ספר הביכורים של אילנה מסד, קווירית שמאלנית יהודייה, הוא הדיבור הלוהט בארצות הברית - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר הביכורים של אילנה מסד, קווירית שמאלנית יהודייה, הוא הדיבור הלוהט בארצות הברית

לכתבה
אילנה מסד. שלושת ספריה הראשונים נדחו Joshua A. Redwine

גיבורת "כל מאהביה של אמי", שזוכה לביקורות מהללות ונכנס לרשימות המלצה חשובות, היא צעירה יהודייה ביסקסואלית באמריקה של ימינו, כמותה. בראיון עמה מדברת מסד על הרוח הגבית שנתן טראמפ לניאו–נאציזם ולאנטישמיות, על הבית הפוליטי שבו גדלה ועל בעיטה בנורמות כצו קיומי

132תגובות

כשאילנה מסד מבקשת לדחות את הראיון שלנו אחרי שני לילות ארוכים של הפגנות מחאה נגד אלימות משטרתית בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד השחור, קשה שלא לחשוב על קטע שיחה בין מגי, גיבורת ספרה הראשון, All My Mother's Lovers, "כל מאהביה של אמי", שיצא בסוף מאי בארצות הברית, לבת זוגה. "לוסיה נשענה בכסאה לאחור ואמרה בשקט, 'הנאצים באים. אני רוצה לישון בדירה שלי הלילה, אם זה בסדר'". השיחה מתרחשת בצל המהומות האלימות שהתרחשו באוגוסט 2017 בעיר שארלוטסוויל שבווירג'יניה, במהלכן הניפו פעילי ימין קיצוני את דגלי המפלגה הנאצית, הצדיעו במועל יד ואחד מהם אף דרס למוות בחורה צעירה שהשתתפה בהפגנת נגד.

מסד (30) מתארת את תחושותיה של מגי כיהודייה לבנה אמריקאית שמודעת לכך שלמרות העלייה המכוערת באנטישמיות היא עדיין מדורגת בסולם החברתי הרבה יותר גבוה מבת זוגה ההיספנית-שחורה. "אני יודעת שאני לבנה, אבל אני לא אחת מהם", היא אומרת ללוסיה. "אני יהודייה, בנוסף אני קווירית, והם שונאים אותי גם", היא ממשיכה. "ובכל מקרה", כפי שכותבת מסד בספרה, עדיין היתה לה, למגי, "הפריבילגיה היומיומית של היותה לבנה. לוסיה, אפרו-לטינית, בת להורים פורטו-ריקנים, לסבית, היתה הרבה יותר חשופה לאותם אנשים מלאי שנאה".

EDU BAYER / NYT

מסד קוראת לטראמפ "פאשיסט מובהק", אבל לא ממהרת לפטור את כל הבעיות של ארצות הברית בבחירתו של אדם אחד, מופרע ומסוכן ככל שיהיה. "המדינה הזאת בנויה על גזענות. פלויד זה רק הטריגר האחרון, אבל אין בדיכוי הזה שום דבר חדש. זאת מדינה עם אידיאולוגיה ורעיונות מאוד יפים שבסופו של דבר בנויה על שקרים שמאוד קל להאמין להם מבחוץ, עד שאתה עובר לגור פה. ארבע השנים האחרונות גרמו לאנשים להבין מה באמת קורה. שאנחנו לא הכי טובים, הכי מתקדמים, הכי חופשיים. שזאת לא באמת ארץ של הזדמנויות כמו שאנשים חושבים. איך אפשר להגיד את כל זה כשיש לך נשיא שגורם למושלי מדינות להילחם אחד בשני כדי לקבל משאבים להילחם בקורונה?"

האם זה אומר שכמו מגי בספר, כך גם היא, צעירה לבנה, יהודייה מבית טוב, דוקטורנטית לספרות אנגלית, מרגישה בשנים האחרונות שהיא נמצאת בסכנה? "בארבע השנים האחרונות הרגשתי את זה במאה אחוז", היא משיבה. "כשעברתי לארצות הברית לא חשבתי שאני אצטרך לחשוב מתי לספר שאני יהודייה ומתי לא, אם זה יהיה משהו שאצטרך להחביא לפעמים, לחשוב עליו. ואני מאה אחוז צריכה. טראמפ שונא יהודים. הוא אוהב את ישראל, אבל באותו אופן שבו הרבה אוונגליסטים אוהבים את ישראל. החזון שלהם הוא שכל היהודים יעברו לארץ ישראל, תפרוץ מלחמת גוג ומגוג, כולם ימותו והמשיח יבוא. הם רוצים שכולנו נמות. בגלל זה הם תומכים בטראמפ שתומך בישראל. זה מטריף אותי איך יש כאלה שלא רואים את זה".

Lynne Sladky / AP

קראתי מאמר מעניין שלך שבו תיארת מציאות מדומה של נשיאה אמריקאית שסובלת מגידול בבטן כשאת מדמה את התאים הסרטניים בגוף ליחס של החברה למהגרים לא חוקיים. אלא שאז הופתעתי לגלות שכתבת את זה בשנת 2015, כשאובמה היה נשיא.

"כי כל היחס הזה כלפיהם התחיל עוד הרבה קודם לכן. טראמפ הוא לא הבעיה, הוא רק זה שהעניק לכל אותם אנשים לגיטימציה. הרי איך המציאות משתנה? זה לא בגלל שאנשים משנים את הדעות שלהם, אלא כי הם מבינים שיש דברים שלא יפה להגיד, ואז הילדים שלהם כבר לא שומעים את אותם דברים שלא יפה להגיד. אבל אז הגיע טראמפ ואמר להם, 'תגידו מה שאתם חושבים'. אני זוכרת שבתור ילדה קטנה בארץ היו אנשים שאמרו בקול רם 'ערבי טוב זה ערבי מת'. אני למדתי בבית שזה נורא להגיד את זה ואני זוכרת שגם אמרתי את זה לילדים אחרים. אבל זה מה שהורים אחרים לימדו את הילדים שלהם".

אבי אוחיון / לעמ

אין שינוי ללא אלימות

היא נולדה בלוס אנג'לס, בת לאם יהודייה אמריקאית ולאב ישראלי שנולד במחנה עקורים באולם, גרמניה, אליו נשלחו הוריו, פליטי מלחמה מפולין, בתום שלוש שנים של עבודה קשה במחנה עבודה בסיביר.

עם הקמת המדינה הם עלו לישראל. בארץ סבלה סבתה, הלן, מבעיות רפואיות קשות ומהתמכרות למשככי כאבים. סבה, צבי, עבד כמגיה בעיתון "הארץ" והגיה את כתבי עגנון. אורי, אביה, דור שני למלחמה שגדל בצל תחושת האשם שלידתו היא זו שהחמירה את מצבה הבריאותי של אמו שלא היתה מסוגלת לטפל בו, נדד בשנות ילדותו בין משפחות אומנה לבין בתי יתומים זמניים. אחרי הצבא עזב את הארץ, השתקע בלונדון ועבד עבור תחנת טלוויזיה גרמנית; גרמנית היתה השפה הראשונה שדיבר בבית הוריו. את אנדי, אשתו, פגש דרך מכרים משותפים במהלך טיול לארצות הברית כשביחד הם נדדו בין לונדון ללוס אנג'לס. בשנת 1993, בעקבות מצבם הבריאותי הקשה של הוריו, חזרו לארץ עם אילנה שהיתה בת שלוש ועם אחיה בן השבע והשתקעו בגבעתיים. בארץ עבדה אמה בחברת ספרים ללימוד אנגלית ואביה עבד במשך תקופה עבור "שלום עכשיו" ובהמשך הפך לדובר שלוחת הצלב הבינלאומי בישראל.

אלבום משפחתי

המשפחה, היא מספרת כעת, היתה מאד פוליטית. "בתור ילדה נורא אהבתי לבוא לארצות הברית, לבקר את הסבא והסבתא שלי בלוס אנג'לס", היא אומרת. "ארצות הברית נראתה לי אז כמו מקום חופשי, משוחרר, שמאוד קל לחיות בו. מקום שבניגוד לארץ נראה לי אז מאוד לא פוליטי, מדינה שבה אתה לא צריך להתמודד כל הזמן עם 'המצב', כפי שזה הרגיש לי כל השנים בארץ. מה שהיום אני מבינה שהוא לא נכון".

כשמסד מדברת על "המצב" היא מתכוונת בעיקר לסכסוך הישראלי פלסטיני, שמתוקף העמדות הפוליטיות של ההורים ועבודתו של אביה, נכח בבית בצורה מובהקת ודומיננטית גם במונחים של גבעתיים הליברלית. "זה יכול להיות מאוד מבלבל לגדול בבית עם הורים שמאלנים שאכפת להם ממה שקורה, ושאומרים לך כל הזמן משהו אחד ומצד שני אתה שומע בתקשורת ובחוץ דברים אחרים", היא מסבירה. "אני זוכרת שקרובי משפחה מאמריקה היו מתקשרים אחרי פיגוע התאבדות ושואלים אם כולם בסדר, ומצד שני הייתי שומעת בבית שאותם מתאבדים מנסים בסך הכל להפגין, שמה שהם עושים זה סוג של הפגנה, שזה לא כזה פשוט ושזה מורכב, ואתה מגיע למצב שאתה לא יודע מה לחשוב".

אני מפחדת מהמשטרה האמריקאית הרבה יותר מאשר אני מפחדת מהמפגינים. אין לי מה לפחד מהמפגינים" אילנה מסד

אבל הפגנה זה דבר אחד ולפוצץ אוטובוס מלא נוסעים זה דבר אחר.

"היה לי ברור שזה שאנשים מתים זה לא טוב. מצד שני הבנתי שיש פה ניסיון שלהם להגיד, אנחנו פה ואתם גנבתם את האדמה שלנו ואתם צריכים להקשיב לנו ואתם לא מקשיבים. זה לא טוב שאנשים מתים, לאף אחד. אני לא אומרת שפיגועים זה דבר נכון, אבל שינויים היסטוריים לא מתרחשים בלי אלימות. זה נוראי להגיד את זה, אבל זה פשוט לא קורה. אם אנשים היו מקשיבים בלי אלימות העולם היה שונה, אבל המציאות היא שאנשים אוהבים כוח וכסף ולא אוהבים לוותר על המעמד ועל השליטה שלהם".

Marcio Jose Sanchez/אי־פי

אז אני מבין שבתור מי שהשתתפה בהפגנות המחאה האחרונות בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, את לא מצטרפת לאלה שתקפו את המפגינים על הביזה והאלימות הגדולה במהלך ההפגנות?

"אני שומעת אנשים בתקשורת שאומרים שזה חבל שיש ביזה ואלימות כי זה מסיט מהדיון העיקרי. אבל התקשורת היא זו שמחליטה על מה לדווח ואת מה לסקר. כשאנשים נוהגים כפי שהם נוהגים, כשיש ביזה ואלימות, זה לא פעם כדי לגרום למשטרה לעזוב את שאר המפגינים, לגרום להם להפסיק לרסס אותם בגז מדמיע. העובדה שההתנהגות של המפגינים הפכה ללב השיח, זאת הבעיה הגדולה מבחינתי, כי לא זה אמור להיות הדיון. הדיון צריך לעסוק בשאלה למה המשטרה ממשיכה להשתמש בגז מדמיע, שלא אמורים להשתמש בו. המשטרה פה מיליטנטית אש. אני מפחדת מהמשטרה הרבה יותר מאשר אני מפחדת מהמפגינים. אין לי מה לפחד מהמפגינים".

כשמקשיבים למסד וכשמביאים בחשבון את הבית שבו גדלה, אפשר להבין מדוע בחרה, בדומה לאחיה, שלא להתגייס לצה"ל. "האמת היא שהתכוונתי ללכת לצבא, כבר הייתי בתהליך הגיוס ואפילו נקבע שאשרת בתור מאבחנת פסיכוטכנית", היא אומרת. "אבל אז פתאום קלטתי שאני אמורה להיות זו שתחליט עבור צעירים לפני גיוס מי ימצא את עצמו במצב שבו הוא אמור לשרת במקומות שבהם הוא יידרש להחליט אם להרוג או להיהרג וזה הרגיש לי כמו אחריות יותר מדי כבדה". ההורים, היא מספרת, תמכו בהחלטה שלה מהרגע הראשון, אלא שהיא, למרות הגיבוי מבית, העדיפה לעשות את זה בצורה שקטה ובלי יותר מדי מלחמות אידיאולוגיות. "בסופו של דבר השתחררתי על סעיף בריאות נפשית", היא אומרת ומוסיפה שבראייה לאחור היא לא בטוחה שזאת היתה ההחלטה הנכונה. "אני חושבת שגם במערכת לא טובה צריכים אנשים טובים", היא מסבירה.

Penguin Random House

החיים הסודיים של אמא

במקום שירות צבאי היא עברה לארצות הברית והתחילה ללמוד, עשתה תואר ראשון באנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' שרה לורנס שבניו יורק, אחד הקולג'ים היקרים, היוקרתיים והליברליים ביותר בארצות הברית, חצי שעה צפונית למנהטן. לאחר מכן התקבלה ללימודי דוקטורט באנגלית ובכתיבה יוצרת באוניברסיטת נברסקה-לינקולן שבלינקולן, נברסקה, שם היא מתגוררת בשנים האחרונות. בין לבין לא הפסיקה לכתוב. "הספר שיצא עכשיו הוא הספר הרביעי שכתבתי אחרי שלושה ספרים קודמים שנדחו", היא אומרת ומסבירה כי ההצלחה כעת היא לא בהכרח עדות לאיכות ספרותית שלא היתה קיימת בספרים הקודמים. עדות למה, אם כך?

"אחרי הדחיות הראשונות התמקדתי בלבנות לעצמי שם בעולם הספרות", היא מסבירה. "היה לי חשוב לשמור על נוכחות. פירסמתי מאמרים, סיפורים קצרים, ביקורות ספרות. ניסיתי להיכנס לכל מקום שרק יכולתי. היה לי חשוב להפיץ את השם שלי, לפגוש סופרים אחרים, ללמוד מהם, להיות חלק מקהילת הספרות המקומית. אחר כך פתחתי פודקאסט שבו אירחתי חלק מאותם סופרים, הייתי מנהלת איתם דיאלוגים בטוויטר. לאט לאט בניתי לעצמי שם". בין השאר הופיעו המאמרים והביקורת שלה במגזין "הניו-יורקר" הנחשב, בעיתונים "ניו יורק טיימס", "אל-איי טיימס" ובאתר ערוץ הרדיו הציבורי החשוב NPR. ואם זה לא מספיק, בשלב מסוים היא אף החלה לעבוד אצל סוכנת ספרותית, שם למדה מקרוב מה לא עבד בעבורה בסיבובים הקודמים. "העבודה אצל הסוכנת איפשרה לי ללמוד את הבפנים של כל התעשייה", היא מסבירה. "קראתי אלף מכתבים שכותבים שלחו לה ולמדתי מה עובד ומה לא עובד. היום כבר ברור לי מה לא היה טוב במכתבים הראשונים ששלחתי לסוכנים ולמה הם לא חזרו אלי. ובאמת רק כשכבר ידעתי איך לכתוב אליהם, הם פתאום התעניינו, שאלו שאלות, ביקשו שאשלח להם את הספר".

על הספר החדש, שראה אור ב־Dutton, הוצאת בת של הוצאת הספרים היוקרתית רנדום האוס שמסונפת גם להוצאת פנגווין, עבדה קצת יותר משנה, תוך כדי לימודי הדוקטורט. "אפשר להגיד שכתבתי אותו במשך ארבעה חודשים. ברגע שהבנתי שיש לי קו עלילה, שיש לי כיוון, היה לי ברור שזה הולך להתפרסם".

הספר מגולל את סיפורה של מגי שטראוס, צעירה לבנה, יהודייה, קווירית, בת 27, שכבר בפתיחה מתבשרת על מותה של אמה, איריס, בתאונת דרכים. כשהיא חוזרת הביתה להתאבל לצד אחיה הגדול, אריאל, ואביה, פיטר, היא נחשפת לצוואה שכוללת חמישה מכתבים לחמישה גברים שונים שהשאירה אמה מאחוריה בבקשה שיימסרו אליהם לאחר מותה. מגי מחליטה לעזוב הכל ולצאת למסע שורשים בעקבות חייה הלא מפוענחים של אמה, דרך אותם חמישה גברים שעליהם מעולם לא שמעה ושאותם היא מנסה כעת לאתר. על הדרך, תוך כדי שיחות עם אותם גברים, היא לומדת עוד ועוד פרטים על חייה המסתוריים של אמה. על כך שהיתה נשואה בעבר, לפרק זמן קצר, לרב יהודי בשם שלמה שנהג להתעלל בה. היא לומדת על רומן שניהלה אמה עם עובד קזינו פשוט שפגשה בכינוס עבודה בלאס וגאס. על מערכת יחסים פרועה עם גבר אחר שכללה צריכת סמים ועל רומן שניהלה עם גבר נוסף אותו פגשה באשלי מדיסון, אתר ההיכרויות לאנשים נשואים. אלא שאותו מסע שחושף בפני מגי והקוראים את סיפור חייה המסתורי והפרוע של איריס הוא במידה רבה גם מסע לגילוי עצמי של מגי עצמה; למערכת היחסים השברירית שלה עם זוגתה, לוסיה. למאבק הפנימי שמתחולל בה כל העת, לחלומה להפוך לאמנית, למערכת היחסים העכורה שלה עם אמה, שגם לאחר מותה היא מתקשה לסלוח לה על חוסר היכולת שלה להשלים עם זהותה המינית.

"לאריאל היא השאירה את טבעת האירוסין והנישואין ולמגי את שרשרת הענבר", היא כותבת בספר. "היא לא בטוחה כמה זמן היא יושבת שם על הרצפה בשיכול רגליים. היא יכולה להרגיש את הדופק בבסיס הגרון שלה. היא זועמת. כמובן שהיא השאירה את הטבעות לאריאל, עדות להערכה שלה כי סיכויו להתחתן גדולים מאלה של מגי. זה 2017, היא רוצה לצרוח על איריס, אני יכולה להתחתן עם מי שאני רוצה! אני יכולה להציע נישואין לאשה, ולהינשא לאשה ויכולים להיות לנו ילדים ביחד! אבל לא, גם לאחר מותה ממשיכה אמה לא לאשר את 'דרך החיים' של מגי".

בארצות הברית זכה הספר ללא מעט התייחסות, ואף נכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר שאמורים לצאת השנה של אתר באזפיד. "'כל מאהביה של אמי' הוא מסע ייחודי של התחקות אחר שאלות של זהות, מיניות וכוחה של אהבה", נכתב בביקורת שפורסמה בסוכנות הידיעות AP. "מסד היא מאסטרית של מלאכת הסיפור, שמציעה דמויות דינמיות ומורכבות שלא מפסיקות להפתיע אותנו עד העמוד האחרון". ב-USA Today, שבו הופיע הספר ברשימת חמשת הספרים המבטיחים של חודש מאי, הוא זכה לביקורת שבה נכתב בין השאר כי "מסד כתבה תזכורת מלנכולית ובלתי נשכחת על כמה מעט אנחנו יודעים, לא פעם, על האנשים שגידלו אותנו. לא רק בתור מי שטיפלו בנו, אלא כבני-אדם עם תקוות ומכאובי לב".

אתאיסטית בוכה בבית כנסת

מסד מדגישה אמנם כי לא מדובר בספר המבוסס על סיפורה האישי, זאת על אף קווי הדימיון העבים בינה לבין גיבורת הספר, מגי. הספר הוא גם לא ספר יהודי במובן המובהק של המלה. אם כבר, מדובר בספר העוסק בשאלות של מיניות וזהות מינית, במערכת היחסים המורכבת שבין אם לבתה, בשבטיות הגדולה בחברה האמריקאית, בייסורי האהבה והקושי לשמור על מערכת יחסים זוגית בריאה בצל הקנאה, חוסר הביטחון והמאבק הפנימי הבלתי נגמר לא לבגוד בכל הזדמנות. ועדיין, לקורא הישראלי קשה שלא להבחין בקווי העלילה היהודיים השזורים לאורך כל הספר. משם המשפחה היהודי, שטראוס, דרך בעלה הראשון של איריס, הרב ששמו שלמה, הלוויה היהודית, השבעה וכו'.

"אריאל ופיטר נקראו לשאת את ארון המתים, אבל לא מגי", היא מתארת בספר את הלוויה של איריס. "ארבעה גברים קמו ממקומותיהם, התנדבו לשאת את הארון, אבל מגי סירבה להשלים עם הסקסיזם הזה. לא עכשיו. לא פה. היא נעמדת מאחורי אריאל ושולחת מבט לעבר אחד הגברים. הוא מסתובב וחוזר למקומו, ידיו לפני גופו כאילו היתה כלב מסוכן".

המסורת היהודית בעיני היא לא משהו שקשור לאלוהים, אבל כשאני רואה יהודי אחר אני חשה כלפיו חיבור חזק יותר מזה שארגיש כלפי לא יהודי" אילנה מסד

מסד, קווירית גאה שמתארת את עצמה כמי שבעיטה בנורמות חברתיות היא חלק מהזהות המינית שלה, מדגישה שאין לה בעיה מיוחדת עם הממסד האורתודוקסי, גם אם מעולם לא השתייכה אליו. "אני מבינה למה יש אנשים שנוח להם בתוך הזרם האורתודוקסי, אבל מבחינתי זו לא הדרך היחידה להיות יהודייה", היא אומרת ומספקת את הגרסה שלה, שבאופן לא מפתיע לא זקוקה לאלוהים כאמצעי תיווך.

"אני אתאיסטית", היא מדגישה, ובאותה נשימה מתארת בחום את הקשר העמוק שיש לה ליהדות. "בתור סופרת, הקשר הזה ליהדות מגיע אצלי מהחיבור ההיסטורי ומהסיפורים שעברו מדור לדור", היא אומרת. "זה מדהים בעיני איך פעם אחר פעם היהודים גורשו ממדינה אחת לשנייה ולמרות הכל הצליחו לשמר את התרבות, את המנהגים והסיפורים שלא מתו עד היום. המסורת היהודית בעיני היא לא משהו שקשור לאלוהים, אני לא מאמינה בו, אבל כשאני רואה יהודי אחר אני חשה כלפיו חיבור חזק יותר מזה שארגיש כלפי לא יהודי, וזה משהו שאני מאד מתחברת אליו. לקהילה הזאת ולאנשים".

כשאת מדברת על קהילה יהודית קל לרגע לשכוח שאת גרה כבר כמה שנים בנברסקה, שמדינה קהילה יהודית זה הדבר האחרון שחושבים עליו בהקשר שלה.

"נברסקה זה המקום הכי נוצרי שהייתי בו כל חיי. זה כואב כמה שזה נוצרי, ובגלל זה גם הרגשתי פה בהתחלה כל כך לבד. ואז, לפני כמה שנים, הלכתי בערב ראש השנה לבית כנסת ואני זוכרת שאיך שנכנסתי לשם התחלתי לבכות. ראיתי שם ילדות קטנות לבושות בבגדי חג יהודיים ושמעתי את השפה העברית שאני כל כך אוהבת ואיך אנשים מתפללים בצורה שאני מכירה, והבדיחות, ופשוט התחלתי לבכות מרוב געגועים".

התקשרתי לאמא שלי ובכיתי לה שלורל לא רוצה להיות חברה שלי ותוך כדי אמרתי שאני ביסקסואלית ואמא שלי לא עשתה מזה סיפור ובמקום זה שאלה, 'טוב, אבל מה קרה עם לורל?'" אילנה מסד

עד כמה הזיקה הזאת ליהדות, ליהודים, קשורה לזיכרון השואה ולטראומה הרב-דורית שתיארת באותו מאמר?

"השואה היתה נוכחת בבית שלנו הרבה יותר מכפי ידעתי בתור ילדה. אבא שלי סבל מטראומה הרבה יותר גדולה ממה שהוא ידע. אני זוכרת שבתור תלמידה היתה תקופה בבית ספר שדיברו על השואה כל הזמן עד שבשלב מסוים הרגשתי שאני כבר מפתחת אדישות מסוימת, שאני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש כלפי זה. ואז סיימתי את הלימודים, ופתאום זה היה מאוד חסר לי, ואז הבנתי כמה זה כן חשוב לי. בבית לא דיברו על השואה כל הזמן, אבל דיברו. אני זוכרת שאבא שלי נהג לומר שהוא לא אוהב להרגיש אשמה כי זה רגש חסר תועלת ורק עכשיו אני מבינה שהוא אמר את זה בגלל שהוא הרגיש אשמה".

בספר את מתארת את הכעס הגדול של מגי על כך שאמה מעולם לא השלימה עם הזהות המינית שלה, איך זה היה במקרה האישי שלך?

"כבר מגיל 11 ידעתי שאני ביסקסואלית ולצערי אבי נפטר ב-2006, לפני שהספקתי לספר לו, למרות שאני בטוחה שלא היה אכפת לו. בנוסף גדלתי באווירה מאוד פתוחה, עם דודה, אחות של אמא שלי, שהיתה לסבית מוצהרת וחיה כל השנים עם בת זוג, כך שזה היה משהו מאוד פתוח וגלוי במשפחה שלנו. אני זוכרת שהפעם הראשונה שסיפרתי לאמא שלי היתה בגיל 19, כשלמדתי בקולג' בארצות הברית והיתה סטודנטית שהייתי דלוקה עליה במשך זמן רב, לורל היה שמה. ויום אחד התנשקנו ויום למחרת היא אמרה לי שהיא לא מעוניינת בקשר איתי, והתקשרתי לאמא שלי ובכיתי לה שלורל לא רוצה להיות חברה שלי וסיפרתי לה שהתנשקנו ותוך כדי אמרתי לה שאני ביסקסואלית ואני זוכרת שאמא שלי לא עשתה מזה סיפור ובמקום זה שאלה, 'טוב, אבל מה קרה עם לורל?' אני חושבת שהיה לה מושג עוד קודם ושהיא ידעה שאני אספר לה כשאני ארגיש מוכנה ושאין טעם ללחוץ עלי".

אז עם לורל זה אולי לא הסתדר, אבל בשש השנים האחרונות מתגוררת מסד עם גבר אמריקאי, משווק באינטרנט, שאיתו היא נמצאת במערכת יחסים זוגית, אינטימית ופתוחה. "יש לנו דיבור, יש לנו הדרך שלנו לנהל את מערכת היחסים שלנו. זה לא כזה פשוט שכל אחד מאיתנו חופשי לעשות מה שהוא רוצה", היא מסבירה ומוסיפה שבשנים שלהם ביחד היא היתה גם עם לא מעט נשים, מה שלא הפריע לבן הזוג שלה, אותו היא מכנה בחצי בדיחה "סטרייט ברובו". "יש גברים שהוא אומר לי שהוא חושב שהם חתיכים, אבל הוא עדיין לא שכב עם גבר אחר", היא מסבירה. האם זה יפריע לה אם כן? "זה לא יפריע לי. מה שכן יפריע לי זה אם הוא לא ידבר איתי על זה", היא משיבה ומסבירה שדווקא בגלל מערכת היחסים הפתוחה החשיבות של הדיבור אחד עם השני גדולה במיוחד. "יש קטע שאנשים חושבים שבגלל שאתה במערכת יחסים פתוחה אז הכל פתוח ואין שום בעיה. אבל במציאות גם לי וגם לו יש רגשות ולא פעם נוצרת מתיחות וזה בסדר. ולפעמים, בתקופה מסוימת, לא בא לך שבן הזוג שלך יהיה עם מישהי או מישהו אחר ומדברים על זה והכל בסדר".

כמעט בכל ביקורת או מאמר שפורסם עלייך, גם באתר שלך ובעמוד בהוצאת הספרים, הדבר הראשון שכתוב עליך הוא שאת קווירית. למה זה כל כך חשוב לך?

"כי מבחינתי להיות קווירית זה לא רק עניין של שאלה מינית, זה יותר מזה. יש פה גם עניין פוליטי, יש פה גם שאלה של איך אני רואה את העולם, איך אני חיה את החיים שלי. יש פה אידיאולוגיה של בעיטה בנורמות חברתיות, של סירוב להשלים או לקבל את החלוקה הבינארית הזאת של זכר ונקבה. נורמות כמעט תמיד לוכדות אותנו במקום לשחרר אותנו".

ומה לגבי חזרה לארץ יום אחד?

"כשאני מבקרת בארץ אני מתמלאת עצבות בגלל כל הזיכרונות מהילדות והגעגוע לאבא שנפטר ובעיקר הגעגוע לשפה העברית שכל כך חסרה לי עכשיו כשאני נמצאת בארצות הברית. זה מאוד קשה לחזור למקום שפעם היה בית ועכשיו לא. יחד עם זאת, אני לא מרגישה נוח לחזור למדינה במצב כמו שהיא עכשיו. אני לא רוצה להחליף מקום שמתקיימים בו אפליה ואפרטהייד במקום אחר שקורה בו אותו הדבר. אבל מי יודע, אולי דברים ישתנו יום אחד, אי אפשר לדעת". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות