בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרטים על הפנתרים השחורים מעידים, שאף פעם לא היתה פה דמוקרטיה

סרט תיעודי שעקב אחרי הפנתרים השחורים מראשית דרכם, וסרט המשך שהתחקה על עקבותיהם בשנים שאחרי כן, מוכיחים שממשלות ישראל מעולם לא התנהלו באופן דמוקרטי כלפי מתנגדיהן

146תגובות
סעדיה מרציאנו. השמאל המזרחי הראשון
מאיר ויגודר

בשנת 1971 צילם הבמאי נסים מוסק סרט תיעודי שעקב אחרי תחילת דרכה של תנועת "הפנתרים השחורים". הסרט נעלם באופן מסתורי ורק כעבור שלושה עשורים נמצא עותק שלו בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים. לאחר מציאת העותק עשה מוסק סרט המשך, שבו התחקה אחר הדמויות שלו וקורותיהן. שני הסרטים — ״שמעת על הפנתרים אדון משה?" (1974) ו״שמעת על הפנתרים?" (2002) — מרתקים ונגישים לצפייה באתר החדש של סינמטק ירושלים, אך המסקנה מהם עגומה: לא הרבה השתנה במדיניות הממסד כלפי מזרחים. כמו אצל הפנתרים, גם כיום מזרחים מתויגים כאלימים ובורים, והופכים בפועל לפורעי חוק ועבריינים, גם אם רק ביקשו לממש את זכותם הדמוקרטית להפגין.

האזינו לכתבה (הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה): 

הם עדיין לא נחמדים - מאת: אינס אליאס - דלג

הפעילות של הפנתרים השחורים התחילה בשכונת מוסררה, בשר התותחים של מדינת ישראל מול ירושלים המזרחית. בפברואר 1971 החלו ההפגנות הגדולות של הפנתרים נגד הדיכוי, האפליה והעוני של המזרחים בישראל, בהפגנה מול עיריית ירושלים. עוד לפני שהתקיימה, המשטרה סירבה לאשר את ההפגנה ועצרה את מנהיגי המחאה. "מרגע זה ואילך אבדה ל'קבוצת הפנתרים' מנהיגותה", נכתב בדו"ח המשטרה על הנושא. המשטרה הפעילה את קשריה עם "נכבדי השכונות ועובדי העירייה" כדי שאלה ימנעו מקהל רב להגיע. כישלונם, כך הם מציינים בדו"ח, היה "שלא הפעלנו במרץ מספיק גורמים חיוביים (משרדי הסעד, החינוך והעבודה, עיריית ירושלים וצה"ל), במטרה לפורר את החבורה ולפזרה לפני שתגלוש למעשים". ועם זאת, מתגאה המשטרה, פעילות "הסיכול החיובי" שלה הביאה לכך ש"בהפגנה לא הורגש האלמנט העדתי, ואף לא השכבה הסוציאלית… כדור השלג של המרירות והרגשת הקיפוח על רקע עדתי לא גדל… ובינתיים נרגע על פני השטח". לטובת המשטרה, צוין, פעל "הרקע הפלילי המובהק של 'חברי הפנתרים'".

פנתרים - דלג

מאז אותה הפגנה החלה המשטרה לעקוב אחר הפנתרים, לשלוח שוטרים סמויים אל מפגשי התנועה ואף לגייס אנשים מתוכה כמקורות מודיעינים. בישיבות הממשלה הרבות בנושא, השרים תקפו את הפנתרים, האשימו אותם בהסתה בין עדתית, גינו את אישיותם יחד עם פעולותיהם וניסו להפריך את טענותיהם הצודקות. בהפגנה הגדולה שנערכה ב-18 במאי 71' נפצעו עשרות מפגינים ושוטרים ונעצרו מעל מאה מפגינים. חברי ועדת הפנים של הכנסת גיבו את המשטרה ואף טענו כי היתה רכה מדי. שיא אלים נוסף התרחש בהפגנה בכיכר הדווידקה ב-23 באוגוסט אותה שנה. בתום הדיון שנערך למחרת בוועדת הפנים יצאו גינוי חריף של הפנתרים וקריאה לציבור להתנער מהם.

סרטו הראשון של מוסק הוא חומר גלם ארכיוני. מוסק מצלם את חברי הפנתרים בלילות, נכנס איתם לבתים, מצלם ילדים השרועים יחד על מיטה אחת, ג'וק מתחת למיטה. תושבי השכונה לא אהבו את זה. חשיפת עוניים ביישה אותם. "היום אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי", אומר על כך מוסק. "באותה תקופה היתה בקושי טלוויזיה, ובטח שלא משהו לא ממסדי. אף אחד לא הראה מקרר ריק כמו ביום אחרי שמתפרסם דו"ח העוני. הפנתרים רצו להביא לתודעה את מה שאנשים לא רצו לראות. העוני והסעד היו מאוד נוכחים ורצינו להוציא את זה החוצה".

בסרטו מלווה מוסק את הפנתרים מתחילת דרכם, דרך ההפגנות האלימות ועד להתארגנותם כתנועה ממוסדת בשנת 1972, התארגנות שככל הנראה סימלה את סופם. "הפנתרים הלכו וגדלו, ואם לא היתה מתרחשת מלחמת יום הכיפורים הם היו מקבלים שלושה-ארבעה מנדטים כמו שחזו להם", הוא אומר. "הם חשפו את השחיתות של גולדה ושל מפא"י. אם הם היו מצליחים במרד שלהם החיים שלנו היו נראים אחרת. יש הפסד גדול של האנשים הנפלאים האלה, שאני מאוד אוהב וחלקם מתו עכשיו". מוסק מדבר על סעדיה מרציאנו וכוכבי שמש, מנהיגי הפנתרים שהלכו לעולמם.

סיפורו של הסרט הוא תעלומה בלשית. עותק הסרט שהיה ברשותו של מוסק נמסר לצ'רלי ביטון כדי שיציג אותו בחו"ל, אלא שהסרט נעלם ממזוודתו. ביטון חושד שהשב"כ אחראי לכך. בתחילת שנות האלפיים התגלה כאמור עותק בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים. אז החליט מוסק לעשות סרט נוסף שבו הקרין את הסרט האבוד בפני המשתתפים בו. בסרט השני מתועדים הניסיונות למצוא את הפעילים המרכזיים, ניסיונות שכולם צלחו, אך תוצאותיהם לא מעודדות: הפעיל חיים תורג׳מן חזר בתשובה והלך לעולמו לאחר שסבל שנים מפגיעות גוף ונפש בעקבות אלימות המשטרה. ילד המכונה דויקו, שסיפר בסרט על העוני של משפחתו, נמצא בדרום תל אביב, לאחר שנגמל מסמים קשים והפך לאיש תחזוקה בבית כנסת. עמרם כהן חזר בתשובה והפך לרב חרדי בצפת. למעשה כולם, חוץ מכוכבי שמש, צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו, חזרו בתשובה ומסרו את האחריות לתיקון החברתי לאלוהים. התחושה החזקה ביותר שעוברת בסרט היא תחושה של סטטיות, וכשיש עוול כל כך גדול שאינו בר שינוי, אל מי יפנו כדי לתקן?

פנתרין - דלג

מוסק מספר שבזמן פעילותם, הפנתרים לא התקבלו על ידי מרבית המזרחים. "הם לא הוציאו שם טוב למזרחים כשהם עשו הפגנות, בלאגנים, היו בעד הפלסטינים", הוא אומר. "רוב המזרחים קיבלו בהכנעה את המצב. אבל ברגע שהפנתרים התפוצצו על השלטון זה סדק את ההסכמה של המזרחים והוביל בסופו של דבר למהפך 77'. הפנתרים היו הקטליזטור למה שקורה למזרחים עד היום".

ייתכן שאחת הסיבות לניכור כלפי הפנתרים היתה החיבור שלהם לשמאל. "הפנתרים היו השמאל המזרחי הראשון", אומר מוסק ומוסיף כי במפגשים בקפה טעמון הם התחברו לחברי "מצפן", "גוף שמאלני אליטיסטי שכל הזמן עסק בוויכוחים על דרך". בדו"ח מ-12 באפריל 1971 העריכה המשטרה כי תנועת מצפן "עלתה על העגלה", אך לדברי מוסק, "זה היה שילוב של הפנתרים וחיי הלילה של ירושלים, וסמים והאשכנזים של מצפן, הסטודנטים ובצלאל". לדבריו, "כל מה שאנשי מצפן דיברו עליו היו תיאוריות, אידיאולוגיות, ופתאום הם פגשו אנשים שהם האמת, המציאות. הם היו האנשים שחברי מצפן דיברו עליהם כל הזמן".

הפגנה פנתרים שחורים 1974
יעקב סער / לעמ

הקושי של אנשים להזדהות עם הפנתרים השחורים, ממשיך מוסק, נבע מכך ש"הם היו גם רדיקליים, גם חילונים, עושים מה שהם רוצים ואומרים מה שהם רוצים. הם נלחמו בממסד והיו מאוד יצירתיים במה שהם עשו". ביצירתיות הוא מתכוון להבאת ארונות מתים להפגנות וכן למבצע החלב, שבו גנבו חלב שהגיע לשכונת רחביה בירושלים וחילקו אותו לתושבי שכונת האסבסטים בעיר. "אנחנו מודים לכם על שהחלטתם היום לתת את החלב לילדים רעבים, במקום לכלבים ולחתולים שבביתכם", כתבו חברי הפנתרים בכרוזים שפיזרו ברחבי השכונה המבוססת.

בימים כאלה של הפגנות, שבהם עולה לדיון חדשות לבקרים אותה זכות טבעית להפגין, יש צורך מיוחד להסתכל אחורה ולהבין את האופן שבו דווקא ממשלת שמאל סוציאליסטית התמודדה עם הפגנות של מזרחים. האלימות המשטרתית כלפי הפנתרים היתה כל כך קשה עד שחלק מהמפגינים מעולם לא החלימו מפציעותיהם. הממשלה לא ביקרה את התנהלות המשטרה; אולי רק קצת, בטענה שהם לא הפעילו מספיק אלימות. רוב ההפגנות נאסרו, ואלה שהותרו הוגבלו בדרך כלל לשלוש שעות בין ערביים והורחקו ממרכזי הערים. הממשלה, הכנסת והמשטרה היו מעורבות בפעילות התנועה בניסיון לפרק אותה מבפנים, והמשטרה קיבלה הוראה לאסור את ההפגנות של הפנתרים בעתיד, או "לסכל" אותן מבעוד מועד, וכן לפתוח תיקים למובילי המחאה.

ניסים מוסק
עמית זינמן

ממשלות ישראל מעולם לא התנהלו באופן דמוקרטי כלפי קבוצות שאינן נוחות להן. כך היה גם עם הקהילה האתיופית ועם הפלסטינים. האמירות שלפיהן הדמוקרטיה נעלמה בעשור האחרון, או שהפילוג החברתי נוצר על ידי פעילותו של אדם אחד (במקרה הזה נתניהו) ותומכיו, הן לא פחות מאבסורדיות. "אנחנו מנהלים מדינת אפרטהייד בשטחים ופה הכל דמוקרטי וליברלי", אומר מוסק. "יכולים מהיום עד מחר לצעוד ברוטשילד או בירושלים, אבל הכל מתחיל ונגמר בשלטון אכזרי על עם אחר. הפנתרים הבינו את זה. אני לא מאמין בפתרונות מלאכותיים". ולסיום אופטימי במידת מה הוא מוסיף: "כמו שהפנתרים קמו ויצאו מתוך הדיכוי, ככה יכולה לצאת שושנה מאיזשהו זבל". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו