האם הורים בוחרים לעכב התפתחות מינית מוקדמת של בנותיהם גם כשאין לכך הצדקה רפואית?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הורים בוחרים לעכב התפתחות מינית מוקדמת של בנותיהם גם כשאין לכך הצדקה רפואית?

לכתבה
איור: טל בן מנחם

תחילה מנצים השדיים, לאחר מכן צומח שיער בית השחי והערווה ולבסוף מופיעה הווסת. כל זה קורה להן בסביבות גיל 8. יותר ויותר הורים בוחרים לטפל בבנותיהן באמצעות דקפפטיל, זריקה מעכבת התפתחות מינית, שיש בצדה לעתים גם תופעות לוואי. אבל האם הם עושים זאת רק מתוך דאגה לבריאות הילדה?

76תגובות

לפני שלוש שנים, בזמן שרחצה את בתה התינוקת, סיגלית פורמן באב"ד הבחינה במשהו מוזר. "זה לא ייתכן", היא חשבה, אבל בכל זאת, נראה היה שהחזה של התינוקת בת השנה צומח. היא פנתה לרופאת הילדים, שלא חשבה שיש סיבה לדאגה, אבל פורמן באב"ד, אחות במקצועה, המתגוררת עם משפחתה במושב נורדיה, התעקשה לברר את העניין ביסודיות. הרופאה ניאותה, והתינוקת נשלחה לאולטרסאונד שד.

הצוות הרפואי במכון הדימות הגיב בתחילה בבלבול – מה לתינוקת בת שנה ולאולטרסאונד שד? הבדיקה עצמה יצאה תקינה ופורמן באב"ד התבקשה לעקוב אחרי שינויים נוספים. במשך כמה חודשים נראה היה שצמיחת השדיים נסוגה, והאם כבר עמדה לנשום לרווחה, אלא שאז הבחינה בתופעה מדאיגה חדשה: פלומה באזור הערווה. באותו הזמן בערך, גם השדיים החלו להנץ שוב. פורמן באב"ד לא רצתה להאמין למה שהסימנים החלו לבשר לה. היא היתה עסוקה אז בסיום התואר השני שלה בניהול מערכות בריאות וניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בפלומה של ינקות, שזה שום דבר, שזה ינשור.

אבל אז הגיע הביקור הבא שלה אצל רופאת הילדים. "בהתחלה היא הסתכלה על בדיקת האולטרסאונד וצחקה", היא משחזרת, "אבל אז היא בדקה את הילדה, מיששה גוש בשד וראתה את הפלומה". הרופאה נדרכה ושלחה את האם ובתה לבדיקה אצל אנדוקרינולוגית, רופאה המתמחה בהורמונים ובבלוטות הורמונליות.

כשהגיעו התוצאות של בדיקת הדם שאליה נשלחו, פורמן באב"ד הבינה מיד שהן אינן תקינות וישנן חריגות ברמות ההורמונים, אבל לא ידעה עדיין מה המשמעות של כל זה. היא התקשרה אל האנדוקרינולוגית, "למזלי, תפסתי אותה שנייה לפני שיצאה הביתה", היא מספרת. הרופאה הפנתה אותה בדחיפות מבהילה לבדיקת MRI מוח ולמרפאה האנדוקרינולוגית בתל השומר. "היא רצתה לבדוק שאין משהו שמפריע לבלוטה שמפרישה את ההורמונים, ואני מיד חשבתי – זה סרטן", אומרת פורמן באב"ד, ומספרת שקרסה.

בגיל תשע, עשר, הרבה פעמים הילדה יכולה להתמודד עם התהליך, אבל ההורה בלחץ" ד"ר אלון ליברמן

בדיקת ה-MRI התבצעה בהרדמה מלאה, שכן מדובר בתינוקת, ובתוך כמה ימים התקבלה האבחנה. זה לא היה סרטן. "גילו שיש לה המרטומה היפותלמית. זה גידול שפיר, רקמה מתקופת העוברות, שהתיישבה במקום הלא-נכון, באזור במוח שאחראי על הפרשת הורמונים. הגידול, שלוחץ על ההיפותלמוס, גורם להפרשת הורמוני מין". למרבה האימה, הגוף של התינוקת הרכה כבר היה בעיצומו של תהליך ההתבגרות המינית. "הרגשתי שחרב עלי עולמי", מספרת פורמן באב"ד. אבל היא לא הניחה לעצמה לשקוע בבהלה שאחזה אותה. הדרך שלה להתמודד עם פחד היא איסוף מידע. היא קראה מאמרים, התייעצה עם מומחים, נעזרה בחברים מהעבודה, ברופאות וברוקחים.

הגידול ממוקם כך שאי אפשר להסירו, היא הבינה. הסיכון לפגיעה מוחית גדול מדי. מה שנותר הוא רק לעכב ככל הניתן את ההתבגרות המינית המואצת, שאם לא כן, תהיה לה פעוטה בת שנתיים שמקבלת מחזור, ילדה בת שלוש עם שדיים.

תורשה? תזונה? סטרס?

התבגרות מינית מוקדמת מוגדרת כהופעה של סימני התבגרות מינית לפני גיל שמונה, אצל בנות, ולפני גיל תשע אצל בנים. לדברי פרופ' משה פיליפ, מנהל המכון לאנדוקרינולוגיה וסוכרת במרכז שניידר לרפואת ילדים, "ברוב המקרים הסימן הראשון שמופיע אצל בנות הוא הנצת שדיים, ולאחר מכן צמיחת שיער בית השחי והערווה, גדילת השדיים ולבסוף, הופעת המחזור החודשי. אצל בנים התבגרות מינית מלווה בהגדלת נפח האשכים, שיער ערווה ובהמשך שיער בבתי השחי".

יש שני סוגים של התבגרות מינית מוקדמת. התבגרות מוקדמת מרכזית, שנובעת מהפרשת הורמונים מההיפותלמוס, כמו בהתבגרות מינית רגילה, והתבגרות מינית מוקדמת פריפרית, שהיא פחות שכיחה ונגרמת מעלייה בהפרשת הורמונים מאיברי המין ללא עדויות למעורבות של הפרשת הורמון במוח. התבגרות פריפרית יכולה לנבוע מהפרשת הורמוני מין מבלוטת יותרת הכליה, מחשיפה לחומרים חיצוניים שעלולים להשפיע על ההורמונים או – כמו במקרה של בתה התינוקת של סיגלית פורמן באב"ד – מגידול.

התופעה של התבגרות מינית מוקדמת נפוצה יותר אצל בנות. "פי עשרה", אומר פרופ' יוסף מאירוביץ, אנדוקרינולוג, מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ורופא בכיר בשניידר. בנוסף לכך, בקרב בנות לרוב לא מגלים מה הסיבה להתבגרות המוקדמת, ואילו אצל בנים בדרך כלל מזוהה בעיה אורגנית.

במקרים רבים בנים מגיעים לאנדוקרינולוג מאוחר מדי. צמיחת שדיים היא דבר שקל להבחין בו, אבל הורים לבנים לא תמיד שמים לב לסימנים הראשונים של ההתבגרות המינית אצלם. "הנושא של מחזור הרבה יותר חזק במודעות של הורים", אומרת ד"ר כרמית אבנון זיו, מומחית ברפואת ילדים ואנדוקרינולוגיה ילדים במכבי שירותי בריאות ובמרכז הרפואי שערי צדק. "בנים הרבה פעמים באים בגיל 15 ו-16, נמוכים, ואומרים לי 'אני כבר ארבע שנים לא גדל', ואז כשאנחנו מתחילים לעשות את התחקיר, מסתבר שהם התחילו את ההתבגרות שלהם בגיל שש או שבע וכבר סיימו אותה".

לפי הסטטיסטיקות הקיימות בעולם, נראה שהתופעה של התבגרות מינית מוקדמת לא מאוד נפוצה: "בדנמרק מדברים על 0.2% מהילדות לעומת 0.05 אצל הבנים", אומר פרופ' מאירוביץ. הנתונים בספרד דומים. עם זאת, כל המומחים שהתראיינו לכתבה מרגישים שהשכיחות באוכלוסייה גדולה מכפי שמראים המחקרים. למיטב ידיעתם, אין אף גוף בארץ שאוסף נתונים על כך.

האם מדובר בתופעה גנטית? "גם לבנות וגם לבנים יש נטייה משפחתית", אומר פרופ' פיליפ. "לפני שנים פירסמנו מאמר על 52 משפחות שבהן יש התבגרות מוקדמת ותיארנו תורשה דומיננטית. ובאמת, שנים אחר כך התחלנו לגלות כל מיני מוטציות שגורמות לתופעה".

אבל זו לא רק גנטיקה. ב-1990 נערך מחקר על תאומים זהים, שמצא שאפשר להסביר 68% מהשונות בתזמון ההתבגרות המינית באמצעות גורמים גנטיים, ובשאר המקרים מדובר בהשפעה סביבתית. אחת הבולטות שבהן היא תזונה העשירה מדי בסוכרים ושומנים. ד"ר אבנון זיו מסבירה: "הורמון לפטין, שנמצא אצלנו ברקמת השומן, משפיע מאוד על המוח, בעיקר על ההיפותלמוס. כשהמוח קולט שיש מספיק ממנו, ובאיזון עם הורמונים נוספים, זה מעביר לו מסר שהגוף במצב טוב. אין רעב, אין חסרים, והוא יכול להכין את עצמו לילודה. אנחנו מכירים את התופעה ההפוכה ממקרים של נערות הסובלות מאנורקסיה ולא מקבלות מחזור".

גם שתיית משקאות ממותקים עלולה להאיץ התבגרות מוקדמת, כך קבעו חוקרים מאוניברסיטת הארוורד ב-2015. מחקר אמריקאי אחר, מ-2011, העלה את ההשערה שצריכה מוגברת של חלב עשויה להאיץ את ההתבגרות. מחקרים נוספים הראו קשר בין ירידה בפעילות הגופנית להתבגרות מינית מוקדמת.

ויש ראיות לעוד השפעות סביבתיות שנקשרו להתבגרות מינית מוקדמת, כמו, למשל, מהלך לא תקין של ההריון. "האשימו הרבה זמן גם את הסויה, אבל אין לזה הוכחה חותכת", מציין פרופ' פיליפ. מאירוביץ' מסכים. "בדיקה לעומק של ההוכחות (בנוגע לסויה, נ"ל) מראה שמדובר במחקרים לא מספיק מבוקרים", הוא אומר, אבל מוסיף ש"כמו כל דבר, מומלץ לא להגזים בצריכה של מוצרים כאלה".

האם הסביבה המזוהמת שאנחנו חיים בה מאיצה את ההתבגרות המינית של ילדים? מחקרים רבים מעידים שכן. הכוונה היא לחומרים שנמצאים באריזות מוצרי פלסטיק, חומרי ניקוי וקוסמטיקה, שימורים וחומרי הדברה. אחד החומרים שנקשרו להתבגרות מינית מוקדמת, למשל, הוא BPA, רכיב דומיננטי בתעשיית הפלסטיק. גם תעשיית המזון, המזינה פרות ותרנגולות בהורמונים ותרופות שונות המעודדות הפרשת הורמונים, חשודה ככזו שתורמת לירידה בגיל ההתבגרות המינית, וכן ריבוי הורמונים וכימיקלים תעשייתיים במי קולחין, המשמשים להשקיית גידולים חקלאיים.

בנוסף לכך, משחות המכילות הורמונים עשויות לתרום את חלקן. בבירור הרפואי, מסביר פרופ' פיליפ, "אנחנו בודקים שהילדה לא נחשפה לקרמים שאולי מכילים אסטרוגנים. אנחנו חושבים שיש כימיקלים ואסטרוגנים ממקור צמחי שאולי גורמים לזה, אבל רשימה ברורה אין לנו. צריך להיזהר מתכשירים קוסמטיים מחוץ לעולם המפוקח ולהשתדל לוודא שילדים לא נחשפים לקרמים מהסוג הזה".

עוד גורם סביבתי שנוי במחלוקת הוא סטרס. יש מחקרים שמראים שמתח ולחץ נפשי מעודדים התבגרות מינית מוקדמת. מחקר קנדי מ-2003 קשר בין העדר דמות אב בשבע השנים הראשונות לחיים ולחץ בתא המשפחתי לבין התבגרות מינית מוקדמת אצל בנות. "יש בארצות אחרות דיווחים על ילדות מאומצות שהיתה אצלן התבגרות מינית מוקדמת יותר", אומר פרופ' פיליפ, "ואנחנו יודעים שזה קורה יותר גם אצל ילדים הגדלים במשפחות אומנה. ייתכן שזה קשור לסטרס וייתכן שזה קשור לשינויי תזונה - אנחנו לא יודעים בוודאות". לדברי פרופ' מאירוביץ, שמעיד על עצמו כחובב מחקרים על סטרס, "לחץ מתמשך מאיץ את פעילות יותרת הכליה, וזה מקום שמייצר הרבה הורמונים, אבל קשה להוכיח את זה וקשה לשלול".

חוקרים מצאו קשר בין עישון סיגריות, ובכללו עישון פאסיבי, וכן עישון קנאביס, להתבגרות מינית מוקדמת. אבל הקשר בין שני הדברים גם יכול להיות הפוך – כלומר, שהתבגרות מינית מוקדמת עלולה לעודד התנהגות סיכונית, לרבות עישון והתמכרויות. השערה אחרת היא שהתבגרות מינית מוקדמת קשורה גם למיקום אזור המגורים יחסית לקו המשווה. מחקר איטלקי מ-2005 מצא ריכוז גבוה של התבגרות מוקדמת באזור צפון טוסקנה וייחס את התופעה לשיבוש בהפרשת האסטרוגן, שעשוי לנבוע מהמיקום הגיאוגרפי.

המומחים שהתראיינו לכתבה זו מדגישים שאין הוכחות חד משמעיות לקשר בין ההשפעות הסביבתיות הללו להתבגרות מינית מוקדמת. "אנשים עשו הרבה קריירות מהרעיון שזיהום סביבתי מאיץ התבגרות מינית", אומר פרופ' מאירוביץ, "אבל מרבית ההוכחות לזה הן די בסימן שאלה".

ההורמון שהתגלה במקרה

ברוב המכריע של המקרים, מטפלים בהתבגרות מינית מוקדמת על ידי מתן זריקה חודשית של חומר שנקרא דקפפטיל (או בשמו הרפואי טריפטורלין). "מדובר בהורמון דמוי GnRH, קיצור של 'הורמון משחרר גונדוטרופינים', שגורם לדיכוי של הפרשת ההורמונים מבלוטת יותרת המוח", מסביר פרופ' מאירוביץ. הטיפול בולם את תהליך ההתבגרות המינית ומדכא אותה. מאחר שמדובר בחלבון מסיס, אי אפשר לתת אותו בכדורים לבליעה. הוא ניתן בזריקה לשריר אחת ל-28 יום במרפאה. חברות התרופות פיתחו לאחרונה שתי פורמולציות (תערובות חומרים) נוספות שמאפשרות גם לתת את הזריקות אחת לשלושה חודשים או אחת לחצי שנה, בחלק מהמקרים.

השימוש בדקפפטיל לטיפול בהתבגרות מינית מוקדמת התגלה במקרה. בשנות ה-80 השתמשו בחומר למטרה כמעט הפוכה – הזריקה ניתנה במסגרת טיפולי פוריות לנשים שהתקשו לבייץ. "הנשים היו מגיעות למרפאה יום אחרי יום כדי לקבל את הזריקה", מספרת ד"ר אבנון זיו, "ואמנם ראו שהן מצליחות לבייץ. אבל בשלב מסוים רצו לחסוך להן את הטרחה והכאב הכרוכים בזריקות יומיות, אז אמרו, 'בואו נעשה פורמולציה שתאפשר לתת להן את הזריקה רק פעם בחודש', וכך עשו. אבל אז, שומו שמים, מה קרה? זה הפסיק להן את המחזור לגמרי".

קשה לרמות את הגוף, והתהליך ההורמונלי של הרבייה הוא עסק עדין שבנוי על איזון מדויק ומשוב שלילי. כשהציפו את הגוף בבת אחת בהורמון שאמור לעודד את הביוץ, ההצפה גרמה לתגובה ההפוכה והמחזור נעצר.

אבל מעז, כך נראה, יצא מתוק. אותה זריקה מרוכזת שהזיקה לטיפולי הפוריות הפכה לתרופה במקרים שבהם המטרה היא לעצור את תהליך ההתבגרות המינית.

יש עוד שימושים לדקפפטיל מלבד טיפולי פוריות ועיכוב התבגרות מוקדמת. משתמשים בתרופה גם כטיפול בסרטן מסוגים הרגישים להורמונים; משתמשים בה לטיפול בנשים עם אנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית); בנשים בגיל הפוריות שעוברות טיפולים כימותרפיים; בטרנסג'נדרים ובמצבים שבהם ישנה דיספוריה מגדרית שמעוררת את הצורך להשהות את ההתבגרות המינית. בנוסף לכך, דקפפטיל הוא חלק מהטיפול הרפואי הניתן במקרים של פארפיליה – דהיינו, סטיות מיניות — לרבות פדופיליה. במקרים אלה מדובר למעשה בסירוס כימי.

בנים רבים מגיעים לאנדוקרינולוג מאוחר מדי. בצמיחת שדיים קל להבחין, אבל הורים לבנים לא תמיד שמים לב לסימנים הראשונים

על קו התפר

אחרי שהשלימו את הבירור הרפואי, בתה הפעוטה של סיגלית פורמן באב"ד קוטלגה כמצויה בשלב 2 בסולם שלבי טאנר, שתואם בדרך כלל את ההתפתחות המינית של גיל 10-11. "התחלנו זריקה ראשונה. הזהירו אותי מראש שיש סיכוי שיהיה לה דימום דמוי וסת בתגובה לזריקה", מספרת האם. "ולמרות זאת לא הייתי באמת מוכנה לתינוקת בת שנה וחצי עם וסת. אמנם כבר עברנו התמודדות עם תינוקת שהיה לה שיער ערווה לכל דבר. זו התמודדות מנטלית מאוד קשה. אני עוד איכשהו הצלחתי, אבל בעלי מאוד התקשה לחתל אותה".

תקשורת בריאה בין בני הזוג עזרה להם להתגבר על הקשיים, וכמוה ההכרה בכך שעם כל הקושי, הדברים היו יכולים להיות גרועים יותר אילו המיקום של הגידול, או טיבו, היו שונים. המשפחה נכנסה לשגרה של זריקה אחת לחודש ומעקבים רפואיים ובדיקות דם כל חודשיים-שלושה. אחרי שנה, אומרת פורמן באב"ד, "ראינו נסיגה בשדיים וגם שיער הערווה נשר. ועדיין, זו ילדה שמקבלת זריקה כל חודש ובדיקות דם והיום, כשהיא בת ארבע וחצי, היא מתחילה לשאול שאלות ואני לא יודעת איך להסביר לה".

עם כל הקושי, במקרה של פורמן באב"ד לפחות נחסכה ממנה ההתלבטות אם להתערב ולעכב באופן מלאכותי את גיל ההתבגרות. גם לאילנה, שמתגוררת במודיעין, לא היתה התלבטות ארוכה. כשבתה, עדי (שני השמות בדויים), היתה בת שש, הבחינה סבתה בסימנים לתחילת ההתבגרות המינית. היא מספרת שאחרי בירור אצל אנדוקרינולוג ומסכת ארוכה של בדיקות, כשהבינה שעדי, שהיתה עדיין בגן חובה, עלולה לקבל מחזור כבר בגיל שבע, ההחלטה לתת לה את הזריקות נראתה לה מתבקשת.

אבל מה עושים במקרים הרבים, שבהם מדובר בילדה בת שמונה, שנמצאת על קו התפר בין התבגרות מינית תקינה ללא תקינה? או במקרה של ילדה בת עשר, שלפי הספר התבגרותה נורמלית, אבל היא הראשונה בכיתה שסימני ההתבגרות מופיעים אצלה והוריה חוששים שלא תוכל להתמודד עם זה מבחינה רגשית וחברתית?

במהלך הכנת הכתבה נאספו עדויות לכך שגם במקרים רבים שבהם ההתבגרות המינית נמצאת בקו הנורמה, מתקבלת ההחלטה להתערב רפואית ולעכב אותה. כמו כן, נראה שיש שונות גדולה בקהילה הרפואית מבחינת ההחלטה אם להתערב בגילים האלה, אף שלמעשה מדובר במקרים שלא נחשבים פתולוגיים.

ילדה מקבלת זריקה
Zivica Kerkez / Shutterstock.com

בקבוצת הפייסבוק "התפתחות מינית מוקדמת – precocious puberty", שהקימה פורמן באב"ד במטרה למצוא אמהות השותפות למצבה, מספרת אם לילדה בת שמונה שלאחר התלבטויות רבות החליטו על מתן טיפול לילדה; אמא נוספת לבת שמונה אומרת שהיא נמצאת במעקב אצל אנדוקרינולוג ושוקלת מתן זריקות בהמשך. אמא לילדה בת עשר, שהחלה זה עתה לקבל טיפול בדקפפטיל, מספרת על תופעות של כאבי ראש, הקאות, סחרחורות, טשטוש בראייה ובלבול. היא שואלת אם אמהות אחרות נתקלו בתופעות כאלה ונענית בשלילה על ידי כמה, אף שבפוסטים אחרים מופיעות עדויות נוספות לכאבי ראש לאחר קבלת הזריקה.

אם אחרת מספרת שכשהגיעה לרופאת הילדים עם בתה בת התשע שהתלוננה בכלל על כאב גרון, הרופאה חשדה בהתבגרות מוקדמת והפנתה אותה לאנדוקרינולוג, שהמליץ על טיפול בדקפפטיל. אם נוספת לבת תשע כותבת בקבוצה כדי להתייעץ: אחרי ביקור אצל שני אנדוקרינולוגים והפניה לפסיכולוג, היא מתלבטת אם להתחיל לטפל בילדה למרות גילה. אמא לבת עשר מספרת שאנדוקרינולוגית שהתייעצה עמה לגבי בתה כשהיתה בת תשע המליצה לחכות עם הזריקות, וכעת, כשהילדה בת עשר עם מחזור חודשי, הרופאה הציעה לתת את הזריקות כדי לעצור אותו, אבל הילדה לא מעוניינת בכך. אלה רק כמה דוגמאות לעדויות על בנות מעל גיל שמונה שמקבלות טיפול רפואי או שהוריהן, בהמלצת הרופאים, שוקלים לתת להן טיפול רפואי לעיכוב ההתפתחות המינית.

על הגובה

אחד החששות העיקריים הקשורים בהתבגרות מינית מוקדמת הוא החשש מפגיעה בגובה. היות שתהליך ההתבגרות גורם גם להפרשת הורמוני גדילה, התבגרות מוקדמת עלולה להוביל להאצת גדילה בטרם עת ואז לסיום מוקדם, בגובה הנמוך מהפוטנציאל הגנטי של הילדה. המומחים שהתראיינו לכתבה מציינים שהטיפול משמעותי בשמירה על פוטנציאל הגדילה, בעיקר אצל ילדות שהתבגרותן החלה לפני גיל שש. ילדות בגילים שש עד שמונה שיקבלו טיפול יהיו גבוהות בארבעה עד שבעה סנטימטרים מכפי שיהיו ללא טיפול, ולאחר גיל שמונה אין כל תועלת בטיפול לטובת הגובה.

הדאגה המשמעותית השנייה היא נפשית וחברתית. הורים רבים, וכן חלק מאנשי המקצוע, מוטרדים מאוד מחוסר הבשלות הנפשית של הילדים להתמודד עם התבגרות מינית שמתרחשת לפני זמנה. כמובן, ככל שההתבגרות המינית מתחילה בגיל צעיר יותר, כך השיקול הזה נעשה משמעותי יותר. אבל לא כל הילדים מגיעים לבשלות הזאת באותו הגיל, מן הסתם.

שירה, כיום בת 16, היא בתה הבכורה של אלינור (שני השמות בדויים) והיא מתגוררת עם משפחתה בירושלים. כששירה היתה בת תשע וחצי, הבחינה אמה שהיא מתחילה להתפתח מינית. לפי הספר, זה מצב תקין מבחינה רפואית, אבל אלינור אומרת שמאז ומעולם שירה היתה מאוד לא מפותחת מבחינה רגשית. "היא היתה מאוד לא מאורגנת, לא עצמאית. היא לא הצליחה לקשור את שרוכי הנעליים בעצמה".

דקפפטיל הוא גם חלק מהטיפול הרפואי הניתן במקרים של פארפיליה – סטיות מיניות — לרבות פדופיליה

לאחר התייעצות עם אנדוקרינולוגית, שירה החלה לקבל זריקות לעיכוב ההתפתחות המינית. היא היתה כבר בת עשר, והזריקות ניתנו לה למשך שנה, עד גיל 11. "היא קיבלה מחזור בגיל 12", מספרת אלינור. "אם הייתי יכולה, הייתי מעכבת את קבלת המחזור בעוד שנה". לדבריה, בהמשך אובחנה שירה עם אוטיזם בתפקוד גבוה.

יש מחקרים שמצביעים על המצוקה הנפשית שמעוררת התבגרות מינית מוקדמת. מחקר שווייצרי מ-2006 הראה שבנות שהתבגרו מוקדם היו בסיכון גבוה ב-32% לפתח הפרעות דימוי גוף ובסיכון גבוה ב-52% לסבול ממצוקה נפשית. לפי דיווחי הבנים באותם גילים, הם היו בסיכון גבוה ב-40% עד 99% לצריכת סמים ואלכוהול. בנים שהתבגרו מוקדם גם דיווחו ב-59% יותר על הפרעות אכילה, ב-61% יותר על תחושת קורבנות ופי 2 על תסמיני דיכאון. מחקר מ-2011 העלה שבנות שקיבלו מחזור חודשי לפני גיל 11 וחצי היו בסיכון גבוה יותר לחוות תסמיני דיכאון בהשוואה לחברותיהן שקיבלו וסת ראשונה בגילים 13 ו-14.

עם זאת, לדברי ד"ר אבנון זיו, אין הוכחה מחקרית חד-משמעית לשיפור בבעיות רגשיות של ילדים עם התבגרות מינית מוקדמת שמקבלים טיפול רפואי לעיכוב ההתפתחות, לעומת ילדים שלא טופלו. כמו כן, היא אומרת, אין כלים טובים למדידה של ההשלכות הרגשיות של התבגרות מינית מוקדמת, ומחקרים מראים שהגורם הרלוונטי ביותר בהשפעה על המצב הרגשי והנפשי במקרים האלה הוא תיווך נכון, חינוך וטיפול פסיכולוגי, בעיקר טיפול משפחתי. "יש מחקרים מארצות הברית שבדקו ילדות עם התבגרות מינית מוקדמת, שקיבלו טיפול רפואי, בהשוואה לילדות כאלה שלא טופלו רפואית. רוב המחקרים מראים שהרבה יותר חשובה משאלת הטיפול הרפואי היא השאלה איך הסביבה הקרובה שלה קיבלה את הווסת הראשונה. האם הסבירו לה מה קורה? האם התייחסו לזה כמשהו חיובי או כעונש? יש חשיבות עליונה לתיווך".

התלבטות קצרה

ומה בנוגע לתופעות הלוואי של הדקפפטיל? "יש לי בשורות טובות", אומר פרופ' מאירוביץ. "אני שותף לכמה עבודות שבדקו אפקטים אחרי כמה עשורים והשורה התחתונה היא שלטיפולים אין השפעות ארוכות טווח. זה טיפול מאוד בטוח, וזה הגיוני כי אתה בעצם מזריק פפטיל טבעי ופשוט מדכא התבגרות לזמן מוגדר".

לדברי פרופ' פיליפ, "במחקרים שפירסמנו בדקנו מה קרה עם הבוגרות שלנו בשנות השלושים לחייהן וראינו שהפוריות שלהן תקינה". גם ד"ר אבנון זיו מדגישה ש"הטיפול קיים מאז שנות ה-80 המוקדמות, ואילו היו לו השפעות שליליות ארוכות טווח, היינו כבר מכירים אותן".

דפפטיל. אותה תרופה ניתנת גם לפדופילים
Hadrian / Shutterstock.com

עם זאת, בספרות הרפואית מוזכרות כמה תופעות לוואי שעלולות להופיע סמוך למתן הזריקה. ביניהן גלי חום וכאבי עצמות, לחץ דם גבוה, כאבי ראש, כאבי בטן, עייפות, סחרחורות, נדודי שינה, חוסר יציבות רגשית, חרדה, לחץ בחזה, גרד, הקאות, שלשולים, אצירת שתן, זיהומים בדרכי השתן, אנמיה, דימום וגינלי אחרי הזריקה הראשונה, כאב מקומי באזור ההזרקה (עם אפשרות לאבצסים), דלקת בדרכי הנשימה העליונות וירידה בצפיפות העצם בתחילת הטיפול, אך חזרה לצפיפות עצם תקינה עם סיומו.

לדברי פרופ' פיליפ, "יכולה להיות תגובה אלרגית לזריקה, אבל זה ממש נדיר". בנוסף לכך הוא מציין שלעתים יש עלייה במשקל כתוצאה מהטיפול, "אבל לא דרסטית, וכשמפסיקים את הטיפול לרוב יש ירידה בחזרה למשקל הרגיל".

הוא מוסיף כי "הטיפול פשוט יחסית מבחינת הרופאים, אבל לילדים זה כואב". פורמן באב"ד מאשרת: "זו זריקה מאוד כואבת. הילדה מתחילה לבכות עוד לפני שאנחנו יוצאים מהבית לקבל את הזריקה". מעבר לכך, היא הבחינה בעלייה במשקל אצל בתה. "את יכולה לראות שזו ילדה תחת הורמונים", היא אומרת, "יש לה תיאבון מוגבר, היא יותר כבדה מבני גילה ואני יודעת שכשתגדל זה משהו שתצטרך להתמודד איתו. בבדיקה האחרונה מלפני שבוע היא נשקלה ועלתה קילו בחודש או בחודשיים, שזה המון בגיל שלה".

הכאב מהזריקה הוא לא עניין פעוט במקרה של שחר בת השמונה, המתגוררת במושב בצפון הארץ וסובלת מפוביה ממחטים. כשהיתה בת שבע, הבחינו הוריה בהנצה של שדיים. הם פנו לרופא הילדים שלה, אבל שחר בשום אופן לא הסכימה להיבדק. "ניסינו להסביר לה שזה למען בריאותה, זה לא עזר, ניסינו לשחד אותה – אבל גם זה לא עזר", מספרת אמה מיכל (שני השמות בדויים).

עברו כמה חודשים, צמיחת השדיים נמשכה ולבסוף הצליחו ההורים לשכנע את בתם להיבדק. "רופא הילדים היה אמביוולנטי", מספרת מיכל, "היא כבר היתה בת שבע וחצי, והגבול הוא שמונה. הוא לא שש להפנות אותנו לאנדוקרינולוג, אבל שלח אותנו לבדיקות דם עם פרופיל הורמונלי". הבדיקות יצאו תקינות, אבל מיכל התעקשה להתייעץ עם אנדוקרינולוג בכל זאת. לאחר בירור ובדיקות נוספות, שלא העלו ממצאים חריגים למעט רמות הורמונים גבוהות, קיבלו ההורים המלצה להתחיל בטיפול.

הרבה יותר חשובה משאלת הטיפול הרפואי, היא השאלה איך הסביבה הקרובה של הילדה קיבלה את הווסת הראשונה. יש חשיבות עליונה לתיווך" ד"ר כרמית אבנון זיו

גם לפני כן, מספרת מיכל, שחר פחדה ממחטים. "כל חיסון, כל בדיקת דם - היו מלווים בסטרס נוראי ובתגובות פיזיות קשות. היא מחווירה כשהיא רואה את המחט, לפעמים מקיאה". כעת היה עליה לקבל זריקה כואבת עם מחט ענקית בכל חודש. לאחרונה היא עברה לקבל את הטיפול פעם בשלושה חודשים, וזה שיפר מעט את המצב.

התלבטתם אם לתת לה את הטיפול?

"התלבטנו, אבל ההתלבטות היתה קצרה, כי אנחנו מבינים את המשמעות של לא לטפל. קודם כל מבחינת הגובה: שנינו לא שיא הגובה, אז הרזרבות הגנטיות שלה לא לטובתה", אומרת מיכל, ומוסיפה את הסיבה העיקרית השנייה לכך שהחליטו לטפל: "אני לא רוצה שהיא תהיה שונה מהחברות שלה, וגם לא שתתחיל את כל התהליך הזה של התפתחות מינית בגיל שבו היא עוד לא מוכנה לזה נפשית".

הטיפול אמור להימשך עד ששחר תהיה בת 11 וחצי, ומלבד התגובה הקשה שלה לדקירה, אמה גם הבחינה בכך שעלתה מאוד במשקל מאז החלה את הטיפול. אבל היא מסייגת: מאז שהתחילה לקבל זריקות גם הגיעו הקורונה והסגרים, וייתכן שהעלייה במשקל קשורה לשינוי באורח החיים שלה.

מוקדם הוא הנורמלי החדש

בשביל הורים רבים, גם מחזור חודשי בגיל עשר נראה כמו תופעה מדאיגה ולא רצויה. אבל האין זה נכון שבנות כיום פשוט מתבגרות מינית מוקדם יותר מכפי שהיה בדורות קודמים? בתחילת המאה ה-19 הגיל הממוצע שבו נערות קיבלו מחזור היה 17, ואילו באמצע המאה ה-20 הגיל הממוצע היה 13. מחקר מ-2003 העלה ראיות לירידה בגיל הממוצע של התבגרות מינית בקרב נערות בארצות הברית, מגיל 12.8 בשנת 1973 לגיל 10 בקרב נערות לבנות וגיל 8.9 בקרב נערות שחורות.

מחקר ישראלי מ-2014 הציג עדויות למגמה דומה בישראל: ירידה בגיל המחזור הממוצע של נערות, מגיל 13.4 ב-1970 לגיל 12.8 בשנות ה-90. מחקר מ-2005, שהתבסס על נתונים רפואיים שנאספו בתהליך הגיוס לצה"ל, הראה שחלה ירידה בגיל המחזור של בנות שנולדו אחרי 1978 (13.03) לעומת בנות שנולדו לפני 1970 (13.41). לבנות שנולדו אחרי 1978 היו סיכויים גבוהים פי 2 לעבור התבגרות מינית בגיל 11, בהשוואה לאלו שנולדו לפני 1970.

בנוסף לכך, לפי בסיס נתונים על ילדים ישראלים המטופלים בהורמון גדילה (שנאספו על ידי פרופ' צבי צדיק) מאז 1977 ולאורך 25 שנים, שכיחות הופעת ניצני שד בקרב בנות שמונה עלתה פי 25 ושכיחות הופעת מחזור בגיל 11 עלתה פי 2.

אבל התמונה מורכבת. ד"ר אבנון זיו מציינת שאף כי "סימני ההתבגרות המינית מתחילים מוקדם יותר היום, זמן קבלת המחזור לא השתנה הרבה ב—30 השנים האחרונות. כל התהליך פשוט נעשה ממושך יותר". לדבריה, בדנמרק, למשל, לא מצאו הקדמה בגיל המחזור או בתשעורת, אלא רק בהנצת השדיים. פרט לתזונה עשירה יותר, עולה החשד שזה נגרם בגלל חשיפה ל-BPA או לחומרים כימיים אחרים.

לפי מחקר אמריקאי מ-2012, גם אצל בנים הגיל הממוצע של תחילת ההתבגרות המינית ירד, בשישה חודשים עד שנתיים, לעומת הגיל הממוצע שהעידו עליו מחקרים בעבר.

הנושא של ירידה גלובלית בגיל ההתבגרות מעלה כמה שאלות שחוקרים דנים בהן. למשל, האם הקדמת גיל ההתבגרות תוביל בעתיד להזדקנות מוקדמת באוכלוסייה? האם ראוי לשלב שיעורי חינוך למיניות בריאה בבתי הספר בכיתות נמוכות יותר מכפי שנהוג? ועולה גם השאלה הבאה: בהנחה שהגיל הצעיר הופך להיות אט-אט לגיל הנורמלי - האם נכון לטפל תרופתית בילדות ובילדים שהחלו להתבגר מינית מוקדם יחסית, אבל שהתבגרותם נחשבת תקינה מבחינה רפואית?

לדברי אבנון זיו, בארצות הברית מחשיבים את גיל שבע כגיל תקין להתחלת הנצת השד, כי באזורים כמו הארלם ושיקגו, שבהם אוכלוסייה אפרו-אמריקאית הסובלת מעודף משקל, הנורמה של התבגרות מינית נהייתה נמוכה יותר.

זריקה כדי שלא תהיי שונה

בסופו של דבר, מכלול השיקולים הללו – הרפואיים, הפסיכולוגיים, התרבותיים והמשפחתיים – צריכים להילקח בחשבון בהחלטה אם לעכב את ההתפתחות המינית. עם זאת, ישנם כאמור הבדלים גדולים בין הגישות השונות של הרופאים. אמנם הבדלים בין גישות טיפול קיימים תמיד, אבל כאן מדובר בשיקול דעת הנוגע בעיקר למה שלא שייך לתחום הרפואי. כפי שמנסח זאת פרופ' פיליפ: "כשמדובר בגילים מאוחרים יחסית, אנחנו מטפלים בשביל למנוע את החוויה הלא-פשוטה של להיות שונה".

ברוב המקרים, מסבירים הרופאים, שיקול הדעת כולל התייעצות עם פסיכולוגים או עובדות סוציאליות. אבל כפי שמסביר ד"ר אלון ליברמן, פסיכולוג אחראי במכון לאנדוקרינולוגיה וסוכרת בבית החולים שניידר, "אנחנו לא ממליצים אם להתערב או לא. אנחנו שואלים האם אין מניעה לתת התערבות רפואית. במובן הזה, אם הרופא חושב שהילדה יכולה לקבל את ההתבגרות, ואנחנו מרגישים שאם אנחנו נתווך זאת להורה, הוא יוכל לתווך לילדה ולחסוך ממנה פרוצדורה רפואית - נעשה זאת בשמחה. אבל בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לקבוע להורים ותפקידנו אינו לשכנע אותם".

תפקידם של אנשי בריאות הנפש בהקשר הזה, מבהיר ד"ר ליברמן, הוא להעריך את הבשלות הרגשית והקוגניטיבית של הילדים ואז לשלב בכך את שיקול הדעת הרפואי ודעת ההורים. בנוסף לכך, "אנחנו שואלים גם על התפקוד החברתי של הילדים ועל תפקודם במשפחה". לדבריו, "יש ילדות שמבחינה נורמטיבית היו יכולות לקבל מחזור, אבל לא מבחינה רגשית. בגילים הגבוהים יותר, תשע-עשר – הרבה פעמים הילדה יכולה להתמודד עם התהליך, אבל ההורה בלחץ, ואנחנו משקללים גם את זה, כי ההורים לא ניתנים להפרדה מהילדים. זו יחידה משפחתית".

"התבגרות מינית מוקדמת היא חוויה מאוד לא פשוטה להורים", מסכים פרופ' פיליפ. "זה מאורע מטלטל בשבילם והם לרוב מגיבים בחרדה".

התבגרות מינית מוקדמת עשויה להוביל גם לקומה נמוכה מהפוטנציאל של הילדה או הילד
צילום אילוסטרציה (למצולמת אין קשר לתוכן הכתבה)
Pixel-Shot / Shutterstock

"במקרים של התבגרות מינית תקינה שמתרחשת מוקדם יחסית, נאמר בגילי שמונה-תשע", אומרת ד"ר אבנון זיו, "הרבה פעמים יש תגובה מאוד מודאגת ולא תמיד פרופורציונלית של הורים, שמקצינה בגלל הרשתות החברתיות. יש רופאים שזורמים יותר עם הטיפול התרופתי. הם אומרים, 'הילדה בת תשע וחצי אמנם, שזו לא התבגרות מוקדמת, אבל אני חש שיש שם מצוקה גדולה, אז אני אתן לה שנה טיפול'. ויש רופאים שאומרים, 'זה לא מוקדם, אין סיבה לטפל, רב הנזק על התועלת'".

לדברי פרופ' מאירוביץ, "לפני גיל שש אין דילמה, משום שהטיפול משפר את הגובה הסופי משמעותית וההיבטים הרגשיים והחברתיים בגיל הזה ברורים. בין גיל שש לשמונה רובנו מטפלים, אבל מעל גיל שמונה נכנסים לאזור אפור, כי זה כבר תהליך פיזיולוגי תקין, ואז אנחנו מתייחסים להיבט הנפשי. אם יש לנו ילדה לא בשלה נפשית, אנחנו בדרך כלל נעזרים בהערכה של פסיכולוגים, והרבה פעמים אנחנו מטפלים".

"בגיל שמונה-שמונה וחצי שופטים לפי מהירות ההתקדמות", מציין פרופ' פיליפ שיקול נוסף. "אם זה זוחל לאט - הנטייה היא לא להתערב, ואם זה מתקדם מהר - אנחנו בהחלט שוקלים יחד עם ההורים לעכב את התהליך. במקרים שבהם כן מתערבים בגיל גדול יותר, זה ברמה הפסיכולוגית-חברתית".

ד"ר אבנון זיו מעידה שהיא ברוב המקרים לא ממליצה על התערבות רפואית כשמדובר בילדות מעל גיל שמונה. "הרבה מהבנות שאני רואה במרפאה הן אחרי גיל שמונה, והן באות בעיקר כדי שארגיע אותן שהכל בסדר. נדיר שאני מתערבת אם מדובר בגילים תשע ועשר, אבל זה כבר עניין של גישה".

כך היא מסבירה את מערך השיקולים שלה: "אני תמיד לוקחת על המאזניים את הקושי - האמיתי בעיני - להגיע למרפאה פעם בכמה חודשים, להרים חולצה, שימששו אותך, יציצו לך בתחתונים, ללכת לקבל זריקה כואבת, לעשות בדיקות דם – כל אלה לעומת תהליך ההתבגרות מהנצת השד ועד קבלת הווסת. אני מנסה להבין מהאמהות ומהילדה איפה נעוץ הקושי העיקרי ומה הן צריכות כדי להתאים להן את הטיפול הנכון ביותר".

בושה ובורות

אף הורה לא רוצה שהילדה שלו תהיה חריגה, ואילו היה לנו מטה קסם שיעלים ברגע את כל המצוקות, הדאגות והקשיים של הילדים שלנו – סביר להניח שרובנו הגדול היינו משתמשים בו ללא היסוס. אבל פסיכולוגים ומדריכי הורים היום תמימי דעים שהתמודדות עם מכשולים וקשיים חשובה להתפתחות של ילדים, וכי הנטייה של הורים להסיר מכשולים מדרכם בסופו של דבר מזיקה להם. כמובן, אלה צריכים להיות קשיים מידתיים, לא טראומטיים.

לאור התובנה הזאת יש מקום לשאול: האם חלק מהילדות והילדים מקבלים טיפול רפואי – שלהבדיל ממטה קסם, יש לו גם מחיר – מבלי שיש לכך הצדקה רפואית ופסיכולוגית? הייתכן שאילו נושא ההתבגרות המינית היה מתווך באופן נכון, אותם ילדים היו יכולים להתמודד איתו ואף לצמוח מתוך הקושי שההתמודדות הזאת מעלה?

יתר על כן, מה המסר שעובר לילדות הגדולות שמקבלות טיפול? האם בכך שהן מקבלות זריקות איננו אומרים להן בעצם – "משהו לא בסדר עם הגוף שלך"? והאם לא היה טוב יותר להעביר להן מסר כמו "זה הגוף שלך, בואי נלמד ביחד לקבל אותו"?

חשוב להדגיש שהורים החושדים שבתם או בנם מתפתחים מינית בגיל מוקדם יחסית צריכים לפנות לייעוץ רפואי, כדי לשלול בעיות רפואיות חמורות, שאם קיימות - יש לטפל בהן מוקדם ככל האפשר. "אסור להזניח, כי אסור לפספס אבחנה מבדלת", מדגיש פרופ' פיליפ. "זה המקרה הנדיר, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפספס אותו. כשאני מקבל ילדה בת שש עם מחזור, אני מבין שהיה כאן דיליי נוראי, ואני חושב שזה מגיע הרבה מבושה ומבורות".

העבודה על הכתבה אכן העלתה את התחושה שהנושא אפוף בעננה של בושה. הרבה מההורים לילדות עם התבגרות מינית מוקדמת, ואף כאלה עם התבגרות מינית תקינה שהתרחשה מוקדם, לא הסכימו להתראיין – אפילו בעילום שם. סיגלית פורמן באב"ד מסכימה עם התחושה שלי. קבוצת הפייסבוק שהקימה, שנועדה לעזור לאמהות כמוה להתמודד עם התופעה הלא-מדוברת, רוב הזמן דוממת. רבים מהפוסטים (שאין הרבה מהם) נותרים ללא תגובות, אף שהאלגוריתם מציין שנראו על ידי כמה וכמה מחברות הקבוצה. פורמן באב"ד אומרת ש"בושה וחוסר מודעות גורמים לכך שאנשים לא רוצים לדבר. למרות שאין קשר בין התבגרות מינית למיניות, זה נראה לאנשים כמו משהו שצריך להצניע". אבל בושה יכולה להזיק. לעתים היא מונעת מהורים להגיע לבירור רפואי, ובפעמים אחרות היא גורמת להם דווקא לבחור בהתערבות רפואית, שאפשר היה לוותר עליה בתיווך הורי ופסיכולוגי נכון.

איור: טל בן מנחם

בשנה שעברה, באמצע כיתה ה', עדי סיימה את הטיפול. ביחד עם האנדוקרינולוגית, ההורים שלה החליטו שגיל עשר מספיק גדול בשביל לעצור את הזריקות. עכשיו, אומרת אילנה, היא אמורה להתפתח רגיל. היא כבר בת 11 ועדיין לא קיבלה מחזור. הם מחכים, אבל הפעם בשלווה. "אנחנו לא יודעים מתי היא תקבל מחזור", אומרת אילנה, "זה יכול להיות שנה או שנתיים, אבל בכל מקרה זה יהיה בסדר. היא כבר לובשת גוזייה אבל גם הרבה מהחברות שלה לובשות. היא כבר לא שונה. עכשיו כולן פחות או יותר באותו מצב כמוה". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות