הראיון האחרון של ג'אד נאמן: "אני לא פוחד למות, רק נורא סקרן"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הראיון האחרון של ג'אד נאמן: "אני לא פוחד למות, רק נורא סקרן"

לכתבה
ג'אד נאמן בביתו. אהבה לבני אדם ולנופים וליכולת לחוות את הרגע במלואו מגד גוזני

אחרי 60 שנות שתיקה ואחרי שנתן זך פסק "משורר אתה לא", הוציא הקולנוען ופעיל השלום יהודה ג'אד נאמן ספר שירה. "מחלת הים התיכון הורגת אותי", כתב בו הרופא הקרבי לשעבר, שמת היום והוא בן 85

32תגובות

פורסם לראשונה ב–22 באוגוסט 2020

עוד לפני שמתחילים לקרוא אפילו שיר אחד מתוך הספר "מנוחת רועה הגמלים", כבר ברור שמדובר ביצירה יוצאת דופן. ג'אד נאמן, בן 84, חתן פרס ישראל לקולנוע, יוצר עתיר זכויות בהיסטוריה של הסרטים הישראלים ומי שהעמיד דורות של תלמידים כישרוניים וחדורי אמונה ביכולתם לשנות את העולם בפילם — לא היה מוכר כמשורר אפילו לחבריו. במשך 60 שנות כתיבה שהתרחשו, הוא אומר, "בכל פעם שכאב מאוד", כתב וכתב אבל פירסם רק שני שירים בכתבי עת.

עטיפת ספר
ירמי אמסטר / עולם חדש

הבחירה לאגד אותם בספר (בהוצאת "עולם חדש") יוצרת תוצאה נדירה, לא רק בנוף השירה הישראלי אלא בכלל: קובץ שמתחיל בכתיבה תמה של עלם סוער ומתלבט בשנת 1960 ומסתיים בכריכה האחורית, בשיר עכשווי לגמרי שהוא גם הסבר לדחף להוציא לאור, לראות את השירים שהיו מכונסים באוגדן כחול, טובעים בבלגן החינני של חדר העבודה, נוגעים סוף סוף בבני אדם. "פתאום זה דחוף/ להסביר איך הדברים קורים/ מילה./ אין ידיים לגעת. לאן שהגוף לא מגיע/ מגיעות המילים/ האהבה היתה מה שהיתה/ מה שלא היה היתה אהבה/ עכשיו קורים דברים/ ...נכנסים למיטה/ ושוכבים עם עלים מתים".

זה השיר שנבחר לעטר את הכריכה האחורית, אבל לפני אנחת הכאב הצפויה, האוניברסלית, של מי שנתקל במוות בשיר, צריך לומר שהשירים — כמו האיש — רוויים אהבה וזעם, מלחמות ואופטימיות, אינטימיות רכה, פלומתית — ורעשי הפגזות, טרטורי מסוקים וסטריליות דרוכה של חדר ניתוח. פעם אחר פעם, הם מתגנבים אל הלב בהפתעה, וכשקוראים אותם בסדר הכרונולוגי שבו נכתבו, מלאכת הכתיבה מגלה את הדבר הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה שהאיש הזה יכתוב אי פעם. גם זה נדיר: אוטוביוגרפיות, כולנו יודעים, נכתבות בפרוזה, אך "מנוחת רועה הגמלים" הוא יצירה שמחפשת ומוצאת את המוזיקה של המעשים, פרטיים כהיסטוריים, ומפזרת אוסף גדול של פנינים לקוראים שלה.

כיוון שכל זה מסקרן מאוד, ברור שבפתח השיחה צריך לשאול — למה עכשיו? בבית הקפה עם השם המתחכם "ביתא קפה" הוא מגלגל סיגריה בקפדנות באצבעות ארוכות של כירורג, מחייך חיוך מפתיע בביישנות שלו ומפליג אל ההתחלה: "הייתי סטודנט לרפואה שמדי פעם כתב שירים, והיתה לי אהבה גדולה — דליה רביקוביץ. כשהעזתי להראות לה, היא אמרה 'אל תצפה ממני להעריך או לבקר, אני אוהבת אותך. תראה את השירים לנתן זך'". וכך עשה: נאמן חיפש את זך, אז אלילם של פורצי הדרך בשירה מודרניסטית, מצא אותו בקפה "כסית" והפקיד אצלו בידיים רועדות כמה דפים מודפסים במכונת כתיבה.

זך היה עסוק מאוד והציע שפרח השירה בעיני עצמו יתלווה אליו לנסיעה באוטובוס, שם ידברו. מעבר לשנים, החיוך הביישני מתחלף בהבנה מאוחרת, חומלת ומחבקת למה שאירע אחר כך, ונאמן משחזר את תנועת היד שבה זך אחז בדפים ופסק באופן חד משמעי: "משורר אתה לא". הימלים האלה, שבכוחן להרוג כל שאיפה לירית, לא הפריעו לנאמן להמשיך ולכתוב. כמה מן השירים הראשונים בספר מוקדשים לרביקוביץ, ברכות אוהבת ובתחושת החמצה גדולה. כבר אז, הוא אומר, חייה היו קשים וסחופים, נפש תלויה על בלימה — ואי אפשר היה לרפא, "למרות שהדחף לרפא לא עבר, אז ועכשיו".

בגיל שנתיים הותקפנו ביריות סמוך לצפת. המכונית היתה נקובה בכדורים, וזה סופר במשפחה כמעשה פלאי שבו כולנו ניצלנו, לא כחלק מהתרחשות גדולה יותר, שאותה פיענחתי לעצמי אחר כך ג'אד נאמן

נתן זך
תומר אפלבאום

בשיר הראשון מתגלה ייחוד נוסף. "מחלת הים התיכון הורגת אותי" היא שורה לא צפויה בשיר מסע שמוקדש לפדריקו גארסיה לורקה, ל"עובדות הפואטיות" שהיו סימן ההיכר של שירתו וכאן מקבלות מחווה בגרנדה, ספרד, שבה "המלצר סוחט לי שני פרים ואני שותה דם".

שירתו של לורקה ומותו, ברצח בידי הפרנקיסטים במלחמת האזרחים הספרדית, הם רק חלק קטן מ"מחלת הים התיכון" שהיא הלקות עמה נולדים ישראלים וערבים ואחרים שחוו יותר מדי מלחמות, יותר מדי שנאה רצחנית. המחלה היא גם החיים עצמם, והם יכולים להיות נעימים כמשב רוח קיץ פתאומית: "הו ים תיכון רחב מעללים/ מפלסטין עד אנדלוסיה/ אל שולחנות מטים לנפול וטבורטים/ כל מי שרק אתמול עוד נועדו לרצוח/ יושבים ונועצים סכין באבטיח", כתב ב–1995 בעוד שיר מסע עם תחנות בכמה מלחמות.

טייס מאבד ראייה

זיכרון המלחמה הראשון שלו, הוא מודה, אינו שלו בכלל אלא מה שסיפרו לו כחלק מן המיתולוגיה המשפחתית. "אבי היה יליד מזכרת בתיה שלמד הנדסה בארצות הברית. אמי הגיעה לפלשתינה אחרי שחיה שנים בצרפת ולמדה כימיה של בשמים, לא בדיוק מקצוע מבוקש כאן בשנות ה–30 של המאה שעברה. כילד, התלווינו לנסיעות של אבא עם הנהג הפלסטיני שלו ברחבי הצפון. הייתי בן שנתיים, כלומר 1938, שנות המאורעות, וסמוך לצפת הותקפנו ביריות. המכונית היתה נקובה בכדורים, וזה סופר במשפחה כמעשה פלאי שבו כולנו ניצלנו — לא כחלק מהתרחשות גדולה יותר, שאותה הייתי צריך לפענח לעצמי אחר כך מתוך הסיפורים עליהם גדלנו בארץ הזאת".

מלאכת הפענוח שתיצור מאוחר יותר את מחויבותו לקולנוע כסוכן של אמירה פוליטית־תרבותית גדולה, החלה במראה אחד. "אני בן 12, ובחופשים נוסע לדודים במזכרת בתיה. האוטובוס עובר תמיד דרך עקיר, הכפר הערבי שכיום יושבת עליו קרית עקרון. השנה היא 1948, וחבורה של ילדים מספרת זה לזה שהכפר נעזב. הלכנו לראות. נכנסים לבתים. על שולחנות אנחנו מוצאים שרידים של ארוחות, טאבון שריח העשן שלו טרי, ואין אנשים. שקט של מוות, תרנגולות ועזים בחצרות — עזובה מוחלטת, פתאומית, שאני לא יכול לשכוח".

אני מניח שיש לי פוסט טראומה מהמלחמות, אני יכול לגלוש למצבי זעם או להיתקע בזיכרון מכאיב, אבל אין בזה ייחוד. אולי כולנו כאן, בארץ הבוגנוויליות והטאבונים, הדם והעשן, סובלים מאותה הפרעה ג'אד נאמן

דליה רביקוביץ
יצחק לבני

זה מראה אפוקליפטי, ברור שישאיר רושם ענק על ילד — אבל הרי לא ידעת מה בדיוק אירע.

"לא ידעתי, ואם המבוגרים ידעו, הם לא סיפרו שבמאות כפרים אחרים בנוף שכל כך אהבו, שאני כל כך אוהב, התרחש גירוש המוני של אנשים שהיו לפליטים בבת אחת וכל מה שנשאר מהם הוא עשן של טאבון. בשיר הכי פלקטי בספר, הייתי מוכרח להזכיר את עקיר וכפרים אחרים באזור שחרבו". בלשונו, הכפרים האלה "כתובים על המפה המנדטורית חלקה מול קבר מול חלקה".

אבל עד שיעמוד על דעתו כאיש שמאל, עד שיחבר את המצפון לעשייה ואת האידיאולוגיה לקולנוע — יחלפו עוד עשורים פלאיים. מישהו, אני אומרת לו, צריך לשבת איתך ולכתוב את הביוגרפיה שלך, שהיא איקונית לגמרי. הוא מבטל את הדברים בתנועת יד מזלזלת, ואחר כך מתרצה קצת: "אולי ספר שיחות, אבל מי יתעניין בזה", הוא תוהה, ומתנדב להסביר, ביבשושיות סטואית גמורה, שכבר 20 שנה הוא מתמודד עם סרטן הערמונית, שבא והולך, וכעת מפריע שוב. יש טיפול חדש שהוא מקווה שיסייע לו, ובעיקר — לא יפריע לשגרה: "אני מתחיל כל בוקר בהליכה של חמישה קילומטרים על שפת הים ורוצה להמשיך, ולא, הקורונה לא באמת מפחידה או מפריעה, ובכלל — אני לא פוחד למות, אני רק נורא סקרן, רוצה לראות מה קורה אחר כך. וחוץ מזה, בשנה הבאה אני אמור להתחיל לביים את 'מבט אלף מטר', סרט עלילתי חדש"...

אני מפסיקה את שטף הדיבור האופטימי כי השם החידתי של הסרט מוכר לי. A Thousand Yard Stare מגיע מתצלום איקוני של חייל אמריקאי במלחמת העולם השנייה, בהלם קרב. אחר כך נהפך לאיור ידוע, ובתקופת מלחמת וייטנאם ניתן השם הזה לתיאור המבט של חיילים במצבים קיצוניים, כשהגוף הופך למכונת מלחמה, כשלא רואים ממטר וגם לא מאלף, כשהזולת הוא רק אויב ורק איום מיידי על חייך.

מבט אלף מטר
National Archives and Records Administration

ברבים מן השירים בספר הוא מנסה לפענח בדיוק את החוויה הזאת, אבל בסרט הבא יהיה לה לבוש סיפורי: על מוצב ששמו "קטרקט" בתעלה, במלחמת יום הכיפורים. הדמויות בסרט יהיו רק החיילים באותו מוצב, מנותקים מן העולם, וגיבורו יהיה טייס שמתמודד עם אובדן ראייה שאותו הוא מכחיש, ואולי הוא נחוש מדי להיות גיבור או להציל את המולדת או לשרוד, או כולם יחד. את זה נדע כשהסרט יתממש, אבל ספק אם גם בו תושלם מלאכת הפענוח.

יש לך, מבחינה ביוגרפית, כל הסיבות להיות מאובחן בהפרעה פוסט־טראומטית. קרב אום כתף במלחמת ששת הימים שבגללו קיבלת את עיטור המופת, למשל. היית רופא קרבי בחטיבת הצנחנים, ועוד לפני זה, חייל במבצע קדש, מכובשי סיני. אחר כך, מלחמת יום הכיפורים. מה עוד צריך?

הוא מושך בכתפיו בהבעה שאומרת, מה זה משנה בכלל: "אף פעם לא עברתי אבחון מסודר. אני מניח שיש לי פוסט־טראומה, אני מכיר את היכולת שלי לגלוש למצבים של זעם או להיתקע באיזה זיכרון מכאיב, משתק כמעט — אבל אין בזה שום ייחוד. אולי כולנו כאן, בארץ הבוגנוויליות והטאבונים, הדם והעשן, סובלים מאותה הפרעה".

לתווך את האהבות

השיחה נמשכת בדילוג בין אהבות למלחמות: את הנשים בחייו תמצאו בספר. כולן היו עצמאיות ויצירתיות, פורצות דרך, החל באמו שאליה הוא מתגעגע בשירים, דרך דליה רביקוביץ, ד"ר רוחמה מרטון, הפסיכיאטרית מייסדת "רופאים לזכויות אדם", ועד לבת זוגו, פרופ' תלמה הנדלר, חוקרת מדעי המוח ומי שהוסיפה לספר איורי עיפרון פחם עדינים בשחור לבן. בנותיהם, ליבה ורננה, הן מוזיקאיות ומשפטניות: "אמא שלהן רצתה שיהיה להן מקצוע אמיתי", הוא צוחק. לא במקרה, השתיים בחרו להתמחות בתחומי משפט זכויות האדם.

למרות שכבר במבצע קדש היו לו כל האפשרויות להפוך למאצ'ו מיליטריסטי גנרי, אט אט, בכאב ועל פני שנים ארוכות, התעורר בתוכו הצד האחר — בקריאה סקרנית של טורף ספרים אמיתי, במסעות לאתרי תיירות רוויי דם עתיק וחדש, בצפייה באינספור ספרים ובעשייה שלו כרופא־הומניסט. נאמן היה לאיש שמאל, פעיל פוליטי, יוצר ומחנך — לאו דווקא בסדר הזה.

הגמלים היו חלק מעדר צבאי במבצע קדש. דאגנו להם למזון ובנסיגה הלכנו איתם עד אילת. החוויה של חיילים ישנים בשטח, מוקפים בחומת גמלים, כשבטן הגמל מחממת ומשרה ביטחון, היא זיכרון עז, מבורך ג'אד נאמן

תלמה הנדלר
תומר אפלבאום

אם צריך למצוא מוטיב משותף לכל אלה, הוא מצוי דווקא בגמלים, חיה שהוא אוהב יותר מכל אחרת: את הגמלים הראשונים שהיו ממש לידידיו פגש בסיני, במבצע קדש: "הם היו חלק מעדר צבאי. דאגנו להם למזון, דאגנו כמובן לשני השאווישים שנשארו לטפל בהם, וכשהגיעה העת לנסיגה, החלטנו ללכת עם הגמלים ברגל, והגענו עד אילת... ועד היום, החוויה הזאת — ראשונית ופרימיטיבית ומנחמת — של חבורת חיילים שישנים בשטח, מוקפים בחומה של גמלים, כשבטן של גמל מחממת ומשרה ביטחון, היא זיכרון עז, מבורך. את הגמלים הבאנו עד יוטבתה, הייתי אז בקיבוץ — והם נשארו שם". חלק מן החוויה ישחזר לימים בסרט התיעודי "למדבר", ואת מסע הגמלים עצמו שיחזר יחד עם חזי שלח המנוח, ואם יש משהו שהוא מצטער עליו, הרי זה, שימי הגמלים והמסעות האלה חלפו עבורו.

אבל "לאן שהגוף לא מגיע/ מגיעות המלים", ובין השירים נמצאים לא מעט גמלים: הם לא מופיעים כאקט של ניכוס תרבותי אוריינטליסטי אלא כאהבה. פשוטה, ראשונית, יצרית, מחויכת ומלאת פליאה, כמו שהאיש הזה יודע לחוות ולהביע בקלות יתרה. אני חושבת שהיה שמח לתווך את האהבות שלו ולהדביק אנשים אחרים בשמחה שקורנת ממנו כשהוא מדבר עליהן. יש רגעים בסרטיו, גם ב"מסע אלונקות" וגם ב"מגש הכסף" הידועים שביניהם, שרוויים באהבה, אבל היא הולכת לאיבוד בין המלחמות. בספר, האיזון בין שני המוטיבים הגדולים, של השירה בכלל ושל חיי האיש הזה, ניכר הרבה יותר.

מתוך "מסע אלונקות". הביא לקולנוע את העברית המדוברת

חרטה מאוחרת

איך מגלים מצפוּן? בעבודה: "מיד לאחר מלחמת ששת הימים מוניתי להיות הרופא של כל בתי הכלא הצבאיים בגדה, והייתי יוצא כל יום לסבב, בית כלא אחרי בית כלא. כבר בחודשים הראשונים ראיתי בפעם הראשונה את תוצאות העינויים שעברו עצירים פלסטינים. איש הולך כששתי ידיו נוטות הצדה, רחוק מגופו, מוחזקות באיזה סד מאולתר. מה עשו לו? הרתיחו ביצים, ותחבו אותן מתחת לבתי השחי שלו".

מה עשית כשהבנת שאלה עינויים?

"חבשתי. חיטאתי, שלא יתפתחו מוגלות".

ולא השמעת קול, לא מחית?

"לא", הוא אומר ועוצם עיניים. זו לא פוזה. פניו, שיש בהם מבע נערי שובה לב, מתעוותות בכאב של חרטה מאוחרת. אלא שבבתי הכלא הוא גם ניעור פוליטית, הבין את איוולת הסכסוך, את שורשיו ומקורותיו ואת הצורך להנכיח אותם ואת אפסות המלחמה לאנשים, דבר שלא ממש ניתן לעשות בהתמחות בכירורגיה, שאותה לא סיים: חלום הקולנוע התממש ודחק את העיסוק ברפואה הצדה. כבר ב–1970 ביים סרט ובו שלושה סיפורי אהבה תל־אביביים, ואחר כך — סרט על חיי הבדואים בסיני, על סף התמורה הענקית שהגיעה במלחמת ששת הימים.

התשוקה ליצירת קולנוע תיעודי הביאה אותו גם למחוזות מלחמה אחרים: עם סטודנטים שהנחה בלימודי קולנוע בניו יורק יצא לוייטנאם כדי לצלם עדויות של קורבנות ולוחמים בשני הצדדים, וגם עדויות של חיילים אמריקאים שנקלעו למלחמה

"הסתכלות על עכו", סרט תיעודי של ג'אד נאמן מ-1976

את הבדואים הכיר מקרוב כרופא בסיני מטעם הממשל הצבאי. הפריצה הקולנועית הגדולה התרחשה כמה שנים מאוחר יותר, עת "מסע אלונקות" הגיע למסכים, ובו סיפור שגם לו היה עד: חייל בבסיס טירונים, אחרי טרטורים קשים, מתאבד. נאמן משחזר, באותו כאב ראשוני שאין לו מרפא, את המראות שרואים כשילד בן 18 תוקע לעצמו כדור בגרון והמוח ניתז לכל הכיוונים וכולם צריכים לנקות אחר כך את האוהל.

זה היה הסרט שהביא לראשונה למסכים את מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב ודב'לה גליקמן — ושפה עברית מדוברת, לא סינתטית ולא מתנחמדת. אחריו, "מגש הכסף" שיצא ב–1984, היה פוליטי־שמאלי בהרבה, ומתריס. את התסריט כתב יחד עם רוחמה מרטון ואמנון לורד. בעת הצילומים, במלחמת לבנון הראשונה, חווה את טעמה המתסכל של אופוזיציה פוליטית: באחת ההפגנות הראשונות נגד המלחמה הוא היה בין האנשים שנעצרו בסיטונות על ידי המשטרה ובילה לילה בעמידה — "פשוט כי לא היה מקום לשבת מרוב עצירים" — במעצר באבו כביר.

התשוקה ליצירת קולנוע תיעודי הביאה אותו גם למחוזות מלחמה אחרים: עם סטודנטים שהנחה בלימודי קולנוע בניו יורק יצא לוייטנאם כדי לצלם עדויות של קורבנות ולוחמים בשני הצדדים, וגם עדויות של חיילים אמריקאים שנקלעו למלחמה: "לא יצא מזה הסרט שחלמתי עליו, אני מחזיק עד היום ביותר ממאה שעות של חומרים מרתקים שמחכים למישהו, אם המלחמה הזאת עוד מעניינת", הוא מפטיר.

אבל רועה הגמלים לא יודע לנוח. בספר השירים כמו בחיים, התנועה הגדולה באמת היא מין תקווה לשינוי שנסוכה על הכל. תקווה של מי שעיניו התכולות פקוחות כל הזמן: לזיז של סלע עתיק על חומות עכו, לפינה נידחת בסיני או תל אביב, למקטע ממראה פניה או גופה של אהובה. גם אחרי הספר, הכאב עוד מוביל אותו אל שולחן הכתיבה, אבל מה שבורא את המילים והשירים ואולי את כל גוף היצירה שלו, הוא בפשטות ובלי סנטימנטליות, אהבה: לבני אדם ולנופים וליכולת לחוות את הרגע במלואו. בגיל 84, קולנוען וגם משורר, אי אפשר לסיים את השיחה הזאת בלי לקנא בחיות האינטנסיבית, ובלי לאחל לו שתמיד יהיה דחוף להסביר איך הדברים קורים, ולהסביר יפה כל כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות