המושג "שנטי" תמיד היה מגוחך. תחקיר "עובדה" קבר אותו לנצח

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המושג "שנטי" תמיד היה מגוחך. תחקיר "עובדה" קבר אותו לנצח

לכתבה
מריומה קליין, מתוך תחקיר "עובדה" קשת 12

במציאות הישראלית המלה "שנטי" אף פעם לא היתה טבעית, תמיד היו בה כיסוי והעמדת פנים. אחרי התחקיר על בית השנטי כבר לא נוכל להגיד אותה בלי לצחוק או להיות עצובים ומפוכחים

196תגובות

קטרינה סוחומלינובה כבר לא גרה בביתה. ההפצצות הרוסיות הכבדות על מריופול הבריחו אותה ואת משפחתה למקום מבטחים במרכז אוקראינה. למרות המרחק מהבית, הזיכרונות מהרגעים האחרונים בעיר הנמל הנצורה לא עוזבים אותה. "זה גיהינום. גופות מוטלות ברחובות, גופות שרועות בדירות וטרם נקברו. לפעמים השכנים מתחילים לקבור אנשים בעצמם. אין חשמל ואין מים בעיר", מספרת סוחומלינובה, חברת מועצת מריופול, בשיחה עם "הארץ".

ביתה של סוחומלינובה שוכן ברובע לבובּרז'ני - הגדה השמאלית והמזרחית של נהר קלמיוס שחוצה את מריופול. את רוב ימי הלחימה היא בילתה בחלק הזה של העיר, שהיה הראשון שהותקף על ידי הכוחות הרוסיים. "היתה בעיה גדולה ללכת לבאר כי בנוסף להפצצות יש כל הזמן קרבות רחוב. שאיבת מים הפכה לסכנת חיים".

"שנטי" זה לא שינוי אמיתי. זה פלסטר שלא טיפל בבעיות העומק האמיתיות, פולקלור מסורתי שעוות לבלי היכר, עד שכל מה שנשאר ממנו זה ניו אייג' פופוליסטי ותו לא

ב-16 במארס הפציצו הכוחות הרוסיים את תיאטרון דרמה במרכז מריופול. סוחומלינובה, שעובדת גם כפרמדיקית וכמנהלת הסניף העירוני של ארגון הסיוע הבינלאומי Malteser International, לא יודעת מה עלה בגורלם של האנשים הרבים – על פי הערכות כ-1,500 – שמצאו מחסה בתיאטרון לפני שזה הופצץ על ידי הרוסים. הרשויות באוקראינה מסרו שכ-130 בני אדם חולצו בחיים מהתיאטרון במריופול, אך בדומה לסוחומלינובה הן לא יודעות כמה אנשים עזבו את המבנה לפני שהופצץ וכמה קבורים מתחת להריסות.

בית השנטי החדש בתל אביב. "שנטי" הוא מונח שכולו עבודה בעיניים
עופר וקנין

"בגלל קרבות הרחוב וההפגזות הבלתי פוסקות, קשה מאוד לחפור ולהוציא אנשים מבין ההריסות", אומרת סוחומלינובה.

"ידעתי שאם לא אברח אני עלולה לעבור שבי ועינויים"

סוחומלינובה, בת 44, בעלה ובתם בת ה-17 הצליחו לברוח מהעיר הנצורה ב-15 במארס, יום לפני הפצצת התיאטרון. "ידעתי שאם לא אברח אני עלולה לעבור שבי ועינויים. אני חושבת שעדיף להישאר בחיים למען אוקראינה", היא אומרת, כמו מנסה להצדיק את הבחירה שעשתה.

מוש בן ארי. שנטי ביזנס
שירה הלל

בשבועות האחרונים הצליחו הכוחות הרוסיים לנתק את מריופול מאספקת מים, חשמל ומזון ומאמצעי תקשורת. עדויות של תושבים שברחו מהעיר הן כרגע הדרך היחידה לקבל מידע על מה שמתרחש בה בימים אלה. לא כל עדות שנמסרת עדכנית, אבל חיבור העדויות יחדיו מאפשר לשרטט תמונת מצב כללית של עיר נצורה שמופצצת ללא הפסקה ושל טרגדיה אנושית.

כמו המושג "שנטי", כך גם בית השנטי בנוי על פסאדה. כשמתחילים לקלף אותה, כשמתבוננים עמוק פנימה, אז מתגלות הצרות האמיתיות

בימים האחרונים עזבו את מריופול גם ראש העיר וכל נציגי השלטון המקומי, מספר ל"הארץ" פיוטר אנדרושנקו, חבר מועצת העיר שהיה בין העוזבים וושוהה כעת בעיר זפוריז'יה. הוא אמר שמריופול נמצאת כיום תחת משטר צבאי מלא, אך אין לו מושג באילו חלקים של העיר עדיין שולט הצבא האוקראיני ואילו נכבשו על ידי הצבא הרוסי.

טיזר לתחקיר של "עובדה״ על בית השנטי

לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר מנתה אוכלוסיית מריופול כ-430 אלף תושבים. אנדרושנקו מעריך שיותר ממאה אלף תושבים עדיין נמצאים בעיר הנצורה והערכות אחרות מדברות על 250 אלף איש.

"ככל הידוע לי אין כעת גם מתנדבים בעיר", אומר חבר מועצת מריופול. "אנחנו מסייעים למתנדבים שנמצאים איתנו כאן ומנסים לעשות גיחות לתוך העיר כדי לפנות אנשים במכוניות או במיניבוסים. רשמית, אנחנו לא יכולים לסכן אותם, אבל מנסים לעזור ככל שאנחנו יכולים ונמצאים איתם בקשר לגבי מסלולי הבריחה".

בימים האחרונים לא נפתח מסדרון הומניטרי לפינוי תושבים ממריופול או להכנסת סיוע הומניטרי לתוכה. סגנית ראש ממשלת אוקראינה, אירינה ורשצ'וק, אמרה היום (רביעי) שהאפשרות היחידה לצאת מהעיר היא באופן עצמאי - בין שבכלי רכב ובין שברגל - ולהגיע לעיר ברדיאנסק, הנמצאת כ-85 ק"מ מערבית למריופול, לחופי ים אזוב. מברדיאנסק פועל מסדרון הומניטרי לזפוריז'יה.

לדברי סוחומלינובה, חלקה המזרחי של מריופול הפסיק לתפקד מיד עם כניסת הרוסים. "הגדה השמאלית ננטשה, לא היתה שום אספקה לבתי החולים באזור", היא אומרת. "לכן פינינו פצועים לבית החולים המחוזי שבמרכז העיר - עד שהרוסים נכנסו למקום. הם עשו זאת משום שידעו שמשם לא ינסו להדוף אותם. כהרגלם, הם השתמשו באזרחים ובחולים כבני ערובה". על פי דיווחי הרשויות באוקראינה, מספר בני הערובה בבית החולים עמד על כ-400.

אחרי שהרוסים השתלטו על בית החולים המחוזי במריופול, סוחומלינובה ועמיתיה פינו פצועים וחולים לבתי חולים בגדה השמאלית של נהר קלמיוס, שסבלו מהיעדר תנאי טיפול הולמים. לדבריה, בבית חולים ליולדות במריופול (לא זה שהופצץ ב-9 במארס, ל"ר) "התחבאו במרתף כ-200 בני אדם, יולדות, רופאים ובני משפחתם, בלי מים, בלי לחם ודלק לחימום".

ביום האחרון שלה במריופול ניסתה סוחומלינובה להביא מזון לבית החולים ליולדות, אך לא הצליחה לעבור במכוניתה ממרכז העיר אל חלקה המזרחי. "הגשר כבר היה חסום. נאלצתי ללכת לשם ברגל וראיתי בדרך מכונית שנפגעה בהפצצה ולידה אישה ונערה בת 15 ששוכבות בתוך שלולית דם", היא מספרת.

"הילדה הזאת היתה האדם האחרון שהצלחתי להציל במריופול לפני שעזבתי את העיר. היא היתה פצועה בידה, אבל כשגזרתי את החולצה שלה בחדר מדרגות של בית חצי הרוס והתחלתי לחבוש אותה, ראיתי שהיא פצועה גם בצוואר. אמא שלה גססה וביקשה ממני לקחת את התיקים שלהן. אז סחבתי את הילדה, את התיקים שלה ושל אמה ואת התיקים שלי עם הציוד הרפואי, הלחם והעוגיות שהבאתי לבית החולים".

בסופו של דבר הצליחה סוחומלינובה להביא את הנערה לבית החולים. "עברנו מרחק של כחמישה ק"מ", היא אמרה. "זה היה קשה, אבל עשיתי את זה. אני מקווה שהילדה עדיין חיה".

אוקסנה סטומינה, בת 49, מספרת שהיא קיבלה החלטה שלא לעזוב את מריופול בימי המלחמה הראשונים. לדבריה, היא רצתה לסייע לעיר שבה נולדה ובה העבירה את כל חייה. "לא יכולתי להשאיר את העיר להיקרע לגזרים מבלי שאוכל לתרום אפילו קצת", היא אומרת ל"הארץ". סטומינה שהתה בעיר הנצורה במשך 21 ימים וב-16 במארס ברחה ממנה בלית ברירה.

"ביום הראשון של המלחמה, אח של בעלי הביא לנו חתיכת בשר ובישלתי אותה. אחר כך חייתי כמה ימים על הבשר הזה ועל שימורי ירקות שהיו לי בבית", מספרת סטומינה, "ישנתי במרתף של הבניין שלי. בכל יום הודיתי לאלוהים ולאדם שהשאיר מזרן במרתף. המזרן הזה הפך לבית שלי. פעמיים ביום, בערב ובבוקר, נהגתי לעלות לדירה שלי כדי לשטוף פנים ולאכול משהו. רצתי במדרגות והתפללתי שלא יקרה כלום ואז נכנסתי לדירה שלי ואכלתי ישר מהסיר ומקופסת שימורים – בלי לחלוץ נעליים ובלי לשבת סביב שולחן האוכל. אחר כך נהגתי לשטוף פנים, בכל פעם עם אותם מים שאגרתי. לצחצוח שיניים היה לי בקבוק מים נפרד. השיער שלי היה מלוכלך. לא חפפתי אותו במשך שלושה שבועות. אף שהיה מסוכן הצצתי החוצה דרך החלון ואז רצתי חזרה למטה למרתף".

סטומינה התנדבה מדי בוקר במוקד שבו ארגנו משלוחי מזון וחפצים למקלטים גדולים, בתי חולים ומרכזים שאליהם הועברו תושבים שבתיהם נהרסו. "יצאתי החוצה, תחת הפגזות, כדי לעזור לאנשים אחרים. מרכז המתנדבים היה במרחק שלושה רחובות מהבית שלי, אבל הדרך הזאת נראתה לי לפתע ארוכה מאוד", היא אומרת.

הגשת הסיוע לנזקקים והעבודה בחברת מתנדבים אחרים עזרו לסטומינה להתמודד עם הטרגדיה שהתרחשה סביבה. היא סיפרה שגופות של תושבים שנהרגו בהפצצות במריופול הושלכו לקבר אחים בהיעדר כל אפשרות לבצע קבורות רגילות. "קבר אחים לא היה האופציה הגרועה ביותר. אחד השכנים שלי למרתף לא הצליח לקבור את אמא שלו. הוא ניסה לקבור אותה במשך שבעה ימים, פנה למשטרה ואמרו לו לעטוף את הגופה ולהניח אותה במקום קר. הוא הניח את הגופה במחסן וכלבים נגסו בה. הוא בכה שסיפר לי את זה".

סטומינה הצליחה לבסוף לצאת ממריופול באופן עצמאי. גם סוחומלינובה ומשפחתה עזבו את העיר באותה דרך, במכונית, ביחד עם תושבים נוספים. הם עברו בשלום כמה מחסומים של הצבא הרוסי, אבל לא הרגישו בטוחים עד שהגיעו ליעדם במרכז אוקראינה. "באחד המחסומים שרר כאוס וראיתי שאחד החיילים הרוסים עצבני מאוד", מספרת סוחומלינובה. "הוא החזיק רובה בידו וכיוון באמצעותו את המכוניות תוך כדי צעקות. בשלב מסוים הרגשתי שהמצב מתלהט וששום דבר לא יפריע לו לפתוח באש על המכוניות. אני מתארת לעצמי שמזג האוויר, הקור והרוח לא תורמים למצב הרוח של החיילים הרוסים. ראיתי שרבים מהם מצוננים, כמונו. הם אפילו ביקשו ממני תרופות, אבל הסברתי להם שבתיק שלי יש רק ציוד חבישה ואין תרופות".

סוחומלינובה, בעלה ובתה הצליחו להגיע בשלום לבית הוריה הנמצא בכפר במחוז ויניצה. "כשהגענו לשם, לא הפסקנו לאכול לחם. הכי קשה במריופול היה להיות בלי לחם", היא אומרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות