכאבם") והאובדן היה לטראומה המכוננת של חייה. "בכל מיני טיפולים שעברתי מאז ניסו לחלץ ממני את האשמה. אבל אני לא הרגשתי אשמה. מי שאשם זה הנהג המטורף שפגע בו, גרר אותו 800 מטר על הכביש והרג אותו". העדר האשמה לא הפך את האבל לפחות נוכח, גם לאחר שנישאה בשנית והביאה לעולם את רעות ואור. "ניסיתי לבנות לילדים שלי חיים בריאים והשתדלתי שהם לא יהיו פיצוי או גאולה לאובדן שלי. בל"ג בעומר נשכתי שפתיים כל שנה, אבל לא מנעתי מהם ללכת למדורה. חשבתי שהצלחתי, אבל במסגרת הבירורים שעשיתי עם ילדי לאורך השנים התברר לי שלא כל כך. אני חושבת שבאיזשהו מקום הם היו מעדיפים שהיעדרותו של רועי תהיה פחות נוכחת בחיים שלהם".

הוא (גלעדי) רמז לי שאם אשאר קרוב אליו הוא ידאג לי לראיון בלעדי. בשלב מסוים מצאתי את עצמי בחדר הפרטי שעמד לרשותו. לא זוכרת מה הוא אמר. בחדר היה חושך. זה לקח זמן ממש קצר. ממש דקות. יחד איתו יצאתי מהחדר. הוא התלבש ופנה לדרכו" עמליה ארגמן ברנע

באחד הטורים העדינים והיפים שמכונסים בספרה, ארגמן-ברנע עוסקת בכמיהה שאינה נענית לכונן מערכת יחסים קרובה עם ילדיה הבוגרים. "איך זה שהיום הם לא מרשים לי כלום? איך קרה שהם שמים גבולות ואיסורים, שאני נהייתי הדרמה-קווין, ומערכת היחסים בינינו מתפקדת כמערכת ניטור עם תת-תגובתיות?" היא שואלת. בשיחה איתה מסבירה ארגמן-ברנע ש"בעצם אני שייכת אליהם אבל הם לא שייכים אלי. כלומר הם שלי עובדתית, ביולוגית, אבל אני לא מרכיב מאוד דומיננטי בחייהם. זה משתקף בדיאלוג בינינו. אנחנו לא מדברים על החיים. אני יכולה לשאול שאלה שהיא בנפשי ואקבל את התשובה 'כי ככה זה'. בכלל, זה דור של אין-נימוקים ואין-הסברים. אני חושבת שתמיד השתדלתי להיות מוסברת מול הורי. כשהפסקתי לשמור מצוות, עזבתי את הבית, נסעתי לאמריקה – היה לי חשוב שהם יידעו למה. וכשאין נימוקים קשה לבסס חיבור. לי ולילדי יש המון דברים במשותף – שניהם יצאו לגמרי במקרה עיתונאים ואז עזבו את זה, אנחנו מאזינים לאותם שירים וקונים אותן קפסולות של אספרסו. כלומר יכול היה להיווצר שיח משמעותי, אבל זה לא מה שהם רוצים. קודם הם רצו אמא ועכשיו הם רוצים סבתא".

על אבי-ילדיה, לעומת זאת, ארגמן-ברנע מסרבת לדבר. 20 שנה היתה נשואה לעיתונאי אהרן ברנע. היא נסעה איתו לשליחות בקהיר, כתבה איתו את אותו ספר מכונן שתורגם לשמונה שפות והקימה עמו משפחה, אך כעת הודפת שאלות שעוסקות בפרקים הללו בחייה. גם ניסיון לאגף דרך האנלוגיה לגיבורת "ברקודה" – שנחלצת בעור שיניה מנישואים לגבר מפורסם וכריזמטי אשר מעצים את חולשותיה ופוצע את נפשה – נתקל בחומה בצורה. "הנישואים שלי לא היו רק רעים, היו לנו גם שנים טובות", היא משיבה בקיצור.

אהרון ברנע. הסופרת מסרבת לדבר על מערכת היחסים שלהם
תומר אפלבאום

העדות היחידה ב"איך זה שאישה" למערכת היחסים המורכבת הזאת היא וריאציה לטור "מכתב גלוי לילדה סודית" שארגמן-ברנע פירסמה לפני שנים אחדות באתר "סלונה". זאת לאחר שכתבי רכילות ביקשו את תגובתה לכך שברנע – אז כבר האקס שלה – הוא אבא לילדה נוספת, בת 19, שנולדה בזמן נישואיהם. בגרסה העדכנית, שארגמן-ברנע כתבה בגוף שלישי ("היא נזרקה אל מערבולת אבסורדית שגרמה לה להרגיש טיפשה, כן, טיפשה, אישה טיפשה שזיינו לה את הצורה"), היא מתארת מפגש שיזמה עם אותה נערה. "אבל לא פגשתי אותה באמת", היא מבהירה, "זה הסיפור היחיד בספר שהוא מהדמיון".

ארגמן-ברנע נמצאת בקשר רציף וקרוב עם אורנה בנאי, אשר גם לה בן משותף עם ברנע, אמיר, שבשנות חייו הראשונות היה אף הוא "ילד סודי". ארגמן-ברנע מכנה את בנאי "גיסתי המאומצת" או בפשטות "אחותי" ומגדירה אותה "חברת נפש". הקשר ביניהן נוצר דרך רעות, בתה הבכורה. "אחרי שאמיר נולד היא פנתה לאורנה וביקשה לפגוש אותו", מספרת ארגמן-ברנע. "די מהר היא התחילה לבקר אותו בכל הזדמנות, מאוד התקרבה אליו ובאופן טבעי הביאה אותו גם אלי הביתה".

כעסתי על עצמי מאוד. ובזתי לעצמי. ולכן גם שמרתי את זה בסוד כל השנים. חשבתי שהייתי המטומטמת. מה יצא לי מזה. למה הייתי צריכה את זה. בערב ההוא הוא היה המלך וכשהמלך קורא לוושתי היא באה" עמליה ארגמן ברנע, על גלעדי

חברות היא גם מה שדירבן את ארגמן-ברנע לעשות מעשה כאשר התפוצצה פרשת אלכס גלעדי. כזכור, בנובמבר 2017 טענו העיתונאיות אושרת קוטלר ונרי ליבנה כי גלעדי הטריד אותן מינית (גלעדי הגיש נגדן תביעה בסך שני מיליון שקל אך מחק אותה לאחר תהליך גישור). בעקבות זאת, אישה נוספת שעבדה תחתיו בפרויקט טלוויזיוני סיפרה ל"הארץ" כי גלעדי אנס אותה – אישה שהיא מחברותיה של ארגמן-ברנע. "היא באה אלי אחרי שהיא דיברה עם הכתבת וסיפרה שהיא חוששת מההשלכות. אמרתי לה, גם לך היה עניין איתו? בכלל לא ידענו אחת על השנייה". 

ארגמן-ברנע יצרה קשר עם כתבת "הארץ" נעה שפיגל וסיפרה שלא לייחוס על מקרה שאירע לכאורה בסוף שנות ה-70 כאשר סיקרה הפקת טלוויזיה גדולה שגלעדי היה אחראי לה. "הייתי אז בשנות העשרים המאוחרות", היא סיפרה אז, "לא הייתי עיתונאית מתחילה, אבל עדיין רציתי להוכיח את עצמי. הוא רמז לי שאם אשאר קרוב אליו הוא ידאג לי לראיון בלעדי. בשלב מסוים מצאתי את עצמי בחדר הפרטי שעמד לרשותו במסגרת ההפקה. לא זוכרת מה הוא אמר. בחדר היה חושך. זה לקח זמן ממש קצר. ממש דקות. יחד איתו יצאתי מהחדר. הוא התלבש ופנה לדרכו. מאז לא החלפתי איתו מלה. לא הרגשתי צורך לספר או לדבר איתו. 

"לא הבנתי אז מה קרה", היא המשיכה, "היה לי דימוי עצמי מאוד נמוך. כעסתי על עצמי מאוד. ובזתי לעצמי. ולכן גם שמרתי את זה בסוד כל השנים. חשבתי שהייתי המטומטמת. בשביל מה, בשביל מי. למה הייתי צריכה את זה. בערב ההוא הוא היה המלך וכשהמלך קורא לוושתי היא באה". 

אלכס גלעדי. "בכלל לא ידענו אחת על השנייה"
דודו בכר

היום, ארבע שנים וחצי אחרי הכתבה ההיא – שבתווך שלהן המריאה תנועת מי-טו – ארגמן-ברנע כבר לא מרגישה צורך להסתתר מאחורי זהות בדויה של "אשת תקשורת", אך מבקשת שלא להכביר מלים על הפרשה. "מספיק לציין שהייתי חלק מקבוצת הנשים שסייעה להזיז אותו מתפקידו (בעקבות הטענות גלעדי השעה את עצמו מתפקידו כנשיא קשת. ה"ג)", היא אומרת. "מה שהיה מדהים זה הדמיון בדפוס הפיתוי". 

תגובת עוה"ד של אלכס גלעדי, אמיר טיטונוביץ: "בעת שמר אלכס גלעדי היה המפיק הראשי של אירוע האירוויזיון הבלתי נשכח, שנערך בישראל בשנת 1979, לפני 43 שנים, עשתה העיתונאית האמורה מאמצים ניכרים להתקרב אליו. למר גלעדי זכור שבהמשך לכך התקיים ביניהם מפגש אינטימי, וזאת ביוזמתה. מה חבל ש-43 שנים לאחר מכן מתארת העיתונאית את המפגש באופן שבו היא מתארת אותו, ועוד יותר מצער יהיה לגלות שכך היא אכן זוכרת את הדברים". 

העדפתי להפעיל מחיקון בתודעה שלי, כי לא היתה אז שום תמיכה לנשים במצבים כאלה. לא ציבורית ולא בכלל" עמליה ארגמן ברנע

ארגמן-ברנע זוכרת עוד. באחד הפרקים בספר מתארת ארגמן-ברנע בקצב אוטוסטרדי עוד שורה של אירועים שבהם ידי גבר זר שלא רצתה בקרבתו "נרשמות על גופך – משכבות העור ועד מקום הימצאותה הבלתי מוגדר של הנפש או הנשמה". המורה הדתי בכיתה ח' שהציע טרמפ ועצר את המכונית לפני היעד. העיתונאי הנשוי שהביא אותה בתואנת שווא לדירה של קולגה. המורה הנערץ למשחק. ועוד ועוד. רק על המקרה המקומם והבלתי נסלח ביותר, זה של "הפסיכיאטר המפורסם", היא כותבת באריכות. ארגמן-ברנע פנתה אליו בעקבות דיכאון אחרי לידה שחשף מורסות ישנות והציף פוביות למיניהן, לרבות פחד ממקומות סגורים. בעצה משותפת החליטו לנקוט פעולה משלימה לטיפול הקונבנציונלי במרפאה, ולעמת אותה עם החרדה דרך נסיעה משותפת במעלית אימתנית של בניין רב-קומות סמוך. ובדיוק אז, "כאשר הפחד שלי פרוש מול עיניו", לחץ המטפל על כפתור שעצר את המעלית בין שתי קומות. התיאור שמגיע אחר כך קשה לעיכול וארגמן-ברנע משערת שגם הוא חלקי. "אני זוכרת שנחלצתי אבל לא זוכרת איך", היא אומרת. ממרחק הזמן היא ממסגרת את האירוע כ"פיגוע טרור נפשי".

נתת לפרק הזה את הכותרת "מי-טו לֵייט". מדוע?

"כי אני כותבת את זה, אבל מבחינתי זה מאוחר מדי. הייתי צריכה להתגבר על זה לבד. על זה, ועל עוד הרבה מאוד היתקלויות שאולי היה כדאי להתעכב עליהן נפשית. העדפתי להפעיל מחיקון בתודעה שלי, כי לא היתה אז שום תמיכה לנשים במצבים כאלה. לא ציבורית ולא בכלל. נשים נפגעות לא נתפסו כקורבנות, אלא כמי שהביאו על עצמן את ההטרדה. המחשבה המיידית היתה מה הן עשו לא בסדר".

ארגמן-ברנע מציינת שב"טו לייט" יש גם ממד חשבון נפש עם תפקידה כעיתונאית שעודדה נשים נפגעות לא לשתוק. "איזו אירוניה, אני בעצמי שתקתי", היא אומרת. זו אינה הפעם הראשונה שהיא מביעה חרטה על דברים שעשתה ככתבת. ספרה "עם סגירת הגיליון" מ-2008 עמד כולו בסימן התחשבנות אכזרית עם המקצוע. בין השאר כינתה עצמה "סוכנת של שכול", סיפרה כי חטפה נזיפה מעורך לאחר שלא הצליחה לחלץ ציטוט מאישה גוססת שנפצעה בפיגוע, וכן תיארה עסקה שטנית שביקש ממנה לטוות עורך אחר – החלפת תמונה לא מחמיאה של חייל מת תמורת ראיון עם אביו השכול.

"במידה מסוימת אני יותר גאה בדברים שגנזתי מאשר בדברים שפירסמתי", היא אומרת. "למשל, אחרי המוות של אילן רמון אישתו רונה ביקשה בכל לשון של בקשה שעיתונאים לא יגיעו לשבעה. בכל זאת שלחו אותי לשם. אמרתי, 'אבל הם לא רוצים'. ורכז הכתבים אמר, 'נראה לך שלא נכסה את השבעה של אילן רמון?' אז הלכתי לשם והתחפשתי. כשהשומר בבוטקה שאל אם אני משפחה אמרתי שכן. עליתי לשם ורונה התחילה לדבר איתי, בתור מישהי שבאה לנחם. הרגשתי שאני מרמה אותה ופשוט ברחתי משם, בלי להעביר טקסט למערכת. לא הייתי מסוגלת".

רונה רמון. "פשוט ברחתי משם, בלי להעביר טקסט למערכת. לא הייתי מסוגלת"

בספרה החדש עושה ארגמן-ברנע חשבון נפש קליל בהרבה, על ההשתעבדות המוקדמת לטיפולים קוסמטיים והזרקות לסוגן. "ביזבזתי את השנים היפות שלי על לנסות להיות עוד יותר יפה. היום אני מבינה שבגיל 40 את נראית מצוין עם מה שיש לך, אבל אז הייתי עסוקה בהמון פעולות שימור לא נחוצות. ולא רק אני. כולנו הלכנו לאותו רופא ועשינו את אותן הזרקות. המזרקים של הדור שלי הם כמו הקעקועים של הדור הזה".

אבל זה לא שהתגאיתן בפרוצדורות האלה.

"להיפך. נשים נטו לתת להן הסברים מגוחכים. אני זוכרת שמכרה שלי, עורכת דין מפורסמת, חזרה מסדרה של טיפולים בחו"ל עם פרצוף לגמרי-חדש. שאלנו אותה: תגידי, מה עשית? והיא אמרה, 'סלט קצוץ דק-דק בוקר-בוקר".

במקור זה היה 'איך אישה יפה כמוך לבד' ואז קיצרתי ל'איך אישה יפה כמוך' באופן עקרוני – איך זה שאת לבד, איך זה שאת מדוכאת, איך זה שאת לא אומרת תודה על החיים" עמליה ארגמן ברנע

איך זה שאת

ארגמן-ברנע מספרת שהימים ארוכים לה מדי, נמתחים, אך אין לה שום דחף למלאם. פגישתנו השנייה מערערת ובעקבותיה אני תוהה אם היא זקוקה עכשיו לראיון, או שמא חשיפה כזאת עלולה לחבל בהחלמה שלה. אני משתף אותה בדילמה הזאת. היא אומרת שגם היא מתלבטת, אבל שאם בבואתה בעיתון תכלול גם גוונים שלפעמים נדמה לה כי דהו, זה עשוי לעשות לה טוב.

בערב כתבה לי שהיא רוצה ללכת על זה ורק ביקשה: "פליז, תנסה להוציא אותי גם קצת מצחיקה". אולם באותה הזדמנות הודיעה שאת השקת הספר שלה, שתוכננה להתקיים החודש, היא מבטלת. "אין לי כוח להעמדת הפנים הזאת על כוסות יין וחיוכים", הסבירה.

בתחילת החודש, ביום האישה הבינלאומי, הוזמנה לשיחה על ספרה במרכז הקהילתי פלורנטין שמתחת לבית. היא חששה שאפילו הופעה בפורום כזה גדולה עליה כרגע, אבל כמה דקות לפני השעה היעודה התייצבה במיטב בגדיה באחד החדרים במתנ"ס. "איך אמר יענקל'ה אגמון, 'נראה לי שעל הבמה יהיו יותר אנשים מאשר באולם', היא אמרה בהגיעה לשם. ככל שנקפו הדקות, התברר שמדובר בהערכה מדויקת. שורות הכיסאות בחדר סודרו מחדש בחצי גורן ("כדי שיהיה יותר אינטימי", הציעה מנהלת המתנ"ס), אבל לא די בשני משתתפים כדי לקיים ערב ספרותי במעמד "הסופרת, העיתונאית ותושבת השכונה עמליה ארגמן-ברנע", כפי שנכתב בהזמנה לאירוע שככל הנראה לא שווקה כהלכה.

עמליה ארגמן ברנע ב-1987. "יש איזו תפיסה שביופיה של אישה טמון המפתח לאושר"
אלכס ליבק

"נעלבתי בעיקר כתושבת השכונה. את הצבע שלך לכתבה הזאת תצטרך להביא מטמבור", היא אמרה כשחיבקה אותי בצאתה משם, אבל בקוליות, שלכאורה לא עולה בקנה אחד עם מצבה השביר. ככלל, בימים הבאים נראה שהוטב לה. היא הצטרפה אלי לבילוי אחר הצהריים עם הילדים ונהנתה להרעיף עליהם שוקולדים וסיפורים. למחרת סיפרה שהחלה להתנדב בגן ילדים בשכונה. "מצאתי ייעוד", כתבה לי, וסיפרה כיצד הילדים היו מרותקים בעת שקראה להם מספרה "פיצה תות".

בספרה החדש ארגמן-ברנע מציגה עצמה כאישה שנראית "די טוב לגילי" אך מציינת שהיא כבר איננה תלויה בנוכחותו הקבועה והמתפעלת של גבר כדי להשיג לכך אישוש. "רוב הרומנים המשמעותיים שלי היו עם גברים זרים ולא ישראלים", היא אומרת, ומכוונת בעיקר לרומן ההפכפך עם הרופא האמריקאי שעומד במרכז "ברקודה".

באמצע שנות ה-50 שלה ניהלה ארגמן-ברנע מערכת יחסים עם איש תיאטרון שצעיר ממנה ב-22 שנה, וכעת הם עדיין מצויים בקשרי ידידות. מערכת היחסים האחרונה הסתיימה לפני כארבע שנים. במרווחים ביניהן, ואפילו בשנים האחרונות, מצאה את עצמה לא פעם הודפת תהיות על הבחירה לחיות לבד. "הסקרנות של הסביבה לגבי למה את לא בזוגיות היא תמיד מוגזמת, ואין הלימה בינה לבין ההתעניינות בשאר הדברים שקורים בחייך. תמיד ישנו רצון להבין למה זה קורה, לפענח איך זה שאת לא עם גבר. אני זוכרת שנתקלתי בהספד על אהרונה דיין, אישתו הראשונה של אסי, שבו נכתב בפירוש כי 'למרות יופיה הרב, אהרונה חיתה בגפה'. זה משפט שממש עיצבן אותי, ובעקבותיו ישבתי לכתוב את הקטע שהפך לשם הספר. במקור זה היה 'איך אישה יפה כמוך לבד' ואז קיצרתי ל'איך אישה יפה כמוך' באופן עקרוני – איך זה שאת לבד, איך זה שאת מדוכאת, איך זה שאת לא אומרת תודה על החיים. יש איזו תפיסה שביופיה של אישה טמון המפתח לאושר".

אולם גם שקיעת התובנה הזאת לא הביאה לארגמן-ברנע רוגע או שלווה. ככתבת מגזין מיומנת, היא מתכתבת בספרה עם אחת הקלישאות החבוטות שנלווית לראיון עם אישה אשר לעת בגרותה השאירה את עברה המסוכסך והפרוע מאחור וכעת היא "מפויסת". ארגמן-ברנע מבהירה שהיא לא שם. "פסיכולוגית חכמה אמרה לי פעם, 'קחי לך כמה עלי דפנה, תסדרי לך זר קטן, תשבי עליו ותתרווחי. יש לך ארבעה נכדים, הוצאת כך וכך ספרים, ועכשיו הגיע הזמן ליהנות מהפירות'. אבל זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. הגיל הזה שהתחבא לו מעבר לפינה ופתאום הופיע הכניס אותי למוד אחר לגמרי. במקום להישען לאחור, נכנסתי לתחושה מאוד לא נוחה שהמון דברים שלא קרו כבר לא יהיו. תחושת ההחמצה לא מרפה. אני בת 70 וכאילו עשיתי המון, אבל בעצם לא עשיתי כלום". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות