המחיר שארצות הברית משלמת על שנות כהונתו של ברק אובמה - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחיר שארצות הברית משלמת על שנות כהונתו של ברק אובמה

לכתבה
ברק אובמה ודונלד טראמפ, 2019. תגובת נגד מהממת בכאבה J. Scott Applewhite / POOL/רו

הוא נחשב לאינטלקטואל השחור הבולט כיום בארה"ב ומרגיז מאוד את אנשי הימין. בספרו "שמונה שנים שלטנו: טרגדיה אמריקאית", שיצא באחרונה בעברית, מנתח טא־נהסי קואטס את הכשלים האירוניים בנשיאותו של אובמה ומסביר למה טראמפ הוא הנשיא הלבן הראשון

187תגובות

תומס מילר היה עורך דין מדרום קרוליינה, מורה ופוליטיקאי אמריקאי שנכנס לספרי ההיסטוריה בזכות צבע עורו: הוא היה אחד מחמישה אנשי ציבור שחורים שנבחרו לקונגרס מארצות הדרום לאחר השחרור מעבדות ועד סוף המאה ה–19. שנים אחרי תום כהונתו, ב–1895, הוא הוזמן לשאת דברים בפני ועדת החוקה של המדינה, בדיון על השינויים החוקתיים שהנהיגו לבנים במדינות הדרום וקיבלו את הכינוי חוקי ג'ים קרואו (ובין היתר הביאו לכך שמסוף המאה ה–19 ועד 1972 לא נבחרו כלל נציגים כהי עור, מפני שבמדינות רבות הבחירה צומצמה או הוגבלה). חוקי ההפרדה האלה היו תנועת מטוטלת עזה שבאה אחרי כעשור של צעדים למען שוויון זכויות.

הישגיהם של נציגי ציבור שחורים אמריקאים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות והממשל היעיל שהקימו נמחקו, בוטלו והושבו למקומם המדוכא והמופלה לעשרות רבות של שנים. מילר ביטא בנאומו את תחושת חוסר האונים לנוכח השינויים הללו. "שמונה שנים שלטנו. הקמנו בתי ספר, ייסדנו מוסדות סעד, בנינו ותחזקנו את מערכת בתי הסוהר, ייסדנו חינוך לחירשים ואילמים, חידשנו את המעבורות. בקיצור, שיקמנו את המדינה והעלינו אותה על הדרך לשגשוג כלכלי". אלא ששנים לא רבות אחרי התקופה שתיאר מילר, השלטון, שהיה שוב לבן כולו, כבר התייחס לאותן שמונה שנים כתקופה מושחתת.

טא־נהסי קואטס
COLE WILSON / NYT

את הסיפור של מילר, המתקשה להבין את האיבה הלבנה כלפי הניסיון השחור המוצלח והמיטיב, יש להבין כפרק מפתח בהיסטוריה של ארצות הברית כשמבקשים להבין את עלייתו של דונלד טראמפ. כך לפחות טוען טא־נהסי קואטס, מהמוערכים שבכותבים וההוגים האמריקאים בני זמננו. קואטס, שדעותיו על פוליטיקה וגזע, כפי שהתפרסמו בבמות שונות ובמיוחד בכתב העת "אטלנטיק", נחשבות רדיקליות, משתמש במילר ובנאום כדי לפתוח את ספר המסות שלו. הוא גם נתן לו את שמו: "שמונה שנים שלטנו: טרגדיה אמריקאית".

הקורא הממוצע נדרש להגיע אל הנאום והסקירה ההיסטורית כדי להבין שמקור הכותרת אינו נוגע לעניינים אקטואליים יותר, כלומר בחירתו ההיסטורית של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. הספר, שיצא בארצות הברית לפני כשלוש שנים וראה אור באחרונה בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד (מאנגלית: אבי מזרחי), הוא אסופה של מסות שכתב קואטס במשך שמונה שנות נשיאות אובמה. ביניהן שיבץ כתיבה אישית יותר, עדכנית וחדה. לפעמים היא מעניינת ומחדשת יותר ממה שנכתב במסות. במסה "בעד שילומים", שהתקבלה בזמן אמת בתערובת של תדהמה וכעס, טוען קואטס שהדרך היחידה לפיוס בין־גזעי בארה"ב היא מתן שילומים לצאצאי עבדים. ב"הפחד מנשיא שחור" הוא מנתח את הכשלים האירוניים בנשיאותו של אובמה בכל הקשור לגזע.

אובמה, נזכר קואטס, סבר שאין סיכוי שטראמפ ייבחר, אבל בדיעבד "טראמפ לא צץ מהאוויר אלא משמונה שנות טירוף, ממכירה של 'ופל אובמה' ועד קריאות 'אתה משקר'"

כשהן נקראות יחד, המסות הישנות והתוספות העכשוויות, נוצרת התלכדות ועולה תמונת עולם שלמה ומדכדכת על גזע ופערי שוויון. איך צריך להבין את תגובת הנגד לנשיאות אובמה שהביאה את הבחירה בטראמפ? למה היא היתה צפויה, הגם שמהממת בעוצמתה? ולמה הנשיא ה–45 של ארצות הברית של אמריקה הוא בעצם הנשיא הלבן הראשון?

טא נהסי קואטס ספר
דנה אלקיס / הוצאת הקיבוץ המאוחד

טוני מוריסון התלהבה

קואטס עלה כמטאור בארה"ב. הוא נולד ב–1975 במערב בולטימור. אביו, פול, לחם במלחמת וייטנאם, היה חבר בתנועת "הפנתרים השחורים" והקים את הוצאת הספרים האידיאולוגית "בלאק קלאסיק". קואטס הוא אחד משבעת הילדים שנולדו לו מארבע נשים שונות. אמו, שריל לין ווטרס, היתה מורה. ילדותו, בתקופת מגפת הקראק בבולטימור, עברה כשברקע מלחמות כנופיות ואלימות רצחנית. הוא נשר מבתי ספר וגם מלימודיו לתואר ראשון באוניברסיטת האוורד השחורה. הידע, כישוריו ככותב, הברק האינטלקטואלי — כולם תוצאה של אוטודידקטיות. ב"שמונה שנים שלטנו" הוא מתאר כיצד הגיע בסוף לכתוב ב"אטלנטיק" אחרי שפוטר שוב ושוב מעבודות, התקיים מקצבה ונושע בזכות בלוג שהחל לפרסם וצבר אט אט תאוצה.

האבסורד, טוען קואטס, היה בכך שהנשיא השחור הראשון בבית הלבן, כמו הורשה לעסוק בענייני גזע הרבה פחות מקודמיו

ספרו הראשון, "המאבק היפה" מ–2008, לא עורר עניין מיוחד. ספרו השני, "בין העולם וביני" מ–2015 (גם הוא ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתרגומה של זהר אלמקייס), כבר התקבל אחרת לחלוטין. זה קרה בין השאר מפני שהסופרת טוני מוריסון כתבה עליו, השוותה אותו לג'יימס בולדווין וכינתה את הספר "קריאת חובה". הלהט הרב שאפיין את הכתיבה של קואטס חדר ללבבות. הספר הוא מכתב שכתב לבנו אמורי ומתאר את הדרכים שבהן הלבנים והשלטון ימהרו לפגוע בגוף השחור, יחושו מאוימים ממנו, יבקשו לשעבד ולהכניע. קשה היה שלא להשתכנע ולחוש בזעם ובעלבון הפאסימי של קואטס. כתיבתו היא מעין מארג משולב של פסימיות ופגיעות, חוסר אמון ומלנכוליה, כעס וכניעה.

בשנה שבה יצא הספר הוענקה לקואטס מלגת מקארתור היוקרתית והוא זכה בפרס הספר הלאומי לספרי עיון. הוא החל למלא אולמות באוניברסיטאות. הספר תורגם ל–19 שפות, ונמכר ביותר ממיליון עותקים. "עד שמלאו לו 41 קואטס נהפך לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בדורו", נכתב ב"ניו יורק טיימס", "הוא נהנה מכריזמה ומתייחסים אליו כאל כוכב רוק", כפי שצוטטה אז ההיסטוריונית נל אירווין פיינטר מאוניברסיטת פרינסטון. "קואטס שואל שאלות שאפילו היסטוריונים לא שאלו".

לפיכך, "שמונה שנים שלטנו" התקבל בהתאם למעמדו של קואטס במילייה האינטלקטואלי של השמאל בארה"ב. כתבה ב"ניו יורק טיימס" תיארה כיצד "עוד לפני שיצא, חולל ספר המסות סערה קטנה. מתנגדיו מהימין עלו להתקפה, מי שהתנגדו לו משמאל גם הם מיהרו להגיב. ספר חדש של קואטס הוא לא בדיוק עניין ספרותי, זוהי נחיתה מהחלל והיא מגיעה מלווה השתאות, להט והתנגדות, כיאה לאינטלקטואל השחור הבולט בזמננו".

עלייתו של קואטס ככותב והוגה חשוב באה בהתאמה עם עלייתו ושנות שלטונו של אובמה, מפני שהנשיא השחור עורר שאלות והתמודדויות שלא התעוררו ועמן לא התמודדו מעולם לפני כן. לכן הבעיות שהספר מציף, השאלות שהוא מעז לשאול ובעיקר התובנות שהוא מגיע אליהן, מרעידות לפעמים בעוצמתן. חלקים רבים בספר עוסקים בזיכרון ובכינונו ובניסיון של קואטס לחזור ולהתמודד עם שדים ישנים, שכמאמר הפתגם אין צורך להעיר. קואטס, שפונה אל העבדות, מלחמת האזרחים ומה שבא בעקבותיה, לא מוצא מקום לפיוס או פייסנות.

ב"בין העולם וביני" הוא מאשים את החלום האמריקאי על בורגנות שמפתה כל כך לכמוה לו, להשתכנע שאם תתאמץ תצליח, רק שבדרך תיאלץ להסכין עם העבר ואולי בכלל לשכוח אותו, לטשטש את זהותך. כאן הוא מכביר קומה נוספת של טיעון: אם תצליח, אם תעבוד קשה, אם תגיע ואפילו תיבחר לארמון המקומי, למשרה הרמה ביותר, זה רק יביא עלייך צרה נוספת, איומה. ב"בין העולם וביני" הוא מתאר מפגש עם אמו של אחד מחבריו, פרינס ג'ונס, שנרצח על ידי שוטר. האם היא רופאה, מאחוריה שנים של צבירת השכלה ונכסים, סיפור הצלחה לכאורה שהמציאות הגזענית טפחה על פניה. ב"שמונה שנים שלטנו" נאלץ קואטס להתמודד עם ממשל אובמה, גרסת הענק של אותה אם מצליחנית לכאורה, ועל הדרך הוא מספק תשובה מהממת בכאבה על המחיר של שמונה שנות השלטון הללו. כמו סיום העבדות שהוביל לחקיקת חוקי הפרדת הגזע, כך גם ממשל אובמה. שמונה שנות שלטונו, שבתחילה נראה כי הוא עתיד למוטט את הסטיגמות הנושנות שעליהן קמה אמריקה הגדולה, הביאו עמן מחיר כבד.

הפגנה בוושינגטון נגד תוכנית הבריאות של אובמה, 2010
REUTERS

זה קרה, לכאורה, בגלל מה שמותר או אסור היה לאובמה לעשות. המקרה של הנרי לואיס גייטס, שקואטס מנתח בספר, הוא דוגמה טובה לכך. האיש, מרצה להיסטוריה שחורה, נעצר בביתו אחרי שהתקשה לפתוח את דלת הכניסה ונחשד בפריצה. שוטר שבא למקום סירב להאמין לו שהוא בעליו של הבית הנאה והתקרית הידרדרה למעצר ולגל גינויים. אובמה מתח ביקורת ויצר משבר תדמיתי שנפתר רק אחרי שהזמין את השוטר ואת קורבנו, מהמכובדים שבאנשי האקדמיה באוניברסיטה מהחשובות בעולם, לשתות יחד בירה של פיוס בבית הלבן.

האבסורד, טוען קואטס, היה בכך שהנשיא השחור הראשון בבית הלבן, כמו הורשה לעסוק בענייני גזע פחות מקודמיו. בכל פעם שנתפש כמקדם אינטרסים שחורים (למשל בהנחת היסודות לתוכנית בריאות ממלכתית) צמחה תגובת נגד מפלצתית, מהתנועה שטענה שנשיאותו אינה חוקית מפני שלכאורה לא נולד באמריקה ועד התחזקותן של תנועות העליונות הלבנה. "מעולם לא עלה בידו להתייחס בגלוי לשורש הכאב שלנו. הפשעים שביצעה ארה"ב באנשיה (...) קיבלו עתה את חותם הכשרות של אדם שחור".

אובמה עם ג'ו ביידן (בגבם למצלמה), הנרי לואיס גייטס והשוטר שעצר אותו
REUTERS

שאלת המחיר שאנו משלמים על כהונתו של אדם שחור נהפכה למאמר "הפחד מנשיא שחור", אחד העיונים הנוקבים ביותר בנשיאותו של אובמה ומסמך שאפשר להשליך ממנו על הנסיבות שהביאו לבחירתו של טראמפ. על פי קואטס, "האירוניה במקרה של ברק אובמה: הוא נעשה לפוליטיקאי השחור המצליח ביותר בהיסטוריה של ארה"ב משום שהתחמק מסוגיות הגזע הרדיואקטיביות של שנים עברו, משום שהיה 'נקי' (כפי שהתייחס אליו סגנו, ג'ו ביידן; ג"א) — ובכל זאת השחורות הבלתי מחיקה שלו מקרינה על כל מה שהוא נוגע בו". לכן, הדרך של אובמה לטפס למעלה היתה התעלמות מגזע. מהפכה שאסור היה לה להכריז על עצמה ככזאת. במקביל, מנגנונים ותיקים וחזקים מאוד של הפרדה גזעית, ישירה או סמויה מן העין, חיזקו ושימרו עליונות לבנה לאורך דורות.

מוסד הנשיאות, שעד 2008 עמדו בראשו רק גברים לא־שחורים, היה סמלו הגדול ביותר של הסדר הישן. הבחירה באדם שחור בארץ שפעם התנאי לאזרחות בה היה השתייכות לגזע הלבן, היתה ניצחון. לצד אותו ניצחון, ואולי בגללו, החלה הקרקע לרעוד תחת רגלי הנשיא. הגזענות התעצמה, קמה תנועת "מסיבת התה", אובמה כונה "גזען" כלפי לבנים ב"פוקס ניוז" ותוכנית הבריאות שלו כונתה "שילומים". הבחירה בו "הגזיעה את השקפותיהם של אמריקאים לבנים, אפילו בנושא מדיניות הבריאות", כותב קואטס. "אחד מכל ארבעה אמריקאים אמר שאינו מאמין שאובמה נולד בארה"ב ולכן אינו נשיא חוקי. אם אובמה אינו אמריקאי באמת, אז עדיין נכון לומר שלאמריקה מעולם לא היה נשיא שחור".

קריאה מרתקת

הקריאה ב"שמונה שנים שלטנו" מזמנת לקורא חוויה אחרת מנקודת המבט המתיזה ניצוצות של "בין העולם וביני". לא כל המסות ישרדו את משא הזמן. בחלקן, כדי לבסס טענות, מכביר המחבר בנתונים, שמות, מקרים ורפרורים שאין לקורא הישראלי הממוצע אפשרות לקלוט בלי לעצור את שטף הקריאה לטובת עיון בהערות השוליים והביאורים.

בשביל מי שמעוניין להבין את השיח המתחולל באמריקה, את הסוגיות ההיסטוריות שבמחלוקת ואת זרמי העומק של המעצמה החשובה בעולם, זוהי קריאה מרתקת, בחלקיה העיוניים ובחלקיה האישיים. ערבוב כזה מתחולל כאשר קואטס כותב על היכרותו עם אובמה: אחרי צאת הספר "בין העולם וביני", הנשיא, שעליו כבר מתח ביקורת, הזמין אותו לפגישה בבית הלבן. אובמה, נזכר קואטס, סבר שאין סיכוי שטראמפ ייבחר, אבל בדיעבד "טראמפ לא צץ מהאוויר אלא משמונה שנות טירוף, מקריאות 'אתה משקר', מכרזות 'עבדות לבנה' ועד האשמות שהוא מימן טלפון נייד לעניים, מממים של שימפנזות ועד בדיחות על אבטיחים בבית הלבן".

תומכי העליונות הלבנה בשארלוטסוויל ב-2017
Edu Bayer / NYT

באחרית הדבר הוא מסביר שלפני אובמה אפשר היה ליצור דימויים משפילים או מבהילים של שחורים מגוחכים או של שוויון המאיים על פריווילגיות. שמונה שנות שלטון מתון ומוצלח ביטלו את האפשרות האוטומטית הזאת ונהפכו לאיום גדול אפילו יותר.

"דונלד טראמפ הגיע בעקבות משהו שפוטנציאל הכוח שלו גדול יותר — נשיאות כושית במלוא מובנה, עם מערכת בריאות כושית, הסכמי אקלים כושיים, רפורמה כושית במערכת המשפט (...) טראמפ הוא באמת משהו חדש — הנשיא הראשון שכל קיומו הפוליטי נשען על העובדה שהיה לארצות הברית נשיא שחור. לכן לא מספיק לומר שטראמפ לבן כמו כל האחרים שהיו לנשיאים. חייבים להעניק לו את תואר הכבוד הנכון והראוי לו: הנשיא הלבן הראשון של ארצות הברית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות