רוסיה פלשה לאוקראינה? חפיף. קבלו את מנות הבורשט הטובות במריופול

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוסיה פלשה לאוקראינה? חפיף. קבלו את מנות הבורשט הטובות במריופול

לכתבה
מתוך האינסטגרם של הישאם בישאן מתוך חשבון האינסטגרם של הישאם בישאן

העולם של בלוגרי האוכל מאיראן וסעודיה נראה מושלם: אין זכר להוצאות להורג, לעינויים או להפרת זכויות אדם שיטתית. המציאות שמוצגת באינסטגרם וברשתות החברתיות יוצרת תחושה כוזבת של אידיליה, חופש והרמוניה עלי אדמות. כמה כיף לחיות בעולם של הפוד וושינג

71תגובות

על פי דו״ח שהוצג לאחרונה למועצת האו״ם לזכויות אדם, בשנת 2021 הוצאו להורג באיראן 280 בני אדם, כולל לפחות עשר נשים ושלושה ילדים. לפי עדויות, חלק מההודאות באשמה שהובילו לעונשי המוות הושגו בעינויים קשים. לפני כחודש דווח כי ב-12 במרץ, במשך יממה אחת, הוצאו להורג לא פחות מ-81 בני אדם בערב הסעודית, אזרחים מקומיים וזרים שהואשמו במגוון סעיפים, החל ב״טרור״ וכלה ב"שיבוש המרקם החברתי והלכידות הלאומית" ו"השתתפות והסתה לשביתות והפגנות". איראן וערב הסעודית הן מדינות גיהנומיות שבהן הזכות לחיים וחופש הביטוי נפגעים מדי יום ביומו. צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לשים לב לכך. משטרים מחרידים, אכזריים, פונדמנטליסטיים, שמבקשים לרמוס את הרוח האנושית, להרוס את כל מה שיפה וטוב.

מיסטר טייסטר (Mr. Taster) הוא בלוגר אוכל איראני שחי בטהרן. יש לו מעל שני מיליון עוקבים באינסטגרם ומראה אקסצנטרי: משקפיים שחורים עבים וגדולי מידות, קרחת עגולה ומאחוריה מזדקרת כרבולת שיער מבולגנת. הוא שמנמן וצוהל. בסרטונים בכיכובו הוא מקפיד לאכול בידיים, בוצע פיסות עבות של בשר, מלקק אצבעות מלוכלכות, ענודות בטבעות זהב; אוכל בפה פתוח, נאנח ונוהם, לשונו הארוכה והוורדרדה נשלחת החוצה, שיניו לועסות קבבים ומאכלים פרסיים מסורתיים, שפתיו מוכתמות ברוטב ירקרק. הוא מדבר אל המצלמה, מדושן עונג, אבל אין לו משהו מעניין או מקורי להגיד. ״חברים יקרים, בחיים שלכם לא אכלתם כזה מעדן״, הוא מחבק את הטבחים ובעלי המסעדות המקומיים וכמעט נחנק מפולקע של עוף. פרצופו הזחוח מאדים, עיניו מתמלאות בדמעות. הוא נראה כמו דמות ב״גרגנטואה ופנטגרואל״, זללן דוחה וגרוטסקי.

מיסטר טייסטר, איראן

הישאם בישאן (Hisham Baeshen) הוא שף ובלוגר אוכל סעודי עם כמעט ארבעה מיליון עוקבים. הוא נוהג ללבוש גלימות מסורתיות, זקנו מוקפד וסימטרי, חיוכו התמידי חושף שיני חרסינה לבנות בוהקות. הוא מטייל ברחבי הממלכה, מריאד ועד ג׳דה ומדינה, ומבקר במסעדות קטנות כגדולות, טומן ידיו ואצבעותיו בצלחות גדולות מלאות באורז, בשר עזים מבושל ביוגורט או קציצות בדובדבנים חמוצים. לעתים הוא מארח בלוגרים זרים וביחד הם יוצאים למסעות קולינריים בסעודיה ובנסיכויות השכנות. למשל, טרבור ג׳יימס האמריקאי שיש לו למעלה ממיליון עוקבים ופועל תחת השם The Food Ranger. ביחד הם אוכלים ושובעים ועוד רגע מתפוצצים. מבסוטים אש. מלהיבים את עצמם תוך כדי האכילה, כמו להקת מעודדות שמתבשלת בתוך סיר לחץ. הכל מדהים, מהמם, משגע, טעים בטירוף, דלישס ברמות, אוֹ מיי גוֹד איי קאנט בליב איט! החיים עבורם הם ארוחה בלתי פוסקת. אם היו יכולים לזלול אחד את השני, היו עושים זאת.

עבור מנה של שישליק כבש בלאפה דקיקה, ניתן לשכוח את כל החטאים והפשעים המחרידים שמתבצעים באור ובחושך. הרוע והכאב ניגפים בפני ניחוחות המנגל

העולם של בלוגרי האוכל מאיראן וסעודיה נראה מושלם. אין זכר להוצאות להורג, לעינויים או להפרת זכויות אדם שיטתית. כל זה נשאר הרחק מחוץ לפריים. המציאות שמוצגת באינסטגרם וברשתות החברתיות מייצרת תחושה כוזבת של אידיליה, חופש והרמוניה עלי אדמות. המשטרים האפלים אינם קיימים. יש רק מסעדות שוקקות חיים וצלחות מלאות בכל טוב.

העיסוק באוכל הוא הסחת דעת מושלמת ופרופגנדה יעילה. הרשויות לא מוטרדות מהסרטונים והסטוריז שמופצים למיליוני עוקבים. להיפך. הן מעודדות ולעתים אף מממנות ביקורים מתוקשרים של בלוגרי אוכל ופוּדיז מושבעים שרק דבר אחד מעניין אותם: תענוגות הגוף. כך הופכות מדינות תומכות טרור ליעדים קולינריים נחשקים. מה שאי אפשר לבשל ולאכול, מה שלא טעים, הוא כעת חסר חשיבות ואין צורך להראות אותו או לדבר עליו. בעבור מנה של שישליק כבש בלאפה דקיקה, ניתן לשכוח את כל החטאים והפשעים המחרידים שמתבצעים באור ובחושך. הרוע והכאב ניגפים בפני ניחוחות המנגל.

מתוך האינסטגרם של הישאם בישאן

קוראים לזה פוּד וושינג (Food Washing). תופעה גלובלית מוכרת שרק הולכת ומתרחבת עם הזמן וכבר היתה למגיפה. בשנים האחרונות נוצרה שכבה גדולה של אותם פודיז אובססיביים שמטיילים ברחבי כדור הארץ, מצלמים ומדווחים על חוויותיהם בצילומים, טקסטים קצרים וסרטונים ערוכים ברישול. מיליונים מהם משוטטים בערים ובכפרים כאילו היו מגלי ארצות, מבקרים במסעדות מישלן ידועות שם וב"חורים בקיר" שנחבאים ברחובות צדדיים. כפי שדוגמניות מראות את גופן בחוטיני ושרירנים משוויצים בחיטוביהם, כך הפודיז מציגים בגאווה פומבית את מה שנכנס להם לפה ויוצא דרך התחת.

פוד וושינג הוא מצב שבו אין מוסר ואין היסטוריה, אין ידע ואין אחריות. מתעלמים ממה שלא נעים ומנסים לנרמל בכוח את הלא נורמלי

מדינות שמחות בנוכחותם של הפודיז ובלוגרי האוכל שמינו את עצמם למומחים ואנשי מקצוע. הם אינם מתיימרים להביט על הסביבה בעיניים ביקורתיות. הם א-פוליטיים במפגיע, נטולי כל דעה מהותית, אדישים לכל מה שלא נכנס לתוך התנור או מתבשל על פתילייה. הם יח"צנים בינלאומיים ומשת"פים מקצועיים. מסתובבים בעיניים פעורות ופה פתוח לרווחה. תמיד מחפשים את הדבר הבא, לבלוס אותו ולתקוע. כמו סוסים מכוסי עיניים, הם לא רואים מימינם ומשמאלם. המרחב החברתי, התרבותי, המדיני, לא קיים עבורם. כשהם מגיעים לאזורי קונפליקט, נעלם הקונפליקט. הגיהנום הופך לגן עדן.

בלוגר האוכל המפורסם מארק ויינס, עם עשרות מיליוני עוקבים באינסטוש, טיקטוק ויוטיוב, הוא אולי הדוגמה הקיצונית המייצגת: בשבועות האחרונים הוא מעלה סרטונים מתוך ביקור מתוקשר שערך בפקיסטן ובנגלדש, באזורים מוכי עוני, רעב, קיצוניות דתית, אלימות, אפליה, דיכוי, שוביניזם, ניצול ואונס. ומה יש לו לומר על כל זה? כלום ושום דבר. אפילו לא הערת אגב כזו או אחרת. ויינס מוכר בזכות שאגות העונג שהוא פולט בזמן שהוא אוכל. הוא תופס חתיכת דג, ממולל אותה באצבעותיו, דוחף לפה ומשמיע קולות אורגזמה מטופשים. זו ה"גאונות", זה מה שיש לו לומר. אוּ אַה אוֹ, יס יס, מממממ, וואו, אמייזינג, סוֹ גוּד. זה אוצר המילים והסופרלטיבים שלו ושכמותו. כמו רבים מעמיתיו הפודיז, ויינס ביקר ברחבי העולם, גם אצלנו, והתגובות הן תמיד אותן תגובות. חדוות גילוי שטחית והנאה אינסטינקטיבית, פרימיטיבית, חסרת מודעות ונטולת פרספקטיבה. אוכלים, ושכולם יישרפו (בטאבון).

מתוך הסיור של מארק ויינס בבנגלדש

וכמובן, שהכל תמיד הכי טעים שיש. אין אוכל רע. בפיהם של הפודיז ובלוגרי האוכל, נעלמת ההיררכיה. הם לא שופטים, לא את הטבחים ולא את סביבתם. הם מתייחסים לעצמם כתיירים – עשירים, כי רק הכסף מאפשר את סגנון החיים הנ״ל – שנכונים לכל הרפתקה. זו אפילו לא אנתרופולוגיה, כי לא חוקרים או מתבוננים לעומק ומנסים להבין. רק חולפים לרגע באזור וממליצים לפודיז הבאים בתור. האוכל שוטף הכל בעקבותיהם, כמו אקונומיקה ששופכים על כתמי דם. פוד וושינג הוא מצב שבו אין מוסר ואין היסטוריה, אין ידע ואין אחריות. מתעלמים ממה שלא נעים ומנסים לנרמל בכוח את הלא נורמלי. לא מזמן הגיעה לכאן עוד קבוצת תיירים אמריקאית לאכול אוכל ישראלי. הם טיילו בעיר העתיקה, בנגב ובגליל והעלו הכל לסטורי. שלל התמונות והסרטונים היו מעוררי תיאבון, אבל רק דבר אחד היה חסר: הֶקשר. בזמן הביקור שלהם השתוללו פיגועי היחידים בחדרה, תל אביב ובני ברק. לא היה לזה זכר בדיווחיהם הפוטוגניים. לא טרור, לא כיבוש, לא עבר, לא עתיד. רק צלחות חומוס ופיתות עם סביח (אוּ אַה אוֹ, יס יס, מממממ, וואו, אמייזינג, סוֹ גוּד).

בעצם, יש כאן יקום מקביל. היקום הפודיסטי. פלנטה אחרת שאזרחיה מאוחדים בתשוקותיהם ותאוותיהם. כל החוויה האנושית מתמזערת בה לכדי טעים או לא טעים. זהו מרחב כלל עולמי של דקדנס עיוור ונהנתנות חסרת בושה. השף ואיש הטלוויזיה המנוח אנתוני בורדיין, אבי המסעות הקולינריים בטלוויזיה, אמר פעם את המובן מאליו: "אין דבר יותר פוליטי מאשר אוכל". ולכן, מסר פוליטי הוא בלתי נמנע כאשר אתה חולק עם אחרים את חוויות האכילה שלך. כשבורדיין סעד במסעדות בוייטנאם, באופן בלתי נמנע הוא דיבר גם על המלחמה ועל טראומות הווייטקונג והצבא האמריקאי ועל הרקע ההיסטורי שעומד מאחורי כל קערה של מרק פוֹ. הפוּדיז של היום אפילו לא יודעים שהיתה מלחמה. או שיודעים וממש לא אכפת להם. עבורם, אין מלחמות. אולי רק מלחמות אוכל. רוסיה פלשה לאוקראינה? אזרחים חפים מפשע מושלכים מתים לקברי אחים? חפיף. קבלו את מצעד עשרת מנות הבורשט הכי טובות באזור מריופול. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות