"ההקלטות מוכיחות שאייכמן אינו התגלמות הבנאליות של הרוע. הוא המוציא לפועל"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ההקלטות מוכיחות שאייכמן אינו התגלמות הבנאליות של הרוע. הוא המוציא לפועל"

לכתבה
יריב מוזר, כשברקע אייכמן. "אני רוצה לדעת מה היה שם!" חנן אסור

לא פקיד שרק ממלא הוראות. "אייכמן – ההקלטות האבודות", שיפתח את פסטיבל דוקאביב, הוא מסמך מצמרר החושף את אייכמן בקולו כאחד מאדריכלי הפתרון הסופי. "יש פה נאצי שמרשה לעצמו להודות במה שקרה שם, ואומר שהוא לא מתחרט על כלום", אומר הבמאי יריב מוזר. הצפייה בסרטו מעוררת תהיות בנוגע לאינטרס של מדינת ישראל למנוע את השימוש בהקלטות של הודאתו חסרת התקדים במהלך משפטו

188תגובות

בואנוס איירס, 1957. כשלוש שנים לפני שנלכד בידי המוסד הישראלי, מי שהיה אחד האחראים לביצוע הפתרון הסופי לבעיה היהודית בשירות המשטר הנאצי מתייצב לשורה ארוכה של פגישות עם עיתונאי הולנדי בשם וילם סאסן. הבכיר הנאצי שברח לארגנטינה והצליח לחמוק ממשפטי נירנברג מרגיש מספיק בטוח כדי להתיישב מול מכשיר ההקלטה בביתו של סאסן ולהתמסר לראיון ארוך במיוחד, שבו הוא מפרט לפניו את פעולותיו כראש מחלק היהודים בגסטפו. אדולף אייכמן מרשה לעצמו לדבר על תפקידו המשמעותי במערך להשמדת היהודים, לפרט את שיטות הפעולה שלו, ולחשוף את יעדי הטבח שהמשטר הנאצי רצה להשיג.

"ההקלטות מוכיחות שאייכמן אינו התגלמות הבנאליות של הרוע. הוא המוציא לפועל"

"אילו המתנו 10.3 מיליון יהודים, הייתי אומר בסיפוק: 'יופי, חיסלנו את האויב'", אומר אייכמן לסאסן באחת הפגישות וקולו נצרב על סרט ההקלטה. "זו אמירה קשה ואני יודע שישפטו אותי עליה, אבל זו האמת". הוא מספיק זחוח כדי לציין מספרים, לחשוף מידע על תפעול מכונת ההשמדה הנאצית, לפלוט אמירות אנטישמיות בוטות במיוחד, ולהתגאות בתרומתו המשמעותית לפשעים שזיעזעו את העולם כשנחשפו עם תום מלחמת העולם השנייה. אייכמן יודע שלא חסרים אנשים שרוצים לצפות בו יושב על ספסל הנאשמים ומשלם על מעשיו, אבל אין לו מושג עדיין שבתוך שנים ספורות הוא יתייצב בתא זכוכית בבית המשפט בירושלים, במשפט שישודר לכל רחבי תבל, ויהפוך לאדם הראשון – והיחיד עד כה – שמערכת המשפט הישראלית שלחה אל הגרדום.

אדולף אייכמן בחצר תאו בבית הכלא. ההקלטות נותרו מוסתרות במשך שנים
ג'ון מילי / לעמ

חלק מהדברים שאמר באותו ראיון יוצא דופן נחשפו בכתבה שהתפרסמה ב-1960, ארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, במגזין האמריקאי "לייף". אבל בבית המשפט בירושלים, כשראש צוות התביעה גדעון האוזנר רצה להשתמש בדברים האלה כדי לרוצץ את קו ההגנה של הפושע הנאצי – שטען כי היה בסך הכל פקיד שמילא פקודות – בית המשפט סירב להכיר בציטוטים מתוך הראיון כראיה קבילה. אייכמן התעקש כי לא אמר את הדברים כפי שהופיעו ב"לייף", והתנער מהניסוחים שהופיעו בתמלול המלא של הראיון שהאוזנר הצליח להניח עליו יד. בית המשפט הבהיר לתביעה כי עליה להציג את סרטי ההקלטה המקוריים, אבל האוזנר ואנשיו לא הצליחו לעשות זאת. ההקלטות נותרו עלומות. אייכמן אמנם הורשע בסופו של דבר גם בלעדיהן, אבל העולם לא זכה לשמוע אותו מספר בקולו שלו את האמת על מה שבאמת קרה שם, בקרביה של מכונת ההשמדה הנאצית.

זו תהיה אולי מחמאה גדולה מדי לכנותו 'הארכיטקט של הפתרון הסופי' כי כאלה היו כבר לפניו, כמו היידריך, הימלר ומילר, אבל הוא היה המוציא לפועל של העניין הזה. בחתימת ידו הובלו אל מותם לפחות שניים וחצי מיליון יהודים" יריב מוזר

במשך עשרות שנים נחשבו סרטי ההקלטה של הראיון ההוא אבודים, עד שבסופו של דבר, כנראה בסוף שנות ה-90, הגיעו חלק מהם בחשאי לארכיון בגרמניה. 15 שעות מוקלטות נותרו מתוך כ-70 שעות הראיון שערך אז סאסן עם אייכמן, אבל הבעלים האנונימי של החומרים סירב לאורך שנים לאפשר חשיפה פומבית שלהן. מלבד דקות ספורות מהראיון שנחשפו בסרט תיעודי גרמני ב-1998, ומלבד כמה חוקרים שקיבלו היתר להאזין לו לצורכי מחקר בלבד, הוטל על הראיון הזה איפול מוחלט. רק כעת, בסרט "אייכמן – ההקלטות האבודות" שיפתח ביום חמישי הבא  את פסטיבל "דוקאביב", ניתן יהיה לשמוע את אחד מאדריכלי הפתרון הסופי מסביר בקולו איך בונים מנגנון לרצח עם, איך מוציאים תוכנית מחרידה שכזאת אל הפועל, ומה היה קורה אילו הנאצים היו מצליחים לעמוד ביעדים שהציבו לעצמם.

הבמאי יריב מוזר, שב-2014 מצא על מדף מאובק בארכיון ראיון ארוך ולא מוכר של דוד בן גוריון והפך אותו לסרט התעודה "בן גוריון, אפילוג" שזכה בפרס אופיר, היה נחוש גם הפעם להניח את ידיו על הראיון העלום. הוא איתר את ההקלטות, נאבק כדי לקבל אישור להשתמש בהן לסרט תיעודי, הצליח לגייס משקיעים שהפכו את הפקת הדוקו הזאת לאחת היקרות שנוצרו פה אי פעם, וצלל לתחקיר שאפתני ורחב היקף. התוצאה היא סרט שלא רק חושף את אייכמן מדבר כפי שקשה להאמין שהרשה לעצמו, אלא גם מבליט כך את השקרים שהשמיע בבית המשפט בירושלים, ומשרטט מפה סבוכה של אינטרסים פוליטיים ובחישות חשאיות שהתבצעו מאחורי הקלעים של המשפט המתוקשר וייתכן כי מנעו את השמעת ההקלטות הללו במהלכו. בן גוריון, פרשת קסטנר, המוסד והשב"כ, יחסי ישראל-גרמניה – כל אלה רחשו שם מאחורי גבו של האוזנר וביקשו להשפיע על מהלכו של אחד המשפטים הכי מתוקשרים אי פעם, טוען הסרט.

טריילר לסרט "אייכמן - ההקלטות האבודות"

לא סתם פקיד אפור

"אייכמן – ההקלטות האבודות" יוקרן פעמים אחדות בדוקאביב, וגם ישודר בגרסה מורחבת, כסדרה תיעודית בת שלושה פרקים, בערוץ כאן 11, החל ב-7 ביוני. "אייכמן אמר כמה פעמים במהלך המשפט שהוא לא ידע על השמדת היהודים. אבל מההקלטות עולה שהוא ידע בוודאות. האוזנר רצה להפיל את קו ההגנה שלו שלפיו הוא רק מילא פקודות, ואילו היו בידיו ההקלטות האלה הוא יכול היה לעשות זאת בקלות. כי הן מוכיחות שאייכמן הוא לא התגלמות הבנאליות של הרוע, כפי שטענה חנה ארנדט, אלא היה שותף פעיל בעיצוב האידיאולוגיה שעמדה בבסיס השמדת היהודים", אומר מוזר. "זו תהיה אולי מחמאה גדולה מדי לכנותו 'הארכיטקט של הפתרון הסופי' כי כאלה היו כבר לפניו, כמו היידריך, הימלר ומילר, אבל הוא היה המוציא לפועל של העניין הזה. בחתימת ידו הובלו אל מותם לפחות שניים וחצי מיליון יהודים".

מוזר מספר כי הוא עצמו גדל כל השנים על תפיסת "הבנאליות של הרוע" שטבעה חנה ארנדט לגבי הנאציזם, ולאורו של הסרט התיעודי "הספציאליסט" שיצר איל סיון בהשפעתה ושירטט את דמותו של אייכמן כפקיד קטן שמדינת ישראל ניצלה כדי לספר לעולם על זוועות השואה. אבל העבודה על הפרויקט הזה הבהירה לו כי האמת היתה מורכבת יותר. "אם חנה ארנדט היתה שומעת את ההקלטות האלה, היא היתה מבינה כנראה שהאמת על אייכמן היתה איפשהו באמצע", הוא אומר. "הוא אולי לא היה האידיאולוג הכי גדול, אבל אין ספק שלא היה רק פונקציונר. ההקלטות מבהירות שאייכמן היה מסור לתפקידו בצורה קנאית, אובססיבי להישג הגדול שלו בתחומו, אידיאולוג ולא רק ממלא פקודות. אין לי ספק שהיו לא מעט רגעים שבהם הוא תימרן את המערכת כדי שתפעל כפי שרצה".

לא היה אכפת לי מהיהודים שגירשתי לאושוויץ, אם הם חיים או מתים. זו היתה פקודה של הפיהרר: יהודים שכשירים לעבוד יעבדו, ואלה שלא – יישלחו לפתרון הסופי" אדולף אייכמן, בראיון עם סאסן

גם סאסן, העיתונאי ההולנדי, היה נאצי, ובדיוק כמו אייכמן ושורה ארוכה של בעלי תפקידים אחרים ברייך השלישי, גם הוא נמלט לארגנטינה לאחר המלחמה וקבע בה את מושבו. כמו רבים אחרים, גם הוא הניח שהרצח ההמוני של היהודים היה שקר שהעולם טפל על המשטר הגרמני ותו לא. ולפי "אייכמן – ההקלטות האבודות", את הראיון עם אייכמן הוא החליט לערוך בין השאר כדי להוכיח שהיטלר כלל לא ידע על השמדת היהודים. משהסכים אייכמן להתראיין, נפגשו השניים מדי סוף שבוע, לאורך כחצי שנה, בביתו של סאסן. לעתים היו רק שניהם בחדר, לעתים ישבו איתם אנשים נוספים והאזינו לשיחה, לפעמים אפשר לשמוע בהקלטות את בנותיו של העיתונאי משחקות בחדר הסמוך. המרואיין של סאסן צייר לפניו תמונת מציאות שונה מאוד מזו שציפה לה.

כשצופים בסרט ומאזינים לקולו של אייכמן הבוקע מן ההקלטות הישנות, הפרסונה שעולה מהם שונה לחלוטין מדמות הפקיד האפור, הקטן והנעבעך שהוא ניסה להציג לעולם במשפטו. קשה שלא להשתאות אל מול גבהות הלב שלו והאומץ להודות כך בפשעיו ולהתרברב בהם. קשה שלא להצטמרר אל מול האדישות המוחלטת שלו לכך שהוא היה האחראי הישיר למותם של מיליונים. בניגוד גמור לדברים שאמר במשפט, בראיון מודה אייכמן בין היתר כי השואה תוכננה מראש ובוצעה בקפידה, ומבהיר כי ידע שרבים מהיהודים שנשלחו בפקודתו אל המחנות נועדו להשמדה. הוא גם מציין שם כי אינו מתחרט על דבר. "לא היה אכפת לי מהיהודים שגירשתי לאושוויץ, אם הם חיים או מתים. זו היתה פקודה של הפיהרר: יהודים שכשירים לעבוד יעבדו, ואלה שלא – יישלחו לפתרון הסופי", הוא אומר שם. כאשר סאסן מבקש ממנו להבהיר אם זאת אומרת שהם הושמדו, הוא עונה ביובש: "אם זה מה שאמרתי, אז כן".

אדולף אייכמן במשפט. נצרב בתודעה
AP

הפושע הנאצי הכחיש בעקביות במשפטו שידע כי הוא לוקח חלק בהשמדת היהודים, אבל בהקלטות שומעים אותו מודה במפורש כי ידע על טכניקות ההטעיה שבהן השתמשו הנאצים לצורך ההרג ההמוני. הוא מספר למשל כיצד מפקד בריגדה סיפר לו כי הם נהגו להתקין בחדרי המקלחת "מתזים שנראו כמו ראשי מקלחת", ואז הם "היו מכניסים את האידיוטים וזורקים פנימה חומצה הידרוציאנית". אייכמן גם לא מנסה להסתיר את שנאתו ליהודים ואת האנטישמיות המפעפעת בו. כך למשל, כשהוא מתאר כיצד נמלט ממחנה השבויים לאחר סיום המלחמה, לאחר ששמו הוזכר שוב ושוב במשפטי נירנברג, הוא משרטט בקפדנות את נתיב הבריחה שלו בגרמניה, ומספר כי בשלב מסוים הגיע למקום הקרוב לברגן בלזן. "האזור הסריח משום", הוא אומר לסאסן ולאחרים שיושבים איתם בחדר, "ומי מכר את השום? היהודים. הייתי המום מהמחשבה שהם כולם היו אמורים למות כבר. אחרי הכל, אמרו שכולם נשלחו למשרפות. ועכשיו הם עומדים ומתמקחים איתי, המנוולים".

אחת הסיבות שגרמו לאייכמן לדבר עם סאסן בכזאת פתיחות היתה כנראה הסכם ג'נטלמני שעליו הם הסכימו מראש. אייכמן הסכים לספק לסאסן הצצה לאופן שבו עבד המנגנון הנאצי, לחשוף לפניו את קרביה של המכונה ואת השיקולים שהניעו אותה, לדבר בפתיחות, ואילו העיתונאי מצדו הסכים שלא לפרסם את תוכן הדברים כל עוד המרואיין שלו נמצא בין החיים. כמי שראה שורה ארוכה של נאצים עומדים לדין במשפטי נירנברג ומשלמים מחיר על מעשיהם בימי המלחמה, היה ברור לאייכמן כי דברים שיאמר בראיון כזה עלולים לסכן אותו. "כל מה שנאמר כאן יכול לשמש נגדי", הוא אומר בשלב מסוים בראיון. "זה יכול לקרות כשאמות או כשאיעלם, וזאת בקשתי: כל מה שנאמר כאן ישמש למחקר. אבל כל עוד אני בחיים, אני לא רוצה שזה יקרה, אין לי רצון לצאת מן הצללים לאור הזרקורים".

ואולם ההסכם הג'נטלמני בין שני הנאצים קרס מהר למדי, כי לאחר לכידתו של אייכמן בידי המוסד הבין העיתונאי ההולנדי שהוא מחזיק בידו ביצת זהב נדירה. הוא החליט למכור את הזכויות לפרסום הראיון למגזין "לייף" ומן הסתם קיבל בעבור זאת תמורה כספית נאה. אייכמן, שכבר היה באותו זמן בישראל, כבר לא יכול היה לעשות דבר כדי למנוע את הפרסום. כל שנותר לו היה להתנער בבית המשפט מן האמירות שפורסמו בעיתון. אבל האמת, ברורה ובוטה, נותרה צרובה על גבי סרטי ההקלטה שנחשפים כעת.

איך זה יכול להיות? התמלול מונח לכם מתחת לאף בארכיון המדינה, ויד ושם עד היום לא תירגמו אותו? מה, רק בגלל שזה של נאצי? הרי דווקא בגלל שזה של נאצי אני רוצה לקרוא את זה!" יריב מוזר

מתחת לאף

מוזר, בן 44, מספר כי היה זה קובי סיט, אחד ממפיקי הסרט, שסיפר לו לפני כשנתיים וחצי על דבר קיומו של הראיון הישן ההוא, והציע לו לנסות למצוא את ההקלטות האבודות. מוזר גייס לעזרתו תחקירן גרמני, גילה שההקלטות נמצאות באחד הארכיונים בגרמניה, אבל שם הבהירו לו כי קולנוענים רבים ניסו בשנים האחרונות להניח יד על הסלילים הללו, אך הבעלים שלהם – השומרים על אנונימיות – סירבו לאשר זאת. הם מאפשרים גישה להקלטות אך ורק לצורכי מחקר, נאמר לו. בהמשך, כשתחקירן גרמני מטעמו נדרש לעבור תחקיר ביטחוני בטרם יאשרו לו גישה לחומרים, כדי לוודא שאין מדובר בניאו-נאצי שעלול לעשות בהם שימוש נפשע, הבין מוזר גם את הרגישות הרבה שמייחסים בארכיון לחומרים הללו.

"הרבה שנים לא ידעו איפה נמצאות ההקלטות. סאסן כנראה נתן אותן בשנות ה-90 למשפחת אייכמן. אני מעריך שהרגיש צורך לכפר על מעשיו, על הבגידה שלו כביכול כשנתן את הראיון ל'לייף'", אומר מוזר. "ומשפחת אייכמן מכרה אותן בשנות ה-90 להוצאה לאור בשווייץ. אחרי שזו פשטה רגל עברו החומרים למרתף של הוצאה לאור אחרת בשווייץ, ומשם העבירו אותם לארכיון הלאומי בגרמניה, כי הם לא רצו כל קשר לדבר הזה. בארכיון הגרמני רצו לוודא שאלה אכן ההקלטות המקוריות, ולאחר שסאסן אישר זאת לפני מותו ב-2001, הם שיחררו כמה דקות מהחומרים האלה לתקשורת".

כחמש-שש דקות מתוך ההקלטות הופיעו כאמור לראשונה בסרט התיעודי הגרמני Hitler's Henchmen II: Adolf Eichmann, the Exterminator בסוף שנות ה-90, וב-2010 יצא סרט עלילתי גרמני בשם Eichmanns Ende – Liebe, Verrat, Tod, שסיפר את סיפור היחסים בין אייכמן לסאסן והתבסס על תמלול הראיון. אבל מוזר היה נחוש לקבל גישה מלאה להקלטות. כמי שהפך עולמות בסרטו הקודם "בן גוריון – אפילוג" כדי לגאול מן המחשכים ראיון ישן ולא מוכר של ראש הממשלה הראשון של ישראל ולהנגישו לציבור הרחב, ברור היה לו שלהקלטה המקורית, להאזנה בלתי אמצעית לאדם שאומר את הדברים בקולו שלו, יש עוצמה שאין לה תחליף. מנהלת הארכיון הגרמני תיווכה בינו לבין הבעלים של ההקלטות, שביקש להישאר אנונימי. מוזר הדגיש לפניו את החשיבות ההיסטורית של חשיפתן, הסביר שבכוונתו לבצע השוואה בין מה שאמר אייכמן בראיון ובין העמדות שהציג בבית המשפט, והבהיר כי יש כעת הזדמנות פז לעשות זאת במלאת 60 למשפט אייכמן. בסופו של דבר הוא קיבל את האישור המיוחל.

בתאגיד השידור הציבורי הבינו את חשיבות הפרויקט והחליטו להשקיע בו, ובמפתיע גם גורמים אמריקאים הצטרפו להרפתקה. בתחילת הסרט מופיעה על המסך דמותו המפורסמת של האריה השואג, הסמל של אולפני MGM (שנקנו בשנה שעברה על ידי אמזון). גם שם התרשמו מהגישה שהשיג מוזר להקלטות, ובתיווכם של תדמור אנטרטיינמנט החליטו להצטרף כשותפים לפרויקט. וכך, עם תקציב גבוה במיוחד שהוא מעריך בכ-8 מיליון שקל (גם מפעל הפיס, קרן גשר והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה השקיעו), יצא מוזר לדרך. הוא צלל לחומרי ארכיון ממשפט אייכמן, שקע בשיחות עם שורה ארוכה של חוקרי שואה, האזין בליווי מתורגמן לכל סלילי ההקלטה שנותרו, ותירגם לעברית את הקטעים הללו כפי שהופיעו בתמלול הראיון לגרמנית – תמלול שנעשה בהזמנתו של סאסן כשההקלטות עוד היו בידיו, והגיע כאמור לידיו של האוזנר (תעלומה שבעצמה טרם נפתרה: איך הגיעו 700 עמודי תמלול השיחות לידיו).

אנשים ישבו מחוץ לתאי הגזים במיטב מחלצותיהם, כפי שמתארת בסרט (ההיסטוריונית) חנה יבלונקה, והם נכנסו לתאי הגזים בשיער ג'ינג'י ועיניים כחולות. ואם יש לי היום את היכולת הטכנולוגית להראות את זה כמו שצריך, אז אני רוצה לעשות את זה" יריב מוזר

כשמוזר מדבר על התמלול הזה, הוא מתלהט. הוא נזכר כיצד נדהם לגלות שלאורך כל השנים אף מוסד ואף חוקר שואה לא טרחו לתרגם את המסמך הזה לעברית. "הרס אותי שיש הקלטות כאלה ותמלולים כאלה והמחקר הישראלי מתעלם מהם", הוא אומר. "מעט מאוד חוקרים התעסקו בזה. (ההיסטוריון) גדעון גרייף כתב על כך מאמר אחד, וזהו בערך. איך זה יכול להיות? התמלול מונח לכם מתחת לאף בארכיון המדינה, ויד ושם עד היום לא תירגמו אותו? מה, רק בגלל שזה של נאצי? הרי דווקא בגלל שזה של נאצי אני רוצה לקרוא את זה! אוקיי, הוא נמצא שם בחברת נאצים ויכול להיות שהוא קצת מתרברב, אז האמת נמצאת איפשהו באמצע, בין אייכמן של בית המשפט לאייכמן של הראיון עם סאסן. אבל אני רוצה לקרוא את זה, אני רוצה לדעת מה היה שם! היום אני גם יודע שיד ושם יכלו לקנות את ההקלטות מתישהו. למה לסרב להצעה כזאת? באמת שאני לא מצליח להבין. יש פה נאצי שמרשה לעצמו להודות – כפי שאף נאצי אחר לא הודה – במה שקרה שם, ואומר שהוא לא מתחרט על כלום. זו הרי ההוכחה הניצחת להשתקת מכחישי שואה. ולמרות זאת, זה לא נמצא בארץ ולא עשינו עם זה כלום עד היום".

בניגוד ל"שפר בדרך להוליווד", סרט הדוקו של ונסה לאפא שזכה בשנה שעברה בפרס אופיר והתבסס אף הוא על הקלטות ישנות של בכיר נאצי – שם היה זה אלברט שפר שהוקלט תוך כדי עבודה על סרט הוליוודי על סיפור חייו – מוזר התעקש לשלב בסרט את ההקלטות המקוריות, למרות איכותן הירודה. כשנציגי MGM הבהירו לו שהם מעוניינים לכלול בסרט שחזור דרמטי של הראיון, כלומר שחקנים שיגלמו את סאסן, אייכמן וחבריהם בקטעים שבהם נשמעות ההקלטות האותנטיות, הוא הבין כי יהיה עליו לבצע את המלאכה המורכבת של דיבוב הפוך. לשם כך הוא גייס שחקנים דוברי גרמנית (אלי גורנשטיין מגלם את אייכמן, רוי מילר את סאסן) והטיל עליהם להניע את שפתיהם על פי ההקלטות שהשמיע ברקע.

אלי גורנשטיין כאייכמן (משמאל), ב"אייכמן: ההקלטות האבודות".
איתיאל ציון

החלטה אמנותית אחרת שקיבל מוזר הבליטה את הבדלי הגישה בין המפיקים הישראלים לאלה האמריקאים. הוא החליט לצבוע את כל חומרי הארכיון שמופיעים בסרט, כולל הצילומים ממשפט אייכמן שכבר הספיקו להיצרב בתודעה הקולקטיבית בשחור לבן. לאמריקאים לא היתה בעיה עם זה, אבל בתאגיד נבהלו מהרעיון, הוא מציין. "הם אמרו שאי אפשר לעשות זאת כי אלה חומרים שכבר הפכו למקודשים בשחור לבן, אבל אני התעקשתי. הסברתי שהשואה היתה בצבע וכך גם המשפט, ושהשחור לבן היה עניין טכני בלבד, כורח המציאות (הטכנולוגית) של אותה תקופה. אני לעומת זאת רוצה להחיות את כל זה בשביל הדור צעיר. הרי אנשים ישבו מחוץ לתאי הגזים במיטב מחלצותיהם, כפי שמתארת בסרט (ההיסטוריונית) חנה יבלונקה, והם נכנסו לתאי הגזים בשיער ג'ינג'י ועיניים כחולות. ואם יש לי היום את היכולת הטכנולוגית להראות את זה כמו שצריך, אז אני רוצה לעשות את זה".

בתאגיד גם נרתעו בתחילה מהדרישה האמריקאית להשתמש בשחקנים ולהחיות כך את אייכמן, מציין מוזר, אבל בסופו של דבר השתכנעו שאפשר לעשות גם את זה. הוא מצדו לא חשש לאמץ כל טכנולוגיה שתסייע לו להחיות את האירועים הישנים שמופיעים בסרט. בשלב מסוים, הוא מודה, אפילו שקל להשתמש בטכנולוגיית דיפ פייק (המבוססת על בינה מלאכותית ומאפשרת לייצר קטעי וידיאו מזויפים) כדי להקים את אייכמן לחיים לנגד עיני הצופים. "עשינו ניסוי כזה אבל גילינו שהטכנולוגיה הזאת עדיין בחיתוליה. אם היא היתה יותר מתקדמת הייתי עושה דיפ פייק על אייכמן ומחיה אותו כדי שיהיה ברור שזה הוא", מבהיר מוזר.

אין לי אמנם אסמכתא או בנאדם שיבוא ויעיד במפורש 'בן גוריון נתן הוראה שזה לא יהיה במשפט', אבל זו מסקנה שמבוססת על הרבה מאוד מסמכים והצלבות בין חוקרים" יריב מוזר

מפסיקים לרדוף נאצים

אחד הקטעים המעניינים בסרט הוא זה שבו חושף מוזר, באמצעות שיחות עם חוקרים ומסמכים שליקט, את הגורמים שבחשו באחורי הקלעים של משפט אייכמן. ההיסטוריון אדם רז למשל טוען שם כי המשפט לא היה אלא "מסך עשן שהסתיר את הסיפור האמיתי: פרויקט הגרעין הישראלי-גרמני שדרש הרבה כסף שלישראל הצעירה לא היה". באמצעות ראיונות עם חוקרים מתחומים שונים מצייר מוזר תמונה ולפיה ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, ניסה להשפיע על האוזנר שלא יזכיר במשפט עניינים שעלולים להביך את גרמניה (כמו למשל עברו הנאצי של הנס גלובקה, סגנו של הקאנצלר קונראד אדנאואר) כדי לא לחבל בשיתוף הפעולה המתחדש בין שתי המדינות. "ובכלל, המשמעות של החלטת בן גוריון ללכת על הכסף הגרמני לפרויקט הגרעין היתה שמפסיקים עם המשפטים האלה, מפסיקים לרדוף אחרי נאצים. זה היה הסיכום בין הצדדים", מציין מוזר.

גם את פרשת קסטנר היה לממסד הישראלי רצון להחריש. גם בעניין הזה העדיפו כנראה בדרגים הגבוהים שהראיון עם סאסן לא יגיע לבית המשפט כדי שלא יפתח פצעים כואבים. "אייכמן – ההקלטות האבודות" טוען ששירותי הביטחון היו יכולים להניח יד על ההקלטות ולסייע כך לצוות התביעה במשפט, אך זה לא קרה בגלל שיקולים פוליטיים. ממשלת ישראל רצתה ששום דבר לא יחבל בפרויקט הגרעין שלה, ולצד זאת היה לה אינטרס מובהק שדמותו של קסטנר – שאייכמן מזכיר בראיון – לא תוזכר בבית המשפט, שהסיבה העלומה שבגללה העיד במשפטי נירנברג לטובת פושע נאצי לא תידון, ושהמעורבות המוחרשת של הממסד הישראלי בעניינים הללו לא תיחשף. צוות התביעה הישראלי נאלץ לוותר על הקלטות הראיון עם סאסן.

ישראל קסטנר. הממסד הישראלי רצה להחריש את הפרשה
ללא קרדיט

האוזנר אמנם נצרב בתודעה כנציגם של שישה מיליון קטגורים, כמי שהיה נחוש לספר לעולם על השואה ולהבטיח שאחד מהמוציאים לפועל שלה ישלם מחיר כבד על מעשיו, אבל כשמבינים מה התרחש באחורי הקלעים של המשפט, מציין מוזר, מתברר שדמותו היתה מורכבת יותר. "אני חושב שהאוזנר בדמותו המורכבת היה גם איש של הממסד", אומר מוזר. "הוא היה שותף לדיונים סודיים ופנימיים, כמו למשל על האזנות הסתר לשיחות בין אייכמן ל(עורך דינו) סרווציוס, מה שהיה לחלוטין מנוגד לחוק. השב"כ האזין להם, ולמרות זאת האוזנר אמר לסרווציוס: 'אל תדאג, אנחנו לא מאזינים לשיחות שלכם'. אז מצד אחד, כתובע הוא מאוד רצה את הראיות האלה (הקלטות הראיון של סאסן), אבל מצד שני הוא גם היה חלק מהממסד, בכל זאת מדובר במי שהיה היועץ המשפטי לממשלה".

אתה טוען בסרט כי הממסד הישראלי מנע את הצגת ההקלטות במשפט אייכמן, בעיקר מתוך רצון להגן על יחסי ישראל-גרמניה ולהימנע מהצפה מחודשת של פרשת קסטנר.

"נכון. זו אינטרפרטציה שלי. אין לי אמנם אסמכתא או בנאדם שיבוא ויעיד במפורש 'בן גוריון נתן הוראה שזה לא יהיה במשפט', אבל זו מסקנה שמבוססת על הרבה מאוד מסמכים והצלבות בין חוקרים".

מה שאני עושה זה להביא את האמת כפי שאני מתבונן עליה. קשה מאוד לבוא ולומר לי שאני טועה. טועה אני לא. אין לי הוכחה ניצחת רק כי המוסד והשב"כ לא פותחים את הארכיונים שלהם" יריב מוזר

האם זה אחראי להציג ספקולציה כזאת בסרט שיכול לקבע את ההיסטוריה בקרב הרבה מאוד צופים?

"תראי, גם בסדרה אני מציג את זה כהשערות בלבד, אנחנו מאוד נזהרים. אבל כל מה שאנחנו אומרים מבוסס על עובדות. הכל. וזה שבסביבת בן גוריון פחדו מאוד שהנס גלובקה, יד ימינו של אדנאואר, יוזכר בבית המשפט – זו עובדה. לא מעט היסטוריונים שעבדו איתי על הפרויקט מודים שבהיסטוריה יש הרבה עניין של אינטרפרטציה. כיוצר דוקומנטרי אני מצהיר שאני לא מביא את האמת כפי שהיא, כי אין כזה דבר. מה שאני עושה זה להביא את האמת כפי שאני מתבונן עליה. והראיות ותמונת המציאות כפי שהיא בשנים האלה, והרמזים שאני מוצא במסמכים ובמה שקרה מאחורי הקלעים – זה הכל שם, ובאופן שקשה מאוד לבוא ולומר לי שאני טועה. טועה אני לא. אין לי הוכחה ניצחת רק כי המוסד והשב"כ לא פותחים את הארכיונים שלהם. פניתי אליהם וביקשתי לקבל את הקלטות השיחות בין אייכמן לסרווציוס, שדיברו בין היתר על הראיון של סאסן, אבל לצערי הם לא הסכימו אפילו לבדוק אם ההקלטות האלה קיימות אצלם או לא. ואותו הדבר לגבי הקלטות הראיון של סאסן".

הנס גלובקה. בסביבת בן גוריון לא רצו שיוזכר במשפט
Bundesarchiv, B 145 Bild-F015051

מה בדיוק ביקשת מהארכיונים של המוסד והשב"כ וכיצד הם הגיבו?

"ביקשתי כל מה שקשור להקלטות סאסן, רציתי להבין איך התמלילים הגיעו לידיהם בזמנו, האם הם ידעו על קיומן של ההקלטות, והאם הן הגיעו לידיהם. ומה שהם שלחו לי בתגובה היה כמה מסמכים על חטיפת אייכמן. במוסד הבהירו לי: 'אנחנו לא נכנסים לזה, לא פותחים את הארכיונים שלנו', ושלחו אותי להתנהל מול ארכיון המדינה. גנזת המדינה רותי אברמוביץ עשתה כל מאמץ אפשרי, אבל השירותים החשאיים לא עושים את הצעד הזה. כתב 'הארץ' עופר אדרת נתן בזמנו במה לסירוב של המדינה לפתוח את המסמכים הקשורים לרצח קסטנר. תפסתי באחד הימים את שרת התחבורה מרב מיכאלי (נכדתו של קסטנר), והיא אמרה לי שהיא מתלבטת אם לשבת מול ראש השב"כ ולומר לו: 'תפתח את הארכיונים, הגיע הזמן שנדע את האמת'. הפרשה הזאת עדיין רובצת על המדינה, ובאמת שאני לא מבין מה הבעיה לפתוח. כי מה כבר נגלה שם? ומה שזה לא יהיה, אנחנו מספיק חזקים להתמודד עם ההיסטוריה שלנו.

"בכל מקרה, עד שמדינת ישראל, השב"כ והמוסד (שטוענים שההקלטות לא נמצאות בידם — נ"א) לא יפתחו את הארכיונים שלהם, כמו שה-CIA עשה, לא נוכל לדעת את האמת לאשורה. והלוואי שהסרט הזה והסדרה הזאת יהיו מנוף לכך שמדינת ישראל תחליט סוף סוף לפתוח את הארכיונים של השירותים החשאיים. נכון להיום אנחנו אחת המדינות היחידות בעולם שלא פותחת את הארכיונים של השירותים האלה בכל מה שקשור למלחמת העולם השנייה. וזאת אף שברור שאלה היו השנים שעיצבו את דמותה של המדינה הזאת".

ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה, בשם המוסד: "במהלך השנים חשף המוסד את כל הפריטים אודות אייכמן אשר ניתנים לחשיפה. המידע מונגש לציבור הרחב באמצעות ארכיון המדינה, בית התפוצות ויד ושם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות